דברי מלכיאל א קכה

ובכריתות י"א ע"ב גבי חטאת יחיד או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ורק דמרבה שם מתיבת אליו כשמודיעים אותו אחרים ושותק ע"ש [ולפמ"ש הרמ"ל זצ"ל בהתוה"מ הריבוי הוא מהודע. ובק"א כ' דהודע משמע ע"י אחרים ואליו משמע מעצמו ע"ש אבל לשון הת"כ לא משמע כן ואכמ"ל בזה] והכא דלא כתיב ונודעה אליהם ממועט אפילו כששתקו. וא"כ מה שייך לומר דהש"ס מקשה דנוקמי קרא למעט דר"א דהא גם ר"י דפליג על ר"א לא דריש מהודע רק מאשר חטא בה כדאיתא בשבועות י"ח ובכריתות. ואדרבא למאי דאמרינן בשבועות י"ח דבחטאת יחיד מרבה לה ר"א מאשר חטא והביא ע"ש א"כ ה"ה הכא מרבה לה מאשר חטאו והקריבו. והרי להכי נייד הרמב"ם מפירש"י משום דלא שייך למעט זה מתיבת ונודעה. ולומר דסמיך אסיפא דקרא כפירש"י הוא דוחק גדול וכמ"ש גם כת"ר במכתבו. אבל רש"י הוכרח לפרש כן לשיטתו וכת"ר כתב שבחנם פירש"י כן ולא הרגיש שרש"י הוכרח לפרש כן לשיטתו דלא שייך למעט זה מונודעה כנ"ל וז"ב: ואשר הקשה כת"ר על הלח"מ דהא בחטאת יחיד ל"צ קרא בשני עדים. נ"ל דדברי הלח"מ א"ש בס"ד דבאמת בת"כ פ' ויקרא מפורש דגם בהודיעוהו שני עדים ושתק ילפינן ג"כ מקרא דאליו שנאמנים. משמע דבלאו קרא הוי מימעטי מהודע דדריש שם ולא שיודיעוהו אחרים וכמו דממעט שם באמת במכחישם. ולפ"ז קשה טובא מאי פריך הש"ס בפשיטות על שני עדים קרא למה לי וגם יקשה בת"כ מנ"ל לרבות גם עד אחד ואשה דילמא קאי רק על שני עדים: והנראה דת"כ וש"ס דילן פליגי אי שתיקה כהודאה היא סברא חיצונית וא"צ לימוד על זה או שצריך לימוד. דש"ס דילן ס"ל שהיא סברא חיצונית וכמו שפשוט באמת בש"ס בכמה דוכתי כאלו הוא מושכל ראשון ולזה בשני עדים ושותק פריך שפיר דהוי הודאה גמורה ול"צ קרא רק בעד אחד בעי קרא דלעד אחד שאינו נאמן י"ל שאינו חושש להכחישו. וכן מצינו בש"ס כמה פעמים דהיכא דאיכא אמתלא לתלות שתיקתו לא הוי כהודאה. ע' ב"מ ו' ע"א ול"ז ע"ב וב"ב קל"ח ע"ב וכתובות י"ד ע"ב. וכעין זה כתבו הבעה"מ והראב"ד וש"פ דהודה לפני עד אחד מצי למימר שהשטה בו ולא חשש להודות לפני ע"א. וע' ש"ך סי' פ"א סקכ"ב שהאריך להחזיק שיטה זו. ואף הרמב"ם וש"פ דס"ל שם דמהני הודאתו היינו משום דעד אחד קם לשבועה עכ"פ ע"ש אבל בדבר איסור דלא שייכא שבועה ודאי י"ל שאין שתיקתו הודאה כי אינו חושש לדבריו ולזה בעי קרא ללמוד מזה דמ"מ ע"א נאמן בדבר איסור כששותק דהו"ל עכ"פ רגלים לדבר שאמת הוא. וגם דבדבר איסור הוא חושש יותר להכחישו או להטיל ספק בדבריו כי גנאי הוא למי שאוכל איסור אף בשוגג כידוע ולא יאונה כתיב: אבל התו"כ ס"ל דמסברא לא הוי ידעינן כלל אף בשני עדים דשתיקה כהודאה ורק מקרא דהודע אליו ילפינן לה וס"ל להתו"כ דכיון דגמרינן מקרא דשתיקה כהודאה שוב אין חילוק בין שני עדים לע"א כי בדבר איסור מקפיד גם בע"א שלא לשתוק אם לא שמרגיש בנפשו שיש מקום לדבריו. והנה התו' הקשו בכריתות י"א ע"ב דדילמא אתי קרא לשני עדים והוא אומר אינו יודע ותירצו דא"י בשני עדים הוי כשותק. ולפמש"ל בכוונת הש"ס אין תירוצם מספיק דא"כ אכתי מנ"ל דשתיקה מהני בע"א. ובלא"ה דבריהם צ"ב ונראה כוונתם דכיון דשתיקה אינה הודאה גמורה כמ"ש התו' ביבמות פ"ח ע"א וקדושין ס"ו ע"א ורק דהוי כרגלים לדבר ע"ש. ולזה גם בשני עדים ודאי שראוי שיאמין להם אף שאינו יודע ועדיף מרגלים לדבר. ועכ"פ לדינא לא מצינו כדברי התו'. והרמב"ם סתם וכתב בפ"ג מה' שגגות ששותק ולא הזכיר דבעדים סגי באומר איני יודע. והש"ך יו"ד סי' קכ"ז סקט"ו כתב דהרמב"ם ס"ל דאף בע"א חייב אף באיני יודע ומוכיח זה ממ"ש בפ"ט מה' נזירות או שנסתפק לו. ולענ"ד לא מוכח מידי