דברי מלכיאל א קכד

ושם בס"ק קל"ד דמדמה דין הט"ז להא דריינוס ולבשר בלוי. ולפ"ז אף לשיטת רש"י א"צ בדיקת פושרין. כיון דהו"ל כקרום פרוס ובשר בלוי שא"צ רק לראות אם תחתיו שלם ויפה. וא"כ הסירכא השנית הויא כסירכא מבשר בלוי: ולבד זה נראה פשטות דברי בעל העיטור והאחרונים שהביאוהו ששומן הפריסה בכ"מ שנסמך כשר. כיון שהוא לאונא. ולא לאומא וכמו בדופן. דהא בסרוכה לדופן מכשרינן אף שנסרכה באלכסון וכמבואר בב"י. וא"כ ה"ה הכא. ונהי דנהגינן למעך כל הסירכות אף לדופן. מ"מ כיון שיש עוד צד להקל דהוי כסירכא ממקום למקום יש להקל ובפרט שיש קצת מקום לספק שאפשר עברה הסירכא כמ"ש. ובפרט דבסירכא לשומן בעלמא יש מקום גדול להקל וכמ"ש בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ו. ועמש"ל בזה בס"ד סי' נ': סימן נד בא מעשה בוורדא שהיתה כולה סרוכה וסבוכה לכיס מגבה עד כאצבע סמוך לחוד הוורדא וגם בכאצבע הסמוך לחוד שלא היה סרוך לכיס כנגדו נמשך קרום אל הכיס למקום שכלתה הסירכא. ונפרד הכל באצבע בנחת ורק סמוך לחוד כשתי שערות נקרע קרום הריאה בקליפת הקרום ההוא. ותולה השו"ב מצד שלא נזהר עוד לקלוף בנחת כראוי כיון שראה שמכל הוורדא נקלף הקרום כראוי שוב לא דקדק ליזהר כ"כ בסופו וגם מסופק שאפשר במקום הקרע לא היתה סירכא רק התפשטות. ודרשתי מהשו"ב אם הסירכא שעל רוחב אצבע הנ"ל היתה אל הכיס או נמשכה אל הסירכא שמהכיס לוורדא כנגדה שם וכעין סירכא כפולה ואמרו שע"ז לא שמו לב איך הוא: ולדעתי איכא הכא ספיקי טובא. ראשית דהא יש דעת פוסקים דוורדא שנסרכה לכיס כשירה וכן הביא הב"י מנהג אנשי קנדיאה שמכשירים בזה דהוי כסדרן וכ"כ הד"מ סקי"ג שבמענץ המנהג להכשיר. ואף שמנהגינו כהפוסקים להטריף מ"מ מידי ספיקא לא נפקא. ואף אי נימא דסירכא לכיס טריפה דילמא הכא לא הגיעה הסירכא עד מקום שנקרע הקרום רק משהו קודם. ואף אם הגיעה הסירכא לשם שמא היתה הסירכא שמשם וכן מכל רוחב האצבע ההוא רק אל הסירכא שמן הכיס לוורדא ולא אל הכיס. וכן מסתבר שהיה כן לפי שלא נמשך חוט באלכסון רק שהיה מכוסה כל המקום בקרום כעין סירכא שהוגבה מהוורדא ע"י הסירכא שמן הכיס שהיה ברחוק אצבע מן החוד ומוכח שזה היה רק התפשטות ליחות ונדבק אל גוף הסירכא. וא"כ הו"ל סירכא כפולה דקיי"ל בסל"ט ס"ה ובאחרונים שם דא"צ אפילו מיעוך כיון שאין להסירכא אחיזה בשום דבר רק בסירכא וגוף הסירכא עברה ה"ז כסירכא תלויה ע"ש. וה"ה הכא בנ"ד וא"צ כלל לקלפה מעל רוחב אצבע הנ"ל: ואף אי נימא שהגיעה הסירכא למקום שנקרע והיה שם סירכא ממש באלכסון לכיס מ"מ אפשר נקרע זה מצד שלא נזהר בקליפתה וקלף כאן בחוזק ונתלה במשמוש ידא דטבחא. ואף שכבר כתבו הפוסקים דאין לתלות בסירכא במשמוש ידא דטבחא מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דשמא אם היה נזהר לקלוף בנחת לא היה נקרע ובפרט דהכא חזינן שכל הסירכא עברה בנקל ומסתבר שגם זה היה עובר. ואף דלענין זה קיי"ל דלא אזלינן בתר רוב הסירכא וכמבואר בפוסקים דאפשר עיקר הסירכא נמשכה רק ממקום אחד ומשם נתפשט הליחות לצדדים. בכ"ז אומדנא דמוכח הוא כנ"ל. וגם כי בנ"ד שזה היה רחוק כאצבע ממקום שהיה הכיס סרוך ודאי אין סברא לומר שעיקר הסירכא היא ממקום זה ונדבקה למרחוק וכנגד כל האצבע לא נסרך כלל לכיס. וכבר כתב בתוי"ק לצדד בכל הסירכות שעיקר הסירכא היא רק באמצע אותו מקום ממש שדבוק. וצדדי