דברי מלכיאל א קל

דשלב"ל וכו'. לימא להיפוך ל"ת טעמיה משום א"א מוציא דבריו לבטלה. ומהכא ליכא למשמע מינה כדמסיק אהא דדשלב"ל. וי"ל דאשמועינן הא דיכול לכופה כו'. אבל לפמ"ש א"ש דנקיט הכי משום דבכה"ג כ"ע מידו אף רבנן. ולא תלי מידי בשיטתו במקום אחר. עכ"פ ה"נ י"ל דקיי"ל בכה"ג אין מוציא דבריו לבטלה כיון שאינו כ"כ נגד לשונו. ומפרשים כוונתו כסף זה לפירותיו. וע' קצה"ח סי' רי"ב סק"ו בגוף דין מעשר וההכרח לקצר: ועכ"פ דברי מהר"מ מ"ץ מיושבים בס"ד. דכיון שהזכיר בדבריו כסף זה ודאי הוי כאומר הכסף לפירות. ובפרט בנדר דוודאי הוי כמש"ל שכ"ה דעת הר"ן ושאר פוסקים. ואם היה אומר דקל זה מה שיוציא פירות אני מקנה לך. ג"כ יש לדון דמהני כמש"ל. אך פשטות דברי הפוסקים אין מורה כן. והחילוק נתבאר למעלה. ואף לדעת הלח"מ בדעת הרמב"ם דס"ל דקונם פי מדבר ל"א נעשה כאומר פי לדיבור. מ"מ נראה דבכה"ג י"ל דמודה דהוי נדר גמור משום דדמי לההיא דשובך וכמו שבארנו: סימן נח א) ומה שהקשה על מ"ש הט"ז שם בשם מהר"מ מ"צ בנודר להתענות בה"ב אחר הפסח. יתענה תיכף אחר ימי ניסן. והקשה דהא מפורש בח"מ ס"ס מ"ג דאחר הפסח מיקרי עד שיעברו המחצה מימים שבין פסח לעצרת. לדעתי לק"מ. דהא שם מקור הדין בר"ן ס"פ מי שאחזו. ולמדו זה מדאמרינן שם דבתר שבתא הוי עד תלתא בשבתא. ולמדו מזה דה"ה לאחר הפסח. וממילא מבואר דכמו דגם ביום א' מיקרי בתר שבתא. ה"ה שתיכף אחר הפסח מיקרי אחר הפסח וזה פשוט. רק שבקובע זמן אחה"פ אין יכול לכופו לפורעו עד שיעברו מחצה ימים שבינתיים כנ"ל. שכל זה הוי בכלל לשון אחר הפסח. ולדעתי יש לדון בזה אם טוען שפרע תיכף אחר הפסח. דלא מיקרי פורע תוך זמנו כיון שג"ז נכלל בלשונו. רק שי"ל שחזקה שאין אדם פורע כל זמן שאין הלה יכול לתבעו. וע' סי' ע"ח בזה. ולכאורה נראה דדמי לאומר פרעתי ביומא דמישלם זימניה תיכף בבוקר. עח"מ סי' ע"ח מחלוקת הפוסקים בזה. ונ"מ מזה ג"כ למי שלוה לשלם תוך משך שנה. ולא הגביל הזמן דווקא לסוף השנה. די"ל ג"כ דלא מיקרי תוך זמנו. דכל השנה הוי כיומא דמישלם זימניה כמובן. ואכמ"ל בזה. וכ"כ הט"ז סי' ע"ג שקובע זמן בחנוכה הוי כל חנוכה כיומא דמשלם זימניה והיינו כמ"ש ב) עכ"פ מבואר דאחר הפסח מיקרי מן תיכף אחה"פ עד שיעברו חצי ימים שבינתיים. והנה קיי"ל ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב שנודר לעשות דבר תוך משך שנה וכדומה. חייב לעשות תיכף שמא ישכח או יאנס אח"כ. והוא מהריב"ש סי' קצ"ח עב"י וד"מ וצריך להגיה כן ברמ"א. וכן מפורש בנדרים דף ד' באומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר. חייב לנהוג תיכף נזירות שמא ימות. רק שבזה יש לחלק בין זמן מוגבל דלא חיישינן למיתה ובין לעולם כהך דנדרים. וע' בשעה"מ פ"ד מה' סוכה שהאריך לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט. אבל בנ"ד מיקרי זמן מרובה וכמ"ש בשעה"מ שם דרק עד ז' ימים מיקרי מועט. ובח"ס אהע"ז ח"ב סי' פ' כתב עד ה' ימים. אבל בלא"ה כבר כתב הנ"י והובא ברמ"א שם. דבכל גוונא חייב לעשות תיכף שמא ישכח כנ"ל. וע' קצה"ח סי' קמ"ג סק"ב בענין זה מה שיש לדון עוד ואקצר. והמהרי"ט בראשונות סי' קל"א כתב דרק בדבר מצוה חייב לקיים תיכף ולא בדבר הרשות ותמוה כנ"ל. וכן מפורש בריב"ש סי' קצ"ח דאף בדבר הרשות הדין כן. והרגיש בזה המהרי"ט בעצמו שם. ובטעות ציינו שם סי' קצ"ג עי"ש וכ"כ בס"ס שד"מ ע"ש לענין פרעון חוב: עכ"פ בנ"ד שנדר להתענות דהוו קצת דבר מצוה כ"ע מודו שצריך לקיים תיכף. וכיון שנדר לעשות אאה"פ פשוט שחייב להתענות תיכף אף שיש בכלל זה הלשון עד שיעברו מחצה ימים שבינתיים. דלא עדיף מאם היה אומר להדיא שיתענה תוך אותן אחד ועשרים יום. שג"כ היו מתחייבים אותו להתענות תיכף שמא ישכח או יאנס אח"כ כנ"ל. אבל בפרעון חוב שפיר יכול לפרוע בסוף הזמן שבכלל לשונו. ולא יוכלו לכופו לפרוע קודם. ג) ואף שהר"ן ס"פ מי שאחזו כתב בשם תשובת הרי"ף דגם בנשבע לפרוע אחה"פ הדין כן. שאין חייב עד שיעברו מחצה ימים שבינתיים. ולפמ"ש ראוי שנחייבנו לקיים תיכף. נראה דלק"מ דלענין פרעון שאני. דהא מבואר בח"מ סי' ע"ג ס"ז והוא מדברי הרמב"ן והרשב"א בנשבע לפרוע שאם נפטר בדין מהפרעון פטור מהשבועה. שלא נשבע רק על דעת החיוב מן הדין. וא"כ ה"נ לענין הזמן ג"כ אין דעתו לפרוע רק בזמן שיוכל הלה לכופו לפרעו. ולזה שפיר בנשבע לפרוע אחר הפסח אין מחייבין אותו לפרוע תיכף אחה"פ. דלאו אדעתא דהכי נשבע והו"ל כמפרש כן בשבועתו. אבל בנודר להתענות וכדומה שפיר קם דינא שבסי' רל"ב סי"ב שחייב לקיים תיכף. ולזה כתב הט"ז בשם מהר"מ מ"צ שפיר שחייב להתענות תיכף אחה"פ. וכ"כ הש"ך שם וזה ברור לענ"ד: ד) ועוד נראה דכיון דעיקר הטעם שצריך לקיים שבועתו מיד הוא שמא ישכח כמש"ל. ובפרעון חוב אין שייך זה כי בלי ספק יזכירנו התובע ויתבענו. ודמי להא דשבת י"ב גבי שמא יטה ששנים מותרים דמדכרי אהדדי. וכ"ש הכא שבלי ספק יתבענו. ומכ"ש לדעת קצת אחרונים בח"מ סי' ע"ג שאינו עובר על השבועה לפרוע עד שיתבענו. א"כ א"ש בפשיטות דהא אין יכול לתבעו קודם כלות כל הזמן. היינו עד שיעברו חצי ימים שבין פסח לעצרת וא"כ אין שייך שיעבור השבועה כלל. ורק החשש שמא ישכח וזה ודאי לא שייך. דאם יתבענו לא ישכח ואם לא יתבענו אינו עובר על השבועה כלל. ואף שיש לחוש לאונס ג"כ. מ"מ אונס לא שכיח כ"כ לחוש לו. ולשכחה חיישינן טפי: ה) ואין להקשות לפמש"ל דשבועתו לפרוע הוא כפי שיתחייב מן הדין אף בזמ"פ. מתשובת הרשב"א והובא להלכה בח"מ סי' ע"ג ס"ט בנשבע לפרוע בר"ח יפרע בר"ח הראשון דספיקא לחומרא. והנה אם לא נשבע פשוט שאין יכול לכופו לפרוע עד ר"ח השני דהממע"ה. וא"כ גם בשבועה נימא הכי. אבל באמת ז"א דהא כבר כתבו האחרונים דבחיוב ממון בשבועה לא יוכל לטעון קים לי כיון שיש בזה איסור שבועה. ורק שיכול לומר אלו הייתי יודע שאני פטור מן הדין לא הייתי נשבע. אבל כאן שנשבע לפרוע בראש חודש וזה אינו כולל שניהם רק או זה או זה. שפיר הוי ספיקא לחומרא. אבל אחר הפסח הוי כיומא אריכתא ויכול לפרוע בסופו. וכ"כ הש"ך סי' ע"ג סקל"ב שאם נאמר ששני ימי ר"ח הם כיום ארוך. ודאי שיכול לפרוע ביום ר"ח השני. והרשב"א תופסו לספק כי הם נעשים מספק. ולזה פסק להחמיר מספק כדין ספק בשבועה. אבל במגביל זמן אחר הפסח אין כאן ספק וכיום ארוך הוא. ועי"ד ס"ס רכ"ח והאחרונים שם. [ומה שנזכר באחרונים שם דין זה בשם ריב"ש ג"כ ז"א. ונמשך זה ממ"ש זה בב"י ס"ס רכ"ח בשם ריב"ש ח"ג סי' ש"ז אבל הוא ט"ס וצ"ל הרשב"א. ובריב"ש אין זה כלל]. והחילוק בין ספק לודאי מובן לכל משכיל: ובאמת בבשמים ראש סי' י"ד מפורש דעת הרא"ש דאין חייב לפרוע רק בר"ח השני. שכיון שאינו יכול לכופו בלא שבועה לפרוע עד יום השני. ה"ה בשבועה שלא נשבע רק ע"ד החיוב ע"פ דין. וזה מפורש דלא כדברינו וחולק על הרשב"א הנ"ל וסיים שכן דנין בכל ספק שבועה הנופלת על מעשה ותנאי בממון. ואף שכתב הרשב"א סי' תרנ"ו הובא להלכה ביו"ד סי' רנ"ט ס"ח שהקדש בלשון מסופק מוקמינן בחזקת בעלים. כבר כתב התומים בקצור ת"כ ס"ק קכ"ז שזה רק שיש חזקת חולין על הממון או החפץ ולא בעלמא ע"ש. ובפרט הכא דעכ"פ