דא"כ הו"ל לכתוב זה במקום עיקר הדין בפ"ג מה' שגגות. אבל באמת הא בה' נזירות שם כתב או שנסתפק לו כמו שבארנו ושם ביאר מקודם דאיירי שיודע שנזרקה טומאה רק שאינו יודע במי נגעה ע"ש ואין לך רגלים לדבר יותר מזה. ועכ"פ י"ל דבאינו יודע מאומה ס"ל להרמב"ם שפטור אף בשני עדים וכפשטות דבריו דרק בשותק ולא כהתו'. וכ"כ המהרש"א בקדושין ס"ה בדעת התו' שם דלרבנן דר"מ פטור באומר איני יודע אף בשנים ע"ש: ואין להקשות על מש"ל דהא הך שתיקה אינה הודאה גמורה רק כרגלים לדבר כמו"ש התוס' ביבמות פ"ח ע"ב. א"כ לא שייך למיתלי לה במה דקיי"ל בעלמא גבי ממון שתיקה כהודאה דשם הוי כהודאה גמורה. דנראה דהא בסוטה נאמן ע"א כשיש רגלים לדבר ע' ריש סוטה וילפינן מסוטה לעלמא. ורק הכא צריך גילוי מילתא מקרא דשתיקתו משוה לה רגלים לדבר: ובפשוטו נראה בדעת התו"כ דיליף ע"א מקרא דהודע אליו מדכתיב לשון יחיד הודע דמשמע שהודיעו. וכמ"ש הרמ"ל שם בהתוה"מ דדריש לה מהודע ולא מאליו. וש"ס דילן לא ס"ל למידרש הכי משום דקיי"ל בסנהדרין ל' ובכמה דוכתי דבתורה נקראים שני עדים לשון יחיד עד וא"כ ה"נ י"ל דקאי על עדים ולזה הוצרך למימר דל"צ קרא. ויותר נראה דהא דפריך הש"ס שם הכי בפשיטות היינו אליבא דר"מ דס"ל דאף בהכחשה מהמני שני עדים משום דקאי שם על המשנה ומוקים שם הש"ס רישא דמתניתין כר"מ ע"ש. אבל לרבנן דר"מ שפיר איצטריך קרא לשני עדים בשותק. והלימוד מדכתיב לשון יחיד כמש"ל. רק שלא חש להאריך. ומיושבים דברי המהרש"א בקידושין ס"ה שהזכרנו דלא תקשה לו קושיית התוס' דכריתות דלוקי קרא לעדים באומר איני יודע. ובהתוה"מ כתב לבאר דיליף מדקדוק לשון הודע בא"ל עדים ואף ע"א ואף אשה ושפחה והוא שותק ע"ש. וזה לא יכון בש"ס דילן וכנ"ל וגם לשון הת"כ שם לא משמע כן: והקרבן אהרן כתב דלהכי יליף מחד קרא שני עדים וע"א ואשה דכיון דבעינן שיודה להעדים המודיעים אותו א"כ אין נ"מ בין אחד לשנים כיון דסגי ליה במדכרו ומידכר ע"ש. והיינו כסברתינו למעלה מצד שתיקה כהודאה רק מדבריו שם משמע דהוי הודאה גמורה וזה נגד דברי התוס' יבמות פ"ח וכמש"ל. ובאמת לענ"ד יש מקום לומר כן וליישב ראיות התו' שם אך אכמ"ל בזה ובפרט שכן תפסו הפוסקים לדינא: ועכ"פ לפ"ז מיושבים דברי הלח"מ שהזכרנו דשפיר בחטאת יחיד בעינן קרא גם לשני עדים שמחייבים אותו בשותק וכמפורש בת"כ ויקרא. וגם דברי הש"ס ישבנו בזה בס"ד דלא פליגי עם הת"כ. ואף אי נימא דש"ס דכריתות פליג בזה עם הת"כ בכ"ז א"ש דברי הלח"מ. די"ל דסוגיא דהוריות ס"ל כהתו"כ בזה כיון שהלח"מ מוכיח כן מכח קושייתו בסוגיא שם [ולפמש"ל לבאר פלוגתא דש"ס ות"כ י"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דהודאה בפני ע"א מהני ואין חילוק בין שנים לאחד. וע"כ דס"ל כהתו"כ דקרא אצטריך לשתיקה כהודאה אף בשני עדים וכמש"ל ושפיר משני הלח"מ על הרמב"ם לטעמיה ומטרדותי אקצר]: הנה כ"ז כתבנו דלא לישווי' להלח"מ כטועה ח"ו. אבל באמת גוף קושייתו אין לה התחלה כלל לענ"ד ובחנם נדחק גם כת"ר בזה דהא הש"ס פריך שפיר דברייתא דלא כר"א דעד כאן שייך למעט דלא מהני הודעת החוטאים טיב החטא רק היכא דבלא הודעתם פטורים מקרבן וקמ"ל דהודעתם אינה מחייבתן. אבל היכא שחייבים בלי הודעה א"כ אין שייך למעט ולזה פריך הש"ס שפיר דבשלמא לר' יהושע דס"ל שאם יודע שחטא רק שא"י באיזה חטא פטור שפיר יליף בברייתא דלא מהני בזה מה שיודיעו החוטאים באיזה חטא חטא. אבל לר"א דס"ל דאף שא"י באיזה חטא חייב כיון שיודע עכ"פ שחטא א"כ מה שייך למעט שלא יודיעו החוטאים דאף בלא הודעה חייבים. וא"ל דמזה עצמו נוכיח דבעי בהוראת ב"ד שידעו במה חטאו מדממעט קרא שלא