הסירכא י"ל שהם רק התפשטות ויוכל להסירם במה שיוכל ואין ס' תוי"ק ת"י רק הובא בס' דעת קדושים סי' ל"ט. ואף כי סברת התוי"ק צ"ע וחלילה להורות כן למעשה בכ"ז בנ"ד יש לצרף זה לצדד להקל: ובפרט שכתבו הרבה פוסקים דבכל סירכות שמן הריאה למקומות שאין הנקב פוסל כמו לשומן ולטרפש ולגרגרת ולכיס אינם רק ספק דשמא מן השומן ושארי מקומות הנ"ל ולא מן הריאה עב"י סי' ל"ט בזה. ובשו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ו תפס זה לדבר פשוט שסירכא לשומן הלב כשירה ורק מנהג להחמיר כמ"ש הרמב"ם וביאר שם משום דהיינו רביתא והוא ליחות שהתפשט מהריאה והגיע לשומן הסמוך לה. וכן מסתבר דהרי כמעט אין בהמה שלא יהי' בה סירכא לשומן. ורק מש"ש דשומן הלב סותם דהוי חלב טהור וכמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה. נפלא שלא ראה דברי רש"י ותו' בחולין מ"ט ע"ב שכתבו להדיא שאינו סותם וביארו הטעם לרש"י מפני שעשוי ככובע ולתו' מפני שאין השומן מן הריאה ע"ש. ומ"ש בשאילת יעב"ץ שם ראיה מב"י סי' ל"ד שכתב דקנה הלב שניקב כשר מפני ששומן טהור סותם שם צ"ע לענ"ד. דלשיטת התו' שאני התם שהשומן מגוף קנה הלב משא"כ בריאה. ולרש"י הא לא כתב זה רק בשומן שהלב נחבא בו שהוא עשוי ככובע אבל השומן שאצל קנה הלב שפיר סותם: ומש"ש דמ"ש מדופן סותמתה דכשירה. הנה לדבריו יקשה גם על חלב טמא שאינו סותם הא לא גרע מדופן שהוא אבר אחר לגמרי וע"כ צ"ל דבאמת שומן אינו סתימה כלל דכשהבהמה מכחשת כלה השומן ובטלה הסתימה ורק שומן טהור שטבעו להיות דבוק מאד בגוף אבר שהוא עליו הוי סתימה. כי מצד הנקב ששם. מתחזק עוד יותר דיבוק השומן בטבע כדי שיתרפא ואף אם תכחש הבהמה ישאר מעט מן השומן דבוק למקום הנקב. אבל שומן טמא אינו דבוק כ"כ ויוכל להיות כלה אף כי כל זמן שישנו שפיר הוא מגין. אבל דופן שאינו כלה לעולם והריאה מקומה סמוך לדופן שפיר סותם. וע' תב"ש סי' מ"ח סק"ב שכתב ג"כ סברא זו דשומן אפשר שיכלה. ושוב אחרי כותבי זה ראיתי בב"א בקו"ה סי' ט"ז שהאריך בזה ג"כ לחלק בין שומן לבשר ע"ש ולא הביא דברי שאילת יעב"ץ הנ"ל אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ יש להקל בנ"ד דהוו טובא ספיקי כנ"ל: סימן נה כבוד ידידי הה"ג וכו' מו"ה יוסף דוד נ"י הגאבד"ק האראדישץ: ע"ד אשר עורר בדברי הרמב"ם פי"ד מה' שגגות שכתב שם שאם ב"ד שכחו באיזה הוראה טעו והחוטאים מודיעים אותם אין מביאים קרבן דכתיב ונודעה ולא שיודיעום החוטאים. והקשה הלח"מ דא"כ מאי קאמר הש"ס בהוריות ה' דאתיא דלא כר"א דאמר דיחיד אף שאינו יודע אם אכל חלב או נותר חייב חטאת ורב אשי משני דכתיב אשר חטאו עליה. דהא אף כר' יהושע לא אתיא דלר"י סגי כשיודיעו החוטאים והכא לא סגי. ואי נימא שאני הכא דגלי קרא א"כ גם לר"א נימא דהכא גלי קרא. ותירץ הלח"מ דגבי חטאת יחיד שאני דגלי קרא או הודע אליו מ"מ. וע"ז הק' כת"ר דהא מפורש בכריתות י"א דלשני עדים ואינו מכחישם ל"צ קרא כלל. ולזה תירץ כת"ר קושיית הלח"מ דהש"ס מקשה דלר"א נימא דאתי קרא למעט דהכא צריך שידעו באיזה הוראה טעו ומנ"ל דלא מהני שיודיעום החוטאים וע"ז משני דאיכא עוד קרא אשר חטאו עליה עכ"ד ודפח"ח כי דבריו בהשכל נאמרו: אבל באמת אין יסוד לתירוץ מעכ"ת דהא להרמב"ם דמפרש ולא שיודיעום החוטאים זה נלמד מלשון ונודעה שמשמעו שיוודעו מעצמם ולא שיודיעום אחרים וכן דריש בת"כ להדיא