דברי מלכיאל א קכו

יודיעו החוטאים. ז"א די"ל דקרא קאי היכא שב"ד לא ידעו כלל שטעו בהוראה. וגלי קרא דבעי שיודעו בעצמם ולא שיודיעום החוטאים וכמו דממעטינן בחטאת יחיד שלא יודיעוהו אחרים כמש"ל. ולזה קאמר הש"ס דברייתא דנקטה אופן הלימוד בידעו שהורו וטעו במה הורו אתיא דלא כר"א דלר"א איירי קרא בלא ידעו שהורו. ומשני רב אשי דהכא ר"א מודה דכתיב עליה. דבחטאת יחיד איתא בשבועות י"ט ובכריתות י"ח דדריש לה ר' יהושע מבה ור"א מוקי בה למתעסק. אבל הכא לא שייך למעט מתעסק ולזה דריש ר"א שפיר מעליה כמו ר"י מבה. וז"ב בס"ד ואין שום התחלה לקושיית הלח"מ: ומזה סיוע לפירוש הרמב"ם בסוגיא שיודיעו החוטאים דלא כפירש"י דלפירש"י דחוק פירוש הסוגיא דמאי מקשה דלא כר"א. הא שאני הכא דגלי קרא. ובאמת בירושלמי שאצל הש"ס הגירסא להדיא ולא שיודיעו החוטאים. וברור שכן היתה גירסת הרמב"ם בש"ס. ובירושלמי שנדפס בפ"ע הגירסא שיוודעו. ונראה שהוגה זה ע"פ פירש"י בש"ס דילן. אבל העיקר כנ"ל וכדעת הרמב"ם. ומטרדותי ההכרח לקצר: סימן נו כבוד ידידי הרב הג' כו' מ' משה נ"י שפירא אשר כתת כי מצא דבר חידוש בריטב"א עירובין כ"ט דתמד שהחמיץ פוסל המקוה לפי ערך מים שבו. ובקש להודיעו דעתי בזה באשר יש בזה שיטות שונות. והנה לברר כל שיטה זו אין העת גורמת כי הטרדה מרובה בימים הללו ורק ארשום בקופיא מה שנ"ל בדברי הריטב"א והנה בהשקפה תמהתי על הריטב"א הנ"ל דהא משנה מפורשת במקואות פ"ז דתמד שהחמיץ וכל מי פירות שנפלו סאה למקוה שאין בה מ' סאה לא פסלו ולא העלו ע"ש דקאי גם אתמד וכ"כ התו' זבחים ע"ח ע"ב וכ"כ התוס' יבמות פ"ב ע"ב ד"ה נתן. ובסאה תמד ודאי יש יותר מג' לוגין מים. וע' תוס' חולין כ"ה ע"ב שכתבו דאיירי ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא. וא"ל דאיירי בנפל מכלים מופסקים באופן שבכל כלי לא היה ג' לוגין מים לבדם וכדקיי"ל בפ"ג דמקואות דבכה"ג לא מצטרפי לפסול. ז"א דמשמע דאיירי בחד גוונא עם שאר משקין שנזכר שם ובפרט לפמ"ש הש"ך סי' ר"א ס"ק ס"ב דנקיט סאה לרבותא ע"ש. ואי בגוונא דלא מיצטרפי אין כאן רבותא: [וזה מכבר תמהתי על תוס' דיבמות פ"ב ע"ב הנ"ל שהקשו שם היכי מייתי מהא דנתן סאה ונטל סאה דבעי רובא בדרבנן דהא שם איירי במי פירות דאורייתא. ותרצו דקאי גם אתמד שיש בו מים ע"ש. והא איירי שם בהחמיץ שיש לו דין מי פירות גמורים וכמ"ש התוס' בחולין כ"ו ע"א ד"ה בשהחמיץ דחשוב כפרי לגמרי מדנקח בכסף מעשר ע"ש דמשמע דהוי כמי פירות דאורייתא. ונראה בדעת התוס' דס"ל דאף דאמעיטו מי פירות בחולין פ"ד גבי מקוה היינו משקים גמורים אבל לא תמד שעקרו מים וכמ"ש הריטב"א שם. והא דנקח בכסף מעשר הוא גזה"כ מובשכר כדילפינן בעירובין כ"ז ע"ב. ואף שהתו' בחולין צ"ו כתבו דטעמא דמעשר הוא משום שיש בו טעם יין. מ"מ י"ל שזה שייך רק במעשר דתלוי בטעם ולא במקוה. וכדאיתא בירושלמי תרומות פ"י הל"ו דפריך שם מכבשים ושלקות דתרומה שאסור ובמקוה פוסלים. ומשני דתרומה תלוי בנו"ט משא"כ במקוה לא שייך נ"ט ע"ש. והיינו דלגבי מקוה צריך שיהא מי פירות לגמרי או משקה אחר כגון דם ולזה ס"ל להתו' דהא דאין פוסל מקוה הוי רק דרבנן דשוינהו כמשקה לגבי מקוה. כי היכי דאשכחן דהוי משקה גבי מעשר שני כ"נ בדברי התוס' יבמות הנ"ל לכאורה ולהלן יבואר יותר אי"ה]: והנראה בזה דהנה התוס' בחולין כ"ה ע"ב הקשו דמנ"ל דמתניתין דתמד שהחמיץ ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל מקוה אתיא כר' יהודה דילמא איירי ביהיב ג' ואתא ד' דרבנן נמי מודו כדאיתא בב"ב צ"ו ותרצו דא"כ לא החמיץ נמי. ולכאורה קשה דהא רש"י פי' שם דקודם שהחמיץ הוי מיא בעלמא וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. וכ"ה מפורש בסוגיא שם כ"ו ע"א דבלא החמיץ טעמא וחזותא מיא נינהו ע"ש. וא"כ מה מהני דאתא ד' כיון דמ"מ הוי מים. ואף יין גמור כשיתערב ויהי מים ממש בטעם ומראה ודאי יפסול המקוה ג"כ. וכתרוצא קמא ר"פ המוציא יין שאני יין השרוני דרפי ולא דרי רק על חד תרי ע"ש. וכ"כ הפוסקים להדיא דביינות שלנו אף אי רמי ג' ואתא ד' לא הוי יין לענין ברכה וע' שו"ע סי' ר"ד בזה. ורק בנשתנה המראה אמרינן דסגי בקורטב יין לג' לוגין מים בחולין שם ומכות ד' ע"א. ובאמת התוס' בחולין באותו דיבור כתבו דבלא החמיץ יש בו טעם יין ע"ש. ודבריהם נראים דאי לא החמיץ לאו כלום הוא. לא שייך כלל לקרותו תמד כיון שהוא כמו מים בעלמא [ודבסוגיא שם איתא דר"א ס"ל דבלא החמיץ מחלוקת וס"ל לר"י דבלא החמיץ חייב במעשר. כבר פירש"י שם הטעם משום שסופו להחמיץ ועכצ"ל שיש בו איזה טעם יין]. אלא דבסוגיא שם מפורש דבלא החמיץ טעמו מים כנ"ל. וצ"ל שהטעם קלוש מאוד עד שנחשב לגבי מקוה כאלו טעמו מים [והרמב"ם בפי' המשנה כתב דבלא החמיץ מ"מ נצבעים המים מן השמרים. וקשה דהא מפורש בש"ס שם דחזותא מיא. ואולי כיון שאין לו מראה יין קרי ליה חזותא מיא ודחוק] וא"כ גם באתא ד' כיון שהטעם קלוש לא ליהוי כיין. ועכ"פ לפי לשון רש"י ורמב"ם דטעמו מים ודאי קשה [ומסוגיא דחולין יש לדחות ולחלק דשם איירי קודם ששהו השמרים במים זמן הראוי ואז טעמם מים לגמרי רק שסופם להחמיץ כשישהו. אבל סתם תמד שלא החמיץ הכוונה שכבר שהה זמן הראוי ובכ"ז לא החמיץ ואז שפיר קלט עכ"פ טעם יין כמ"ש התוס'. ועפ"ז יהיה מדוקדק הא דפריך שם אלא מתניתין דקתני החמיץ אין לא החמיץ לא דילמא אי שבקיה הוי מחמיץ. וקשה ל"ל קאמר בפשיטות דקתני לא החמיץ פוסל המקוה. ול"ל למינקט בלישנא גם החמיץ דמשמע דדייק מסיפא החמיץ אין לא החמיץ לא. ולפמ"ש א"ש דברישא י"ל דאיירי ששהא זמן הראוי כנ"ל אבל מסיפא דייק דלמה נקיט החמיץ הול"ל רבותא טפי אף בלא החמיץ עדיין רק סופו להחמיץ. אלא שלפ"ז יקשה לשון המשנה עד שלא החמיץ משמע שעכ"פ סופו להחמיץ. אבל זה בלא"ה קשה כל היכי דנקטי הש"ס והפוסקים לשון זה הול"ל תמד שלא החמיץ. וצ"ל דריהטא דלישנא הוא משום דרוב תמד סופו להחמיץ ודוחק. וגם בתוד"ה דלמא מבואר דאין רוב מחמיצין דלא כפירש"י שם ע"ש. ואולי כוונתם שאין לסמוך לכתחלה על רוב זה ע"ש שז"א ואקצר]: ובישוב קושית התוס' נראה דלכאורה קשה מאי קאמר הש"ס דהא דניקח בכסף מעשר ר"י היא. הא גזה"כ היא מובשכר דניקח כדאיתא בעירובין כ"ז. ושם הטעם דמבליעין דמי המים בדמי טעם יין שיצא מן השמרים וכפירש"י בעירובין שם וע"ש בתוס' וביומא ע"ו בתוס' וכמו ציר בעירובין שם שמבליעין דמי מי מלח בשמן ע"ש. וכן מוכח בסוגיא שם דתמד גרוע מיין אגב קנקנו דקאמר שם אי כתיב ובשכר ה"א דאתי לדבילה קעילית ולא נקיט תמד משום דהוי ידעינן מזה קנקן ע"ש בתוס'. וכן מפורש בירושלמי פ"ה דמעשרות ופ"ק דמע"ש דבעי לאוקמי מתניתין כר"י ודחי דלא גרע תמד ממי מלח והיינו בהבלעה בשמן כמ"ש המה"פ שם וא"כ קשה כנ"ל. וביותר קשה על התו' חולין כ"ו ע"א שכתבו דתמד ניקח בכסף מעשר משום טעם יין שבו ול"ד לקנקן דהוי משום הבלעה ע"ש. ותמוה דא"כ לימא הש"ס שם דשפיר ה"א בשכר אתי לתמד. ומ"מ לא נדע מינה קנקן דשאני תמד שגופו משקה. ועכצ"ל דהטעם משום הבלעה וכמש"ל [ולפמ"ש הריטב"א בחי' שם בחד תירוצא דהש"ס נקיט דבילה לרווחא דמילתא ע"ש יש ליישב זה אלא שהוא דוחק גדול