דברי מלכיאל א קלג

ההיקש לשאר מילי דחשיב בש"ס שם. וקרא דלנדור הוא כתוב קודם. והו"ל להקשות נזיר להזיר ל"ל. ונראה דמעיקרא מקשה על תנא דברייתא כמ"ש הר"ן ואין נגמר הקושיא עד לבסוף דמקשה למ"ד ד"ת כלשב"א נזירות חלה על נזירות מנ"ל. והכל הוא מאמר אחד. וקרוב להגיה בש"ס. נזיר להזיר ל"ל דריש ליה מלמד וכו' או צ"ל למאי דריש ליה מלמד וכו'. אך קשה להגיה בשביל זה. ועוי"ל דלמאן דלא ס"ל ד"ת כלשב"א. יליף ידות נדרים מידור נדר כדאיתא בירושלמי נדרים רפ"ק. ושפיר פריך לנדור נדר ל"ל. ואף דלקמן י"ד ע"א דריש מינה שידור בדבר הנדור עיקר הדרש שם מלד' וכדאיתא בירושלמי רפ"ב. ואף דבדף י"ג משמע דדריש מידור נדר לחוד. דאיתא שם דר' יעקב ס"ל דלד' מרבה כבכור אף דהוי אסור כיון שמצוה להקדישו. ור"י ס"ל דלד' מרבה רק מתפיס בחטאת ואשם. ודבר האסור ממעיט מכי ידור נדר ע"ש. מ"מ הא כתב הר"ן דף י"ד ע"א דלהכי דריש מידור נדר למעט דבר האסור דלגופיה לא איצטריך לאסור מתפיס בדבר הנדור. דלא גרע האומר כקרבן מידות ע"ש. וא"כ מקמי דידעינן ידות בעלמא. נדרוש האי קרא לידות כדדרשינן מלנדור נדר. ולא נוקים קרא למעט דבר האסור. ויותר נראה דגם בדף י"ג חדא דרשא הוא מידור נדר לד'. וכדדריש בירושלמי רפ"ב דהיינו קרבן כל דלד'. ופליגי אם גם בכור בכלל זה: וכן צ"ל לפמ"ש הרא"ש בפירושו בדף י"ד ע"א. דהא דממעט דבר האסור מידור נדר. הוא למ"ד ל"א ד"ת כלשב"א. אבל למ"ד ד"ת כלשב"א ממעט דבר האסור מלד'. וקשה דהא ר' יהודה ס"ל בע"ז כ"ז ד"ת כלשב"א. ובדף י"ג משמע דס"ל דדרשינן מידור נדר. וע"כ צ"ל כמ"ש דחדא דרשא היא. אך י"ל דהרא"ש גריס ר' יוסי כדאיתא בר"ן י"ב ע"ב. ור' יוסי פליג על ר"י בע"ז שם. ועתו"ס סוטה כ"ד. ועכ"פ בישוב קושייתנו י"ל דלהכי מקשה לנדור נדר ל"ל. משום שפשוט לו שיש ללמוד ידות מידור נדר. ורק כדמוקי לנדור נדר לידות. ילפינן מידור נדר לענין דבר האסור. ואקצר: סימן סא ומה שהקשה בנדרים מ"א ע"ב דר"מ גזר אמבטי ומטה גדולה אטו קטנה כמש"ש הר"ן ור"י לא גזר. וכן בעושה עמו באומן גזר ר"מ רחוק אטו קרוב ופסקינן דלא כר"מ. והקשה כ"ת דהא הלכה כר"מ בגזירותיו. וכיון לקושית רעק"א בזה. והביא כ"ת דברי הרש"ש שתירץ דהך דעושה באומן תלוי בהך דמטה. ובהך דמטה סתם תנא דלא כר"מ. וכת"ר דחה דבריו והאריך בענין אם הכללות סותרים זא"ז. והנה בכל כללות שסותרים זא"ז האריכו האחרונים. אבל בנ"ד ברור דהלכה כסתם. ורק נגד רבים הלכה כר"מ. אבל בסתם הרי מוכח שרבי סתם דלא כוותיה. וע' יבמות מ"ב ע"ב ובתו' שם. ובתפארת ירושלים בנדרים שם כתב דאף נגד רבים אין הלכה כר"מ בגזירותיו. וזה אינו כמפורש בכתובות נ"ז ובתו' בכמה דוכתי. אבל יפה דחה כבודו דבריו דא"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת כיון דתלוי זב"ז. וגם בלא"ה א"א לומר כן. דהא מצינו בדף מ"ג ע"א דגזרינן לשאול אטו להשאיל וקיי"ל הכי שם וכן בכמה דוכתי. וע"כ צ"ל שאין לדמות גזירות חז"ל זל"ז וכמ"ש התו' בחולין ק"ד ע"א ובכ"מ. וגם מ"ש התפא"י לתרץ דנדרים קיל. תמוה דמנ"ל להפוסקים לבדות חילוק זה מלבם. ואדרבא בנדרים יש להחמיר טפי משום דלא בדיל מיניה. וע' תו' פסחים ב' ע"א בזה. ובחי' הרשב"א בנדרים מ"א ע"ב איתא להיפוך שיש להקל מפני שאימת נדרים עליו ע"ש. ויש לחלק ואקצר: ובהא דמטה י"ל כמ"ש השטמ"ק שם בשם הרי"צ דתלתא תנאי נינהו. וא"כ ר"י הוי מכריע והלכה כמכריע. ועדיפא מהא דר"מ בגזירותיו. וכמ"ש התו' בשבת ל"ט ע"ב ד"ה ארב"ב דהך דהלכה כמכריע עדיף מסתם משנה. ועמל"מ פ"ו מה' בה"ב ה"ה מ"ש בזה. ומסיק שם ג"כ דהלכה כמכריע אף בברייתא וא"ש שפסקו הפוסקים הכא כר"י. ואי נימא כמ"ש הרש"ש דהא דאומן תלוי ג"כ בזה מיושב הכל. אך כבר ביארנו שז"א. וא"כ אכתי ק' למה פסקו כרבנן דשרי לעשות עמו ברחוק. ובעיקר קושיא זו כבר הרגיש בש"ק בירושלמי בנדרים שם ונשאר בקושיא. ובידות נדרים סי' רכ"א הביא ג"כ קושיא זו. ותירץ עפמ"ש הריטב"א בעירובין צ"ח דכל הכללות הם על צד הרוב. ודבריו תמוהים דהריטב"א תירץ כן שם על הש"ס שפסק דלא כר"מ. אבל הכא דלא נתפרש בש"ס הלכה כמאן. ודאי צריך לפסוק כר"מ בגזירותיו. דמנא לן שדין זה אינו בכלל זה. וזה ברור. וא"כ הקושיא בהך דאומן קמה וגם נצבה: ואפשר לומר דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מה"נ ה"ז כשקוצרים יחד עושה עמו ברחוק גזירה שמא יסייענו. וע"ש בלח"מ שכתב שכן מפרש המשנה וכמ"ש בפי' המשניות. ומבואר מזה שגם בקרוב אינו רק גזירה שמא יסייענו. ור"מ מחמיר וגזר אף ברחוק. ואפשר דר"מ לטעמיה בב"מ נ"ה ע"ב דמחמיר בשל דבריהם. ועי' ירושלמי פסחים פ"א ה"ח. וכבר כתב היד מלאכי סי' קע"ג בשם ס' ראשון לציון דהיכא שגם ר' יהודה גוזר. ורק דפליגי ר"מ ור"י באופני הגזירה ל"א בזה הלכה כר"מ בגזירותיו. וא"כ א"ש דהכא גם רבנן גזרי וכמש"ל. ואין ספר ראשון לציון ת"י לידע טעמו אבל הדבר מסתבר. ואף שיש לפקפק בזה מהא דכתובות ס' ע"ב אך יש ליישב. ובפרט בנ"ד דר"מ מחמיר טפי. ובהא דב"מ נ"ה ע"ב לא קיי"ל שם כר"מ שמחמיר בשל דבריהם: אבל צריך להבין מנ"ל להרמב"ם זה דקרוב הוי משום גזירה. שלא נזכר בש"ס כלל. ונראה דעתו דבש"ס איתא בקרוב כ"ע ל"פ דאסור כ"פ ברחוק. ר"מ סבר גזרינן רחוק משום קרוב דקא מרפי ליה לארעא קמיה. ורבנן סברי לא גזרינן. וקשה דהו"ל לפרושי טעמא דקא מרפי בתחילה. כדקאמר בקרוב כ"ע ל"פ. ולמה איחרו טעם זה עד דברי ר"מ. וגם מאי קמ"ל הש"ס דקאמר בקרוב כ"ע ל"פ. דהא מפורש כן במשנה שחכמים מתירים רק ברחוק. ולזה מפרש הרמב"ם דבהא גופא פליגי ר"מ ורבנן. דלר"מ אסור קרוב משום דמרפי ארעא ומהנה לו ממש והוי גוף האיסור ולזה גזר רחוק משום קרוב. אבל רבנן ס"ל טעמא דקרוב משום שמא יסייענו ולא ס"ל כלל סברא דמרפי. ולזה לא גזרי רחוק משום קרוב דהו"ל גזירה לגזירה. ומיושב בזה הרמב"ם שלא הביא טעם דמרפי. ובלח"מ כתב דהיינו פירושא דלא יעשה באומן. ומייתי מפי' המשניות שפירש דקאי על קצירה ושמפנה המקום לפניו. ותמוה דא"כ הו"ל לכתוב הטעם שמפנה המקום ולא שמא יסייענו. אבל לפמ"ש א"ש דלרבנן היינו טעמא דקרוב אסור. ולזה קאמר הש"ס סתם בקרוב כ"ע ל"פ דאסור. פי' אף שחלוקים בטעם הדבר מ"מ בעיקר הדין לא פליגי: ולפ"ז מיושבת קושיא הנ"ל בפשיטות. דלא שייך בזה כלל הא דהלכה כר"מ בגזירותיו. דלא פליגי אם לגזור או לא רק פליגי בטעם איסור קרוב. וממילא לרבנן הוי גזירה לגזירה. וא"צ כלל לסברת הראשון לציון הנ"ל. ויש להאריך אך אין העת מספקת: ומ"ש להשיג על הק"נ בדף ס"ה דבריו נכונים. וכבר הרגישו בזה. וע' הגהות הרש"ש. ובאמת לפמ"ש הרא"ש בפירושו שם וע"ש בתו' ובשטמ"ק לפרש דר"מ אסר וחכמים מתירין. א"כ אין ראיה גם מקושיית הש"ס. דל"ל למיסתם כחכמים. וכעין קושיית הש"ס בנדה ל' ע"ב ובכמה דוכתי. אבל הרא"ש מפרש לר"ה דר"מ מתיר ע"ש בפירושו. ולזה כתב משמע. משום דמדר"י אין ראיה כ"כ על ר"ה. ואקצר: