דברי מלכיאל א יב

ע"ש ושם הגירסא הילול בתי. ובהעמק שאלה שם הרגיש בשינוי הגירסא. ונראה דל"פ ותרווייהו אמת וכמ"ש שיש ב' שמחות השמחה שנשלמה המלאכה. והב' שנכנס לדור בבית ולהשתמש בו. וע"ז נקראו ב' השמות כלול בתי יהלול בתי וכמובן. ובשבת נכללו ג"כ ב' הענינים וזהו אמרו. ויברך ד' את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. פי' שלזה קדשו גם לעתיד וברכו בכל טוב לפי שנעשו בו שני ענינים ששבת ממלאכתו וגם החלה הנהגת העולם להתנהג אז בכל שלמות וצביונם. וכמו שפי' המפרשים בתיבת לעשות ויש להאריך בזה ואכ"מ. והיה נראה לגרוס כליל והלול בתי. וכליל הכוונה התחלת השימוש וכמו שמעטר את הבית בדבר שמחה בראשיתה. והיינו דמייתי לראי' קרא דויכל אלקים וגו'. דמפרש ויכל שעטר מלאכתו בהתחלת הנהגה ולא כמו שכ' המפרשים הנ"ל שהכל על סיום המלאכה. והלול קאי על הסיום. וזהו ענין זכור ושמור כי זכור הוא על מ"ע להתענג בו. וזהו ענין התחלת המלאכה שזהו מה שאנחנו רואים בכל עת ובכל שעה שמחדש בטובו בכ"י מע"ב. והשביתה ממלאכה שהוא שמור שכל שמירה הוא ל"ת כדאי' בעירובין צ"ו ובכ"מ. והוא מורה על גמר המלאכה: ז והנה ענין זכר השביתה הוא להורות על חידוש העולם שהקב"ה הוא בורא העולם ברצונו הפשוט כביכול. וזכר הנהגת העולם הוא להורות כי באמת קושית החוקרים קמה גם נצבה איך יצא דבר גשמי כזה מפועל כזה בב"ת. וההכרח לומר שהתכלית הוא התורה כמ"ש בראשית בשביל התורה. וכמ"ש בס"ד בדרושים שלי דברים נכונים. ולזה כשניתן להם השבת במרה לא ניתן להם רק ענין השביתה ממלאכה להורות על חידוש העולם. אבל לא המ"ע זכור של שבת מפני שלא קיבלו עדיין התורה. ולזה במצות שמור נאמר כאשר צוך ד' אלקיך ודרשו ז"ל בסנהדרין נ"ו במרה. ולא נאמר זה גבי זכור. ואקצר כי כבר יצאנו מענינינו. ובדרושים לסיום ס"ת כתבתי באופן אחר בביאור זה דברים נאותים בס"ד. ובזה יש לבאר ענין אמרם ב"נ ששבת חייב וכו' ובמרה זכו לקבל מצות שבת.. וגם ענין שכפה עליהם הר כגיגית. כי נראה שב"נ אף שמצוה על ע"ז מ"מ יכול להאמין בקדמות העולם כדעת החוקרים שא"א שיצא דבר בעל תכלית מבלתי ב"ת. ומ"מ מקיים ז' מצות מצד צווי הבב"ת ית"ש. ובפרט לשיטת הסוברים שב"נ אין מצוה על השיתוף. ואדרבא ההכרח שיאמינו בקדמות מצד קושיא הנ"ל כי לשיטתינו שאנחנו מאמינים שתכלית העולם הוא התורה ושלע"ל יהפוך אל כל העמים שפה ברורה וכמ"ש בחידושי מיושבת הקושיא שפיר וכמש"ש שהתכלית הוא קידוש שמו הגדול שהוא ג"כ בלתי ב"ת. משא"כ הם שאינם מאמינים בתורה וא"כ הקושיא קמה וגם נצבה. (ואף שכבר נצטוה נח ע"ז ואז לא היה זמן קבלת התורה. י"ל שבאמת עיקר מצוה זו לא התחילה עד אח"כ. או שכל מי שהיה מקבל על זרעו לקבל התורה היה יכול לשבות. ובזה י"ל קושיית המפרשים על מה שאברהם קיים כה"ת שאיך קיים מצות שבת. ולפמ"ש א"ש דהוא באמת קיים כה"ת ומותר לו לשבות. ויש לבאר בזה קרא כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'). ולזה עכו"ם ששבת שזה מורה שמאמין בחידוש העולם חייב. שאם אינו מאמין בתורה כיון שאין מקבלה. א"כ נותן מגרעת בחוקו ח"ו שיצא מידו דבר שאינו מתוקן לערך פועלו כביכול. (ואם הוא מאמין בתורה יש לו לקבלה וב"נ נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד כדאי' במכות ט'. ויש להסביר בזה אמרם עכו"ם העוסק בתורה חייב וכו'). ולזה ישראל אחר שהראה להם ניסים במצרים ועל הים והראם לדעת שהוא משדד מערכות הטבע. וא"כ ע"כ יאמינו בחידוש העולם ולזה נתן להם במרה את השבת כיון שהוכרחו להאמין בחה"ע ממראית עיניהם. וממילא הוכרחו אח"כ לקבל ג"כ את התורה כי בל"ז היו חייבים מיתה כנ"ל. וזהו ענין שכפה עליהם ההר כגיגית. שהיו מוכרחים גדולים לזה מצד הקושיא העצומה מצד חה"ע שלא יהי' חסרון בחוקו ח"ו. ויש להאריך בזה: ח נשוב לענינינו שעכ"פ יש שמחה גם על השלמת הבנין וביש"ש פ' מרובה סל"ז תמה על חינוך הבית שעושים וכתב שאינו רק דרך ריעות. ובמחכ"ת נעלם ממנו שאילתות הנ"ל ומדרש תנחומא הנ"ל. ודוחק לומר שגם המדרש לא הביא רק ממנהג העולם. ולזה גם בחינוך ביהמ"ק היו ב' השמחות. וכיון שנשלם הבנין כבר באה השעה לשמוח בשמחת השלמתו אף שלא הכניסו הארון עדיין. ולזה קאמר נטורי לא נטרינן. ופריך דלשייר קצת מהבנין שאז לא שייך חביבה מצוה בשעתה כיון שמחוסר מעשה עדיין וכמש"ל. ותירץ הש"ס דלא משיירינן בביהמ"ק צ"ל שכך היתה להם בקבלה הל"מ. או משום פשיעותא כדאיתא ריש ב"ב ע"ש. אבל לשיטת רש"י צ"ע הא דקאמר מינטר לא נטרינן ופירש"י דניליף לענין נישואין. דהא לא דמי דשמחת ההשלמה כבר הגיעה ולזה לא נטרינן. משא"כ שמחת נשואין שעדיין לא נשא שפיר דחינן. ונראה שדעת רש"י באמת כמ"ש מקודם שבבית המקדש לא היתה עיקר השמחה רק חינוכו בשכינה. מפני שהוקשה לו איך שייך לומר לנטורי בשמחה כיון שכבר נשלם א"כ השמחה כבר באה. ועיקר שמחה בלב ואיך שייך לדחות זה. ולזה פי' שעיקר הקושיא על חינוכו ושפיר יליף לנשואין. וי"ל שגם רש"י ס"ל שיש שמחה בהשלמה כדאיתא בתנחומא הנ"ל רק שאין לנו מקום לדחות בשביל זה יו"כ. כי ממשכן לא נלמוד על שמחת השראת השכינה. וגם י"ל שעל ההשלמה היה די ביום א' לבד ולא בז' ימים. ולזה פירש"י לא נטרינן בשביל הרגל כנ"ל. אבל התוס' לא ס"ל סברא זו. ואפשר שפיר לדחות אי לא דחביבה מצוה בשעתה: ולפ"ז מוכח לשיטת התוס' דאף היכא שכבר הגיעה השמחה מ"מ אפשר להניח הסעודה למספר ימים. וה"נ אף שכבר הניח תפילין מ"מ יכול לעשות הסעודה אח"כ. אך מ"מ יש לחלק דהתם כ"ז שלא נשתמשו בביהמ"ק אף שכבר נשלמה המלאכה. מ"מ עיקר השמחה הגיעה בשעת הכנסת הארון שהוא תכלית בנינו. וכמו שעושין חנוכת הבית בשעת הכניסה לחנכו. משא"כ כאן אף שהמצוה נמשכת מ"מ עיקר השמחה בהתחלתה כבר עברה. והנה גם בבר מצוה נראה שיש ב' שמחות אחת שנפטר האב מעונשו וכדאיתא במ"ר ר"פ תולדות שצריך לברך ברוך שפטרני מעונשו של זה. והשנית מצד עצמו שנעשה מצווה ועושה וכמש"ל. אך עדיין יש מקום לחלק דהתם השמחה נמשכה ז' ימים וכמש"ל ולזה היו יכולים לדחות עד סוף ז' ימים. וכיון שהיתה מתחלת בתוך ז' ימים היתה נמשכת עוד. אבל לדידן שהשמחה נמשכת רק אותו יום בלבד אפשר ל"ש זה. ואף שהחוות יאיר כתב דגם שמחת סיום נמשך הרבה כבר כתבנו שראייתו אינה ראיה. ובוודאי לא עדיפא ממילה שהשמחה חד יומא. וכמש"ל: ט) וקושית הש"ס מאמה כליא עורב צריך ביאור. דממ"נ אם היא מעכבת בנין בהמ"ק א"כ הא כבר אמר דלא משיירינן. ואי אינה מעכבת א"כ מ"מ הא נשלמה המלאכה. וגם תירוץ הש"ס דצורך בנין הבית הוא אינו מובן וכבר דבר בזה בהפלאה שבערכין אוף כף ערך כל. וצ"ל דכליא עורב באמת אינו מעיקר הבנין. רק מ"מ אין שייך לשמוח על השלמת המלאכה רק כשנשלם הכל בשלימות. וכדכתיב וכל צבאם ודרשינן בכל צביונם. רק זה א"ש לפי' התוס' שעיקר השמחה מהשלמת הבנין ומזה עיקר הקושיא וכמש"ל. אבל לשיטת רש"י עדיין קשה. וצ"ל שכיון שהוא לעכב הטומאה. א"כ א"א להתחיל להקריב בו מקודם שנעשה שמא יארע איזה טומאה. ותירוץ הש"ס אפשר לכוין כמ"ש בהפלאה שבערכין שם בין לפירש"י בין לשיטת התוס' אף שיש חילוק ביניהם ע"ש ודוק ואקצר בזה. מש"ל בפי' הש"ס דפריך איבעי ליה למינטר היינו משום יוה"כ מצאתי אחרי כותבי בחי' אגדות במקומו שפי' כן אבל לא ירד לכל מש"ל. וש"ס זה נעלם מהמהרש"א ז"ל בתענית כ"ו ע"ב בח"א שכתב שלא ידע היכן מצאנו שחינוך ביהמ"ק היה ביוה"כ ע"ש והוא מפורש כאן וכנ"ל]. עכ"פ זה בוודאי מוכח מסוגיא דמ"ק הנ"ל דהיכא שלא התחיל עדיין להניח תפילין עד עתה