דברי מלכיאל א קלא

חייב לפרוע אין כאן חזקה גמורה לענין איסור. וכעין שכ' התו' בב"ב ס"א ע"ב דבמאי דלחזרה קאי אין שייך חזקת בעלים. ואף דהכא לא שייך זה כ"כ דאין הממון בעין. אכן מ"מ אין שייך כאן חזקת חולין או פטור עליו דהוי כחזקה העשויה להשתנות וע"ש בתומים ואכמ"ל בזה: ו) ולכאורה י"ל דהרשב"א ס"ל שרק בגוף פרעון הממון אמרינן שרק על דעת החיוב נשבע. אבל בנוגע לזמן הפרעון אזלינן בתר דיני שבועות. וכן מוכח ממ"ש הב"י סס"י רכ"ח בשם הרשב"א והובא שם בש"ע סל"ט בנשבע לפרוע לזמן אין יכול להאריך לו הזמן. ואמאי דהא הוי כמחל לו שפטור מן השבועה כמ"ש בח"מ סי' ע"ג ס"ז בשם הרשב"א. וכן הקשה בשער משפט בח"מ סי' ע"ג. ונדחק בישוב זה שהזמן הגביל מעצמו. ופשטות איזה תשובות הרשב"א שהביא הב"י סי' רכ"ח בדין זה לא משמע כן יעו"ש. וגם דכל כה"ג הו"ל לפרושי. אבל לפמ"ש א"ש דס"ל שזה אינו נשבע על דעת החיוב רק בנוגע לגוף הפרעון. וכעין דקיי"ל ס"ס צ"ז שאם נשבע לפרוע אין מסדרין. ולא אמרינן שלא נשבע רק על ע"ד החיוב. והרא"ש ס"ל שגם בנוגע לזמן ג"כ דעתו כפי החיוב ע"פ דין. רק בסידור הוא מילתא אחריתי לגמרי. וע' בש"ר סי' ז'. ועוד נראה שזה תלוי בפלוגתת הרשב"א והרא"ש שהובא בסי' רכ"ח סמ"א. אם נשבע לפרוע לזמן ועבר הזמן אם נשארה שבועתו לפרוע מ"מ. דהרשב"א דס"ל שם דבטלה שבועתו לטעמי' דס"ל ששבועה לפרוע לזמן הוא כשבועת ביטוי בעלמא. ואין תלוי בדין ממון כלל ובגוף הפרעון. והרא"ש ס"ל שבזה נכלל גם גוף הפרעון. דכל שבועה בדיני ממון רק על דעת החיוב נשבע. וכ"נ בריב"ש סי' שד"מ שכתב דבדבר שמן הדין פטור מודה הרא"ש שאם עבר הזמן פטור. ולכאורה אין לזה טעם. אבל הדבר כמו שכתבתי: [ובכסא דהרסנא שם בסי' י"ד נתקשה על הרשב"א בהא דשמיטה דא"כ הו"ל שבועת שוא לגמרי. ובמחכ"ת בתשובות המיוחסות סי' רנ"ו כתב באמת מקודם דבלא"ה כיון שעבר זמנו פטור משבועתו ואח"כ כתב דהשמיטה פוטרתו. ונראה כוונתו שם לבאר שאף אם נשבע בלא זמן רק סתם לפרוע חוב זה ונמשך הדבר עד שהגיעה שמיטה פטור דהוי כמחל. וכן מוכרח דאל"ה בלא"ה אין שביעית משמטת בתוך זמן כמ"ש ג"כ הרשב"א שם בתחילה. וא"כ לק"מ דלא הוי ש"ש. כי נשבע לפרוע כ"ז שיתחייב. ועכ"פ הרואה יראה שם שלא כתבו רק לסניף]: ז) וגוף קושיית השער משפט הנ"ל באמת לק"מ. דכוונת הרשב"א שם שאין יכול להאריך זמן ושתשאר השבועה בתוקפה וע"ש לשונו ולשון הש"ע סל"ט. והיינו כי כיון שיאריך הזמן הוי כמחילה ובטלה שבועתו. ודמי לעבר הזמן שדעת הרשב"א שכבר בטלה שבועתו וכמבואר שם סעיף מ"א. ובזה מיושב תמיהת הט"ז שם על המנהג להאריך הזמן בשבועה ולפמ"ש א"ש שנוהגין כן לדעת הרא"ש דס"ל שאף שעבר הזמן נשאר חיוב שבועת הפרעון במקומו. וגוף הארכת הזמן הוי כמחילה כנ"ל. ובפרט דגם להרשב"א שרי להאריך הזמן רק שהשבועה בטילה. ולזה המנהג הוא לחומרא שאף שמאריך הזמן מ"מ מחזיק חיוב השבועה כדעת הרא"ש. אולם בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשי"ג מבואר להיפוך. וכ"נ בב"י סס"י רכ"ח בשם תשובת הרשב"א בהא דנשבע ליתן שטר לחמיו: ועכ"פ לדעת הרמ"א שהעתיק בסעיף ז' דעת הרשב"א שרק ע"ד חיובו ע"פ דין נשבע. ובסעיף ט' שתיק להמחבר שהעתיק דעת הרשב"א שחייב לפרוע בר"ח הראשון ולא הזכיר כלל סברא לחלוק. נראה דעתו לחלק בין ספק בלשונו. ובין דין ברור שפטור. או שיוכל לאחר זמן הפרעון כמו באחר הפסח כמש"ל. והכס"ד כתב שם דהרשב"א איירי שבעצמו נשבע לפרוע בר"ח בלי דעת המלוה והוא כעין תירוץ השער המשפט הנ"ל. אבל פשטות הענין אין מורה כן ובפרט סתימות הדין בש"ע ח"מ ויו"ד: ח) ובעיקר קושייתו בדברי הט"ז סי' רט"ו בשם מהר"מ מ"צ באמת א"צ לכ"ז. דהא שם איירי שנדרה להתענות אחר הפסח בה"ב עד ר"ה כמבואר בב"ח שם סי' רט"ו [ומ"ש בט"ז עד ר"ח ט"ס הוא וצ"ל ר"ה] וא"כ הרי נדרה בפירוש להתענות אחר הפסח ג"כ והיינו בכל המשך מן החג עד מחצה ימים שבין פסח לעצרת והוסיפה עד ר"ה. וכעבור מחצה ימים הנ"ל כבר לא מיקרי אחר הפסח כמבואר בר"ן ס"פ מי שאחזו וכמו בתר שבתא. וכבר כתב הסמ"ע ס"ס מ"ג שמ"ש עד שיעברו רוב ימים לאו דווקא. וא"כ שפיר קאמרינן שצריכה להתענות תיכף אחר הפסח. רק כיון שנדרה סתם אמרינן שימי ניסן אינם בכלל וע"ש בב"ח וש"ך טעם הדבר. רק אם אמרה להתענות אחה"פ בה"ב סתם נראה דסגי בפעם אחד שתתענה תיכף כי לשון בנ"א משמע רק על פעם אחד כמובן כיון שלא אמרה כל אחר הפסח ותתענה תיכף כמש"ל שצריך להקדים. אבל כיון שאמרה עד ר"ה פשוט שכוונתה כלשונה להתענות כל אחר הפסח ועד ר"ה. משא"כ בקובע זמן לפרוע אחר הפסח. ובאמת הרואה בב"ח סי' רט"ו שהעתיק לשון הגהות שהביא הט"ז. אין מבואר כלל שהזכירה בפירוש לשון אחר הפסח. רק שאמרה לפני הפסח שתתענה בה"ב עד ר"ה. ואפשר היה זה בע"פ או יומים לפני הפסח שלא היה עוד בה"ב קודם הפסח רק לאחר הפסח. אכן לדינא פשוט כמש"ל בס"ד: סימן נט ע"ד אחד מקהילתם שכתב בצוואתו שבנו יתן שלש מאות רו"כ תחת יד בד"צ דשם והם ילוו אותם לבטוח בה"ע והרווחים יחלקו לצדקות ע"פ דעת בד"צ לדור דור. ועתה חפץ בנו לתתם לטובת עיר אחרת דפ"ק וכת"ר פקפק בזה דהא קיי"ל במצוה סתם שינתנו לעניי עירו. והכא מוכח טפי ממה שצוה שיהיו ת"י בד"צ דשם. והנה באשר הכסף אינם נחוצים כ"כ בעירו אמרתי לגלות דעתי אשר יש מקום להתיר לתחם לשם אם יסכים כת"ר לדברי: והנלע"ד דאף דסתם נודר לעניים נותנים לעניי עירו. אבל היכא שתלה בדעת אחרים שוב לא שייך הך אומדנא שכוונתו לעניי עירו. כיון שביטל דעתו ותלה בדעת אחרים. ולזה יוכלו הממונים שמינה אותם עליהם לעשות כפי דעתם וכן מפורש בתשובת רשב"א הובאה בב"י סי' רנ"ח. ואף שתלה שם ג"כ במנהג שאין מחלקים דווקא לעניי העיר היינו משום שלא פירש בצוואה שתולה בדעת האפוטרופסים ע"ש ובכ"ז הקיל לחלק גם לעניי עיר אחרת מפני שהמנהג כן וע"ד המנהג הקדיש. וכ"כ המרדכי בפ"ק דב"ב. אבל היכא שתולה בפירוש בדעתם פשוט שכבר סילק דעתו מזה. וכעין זה קיי"ל בי"ד סי' רי"ח דבנודר לחבירו לא אזלינן בתר אומדן דעתו כיון שנדר ע"ד חבירו. וכ"ה במרדכי פ"ק דב"ב והובא בי"ד סי' רנ"א ס"ה שאם מינה גבאים על הצדקה אין הולכים אחר אומדן דעתו. ומש"ש רמ"א שקודם שבא ליד גבאי נותנים לקרוביו משום אומדן דעתו. נראה הכוונה שלא מינה עדיין כלל גבאים על הצדקה שיחלקו כפי דעתם רק נדר לצדקה סתם וכמ"ש הרמ"א שם ובכ"ז אם מסרם ליד הגבאי שוב אין תלוי בו. אבל אם פירש בשעת נדרו שיחלק פלוני כפי רצונו ודעתו ודאי אין חילוק בין אם כבר בא ליד גבאי או לא וז"ב ומפורש כן במקור הדין במרדכי שם. ובפרט בנ"ד שמת המצוה ודאי לא שייך זה: ואין לומר שלא תלה בדעת בד"צ רק לאיזה צדקות לחלק הרווחים אבל הכל על צדקות שבעיר ולא להוציא לעיר אחרת. דהא ודאי יש צדקות בעירו שהם לעניי עולם כגון הכנסת אורחים וכן ת"ת שלומדים הרבה ממקומות אחרים כידוע וכן יש שם גבאים מישיבות שונות ממקומות אחרים ובודאי הכל בכלל. דזה דוחק לומר שכוון דוקא על אותם הצדקות שהם לעניי עירו. ובפרט דכגון זה כבר כתבו הרשב"א והמרדכי בפ"ק דב"ב