דברי מלכיאל א קכג

חמה וזה ידוע לכל בקי בטיב ריאה. ומה שכתבו בפוסקים שנקב שחור הוא סימן שנעשה מחיים היינו בלא מורסא ומוגלא שחורה. וגם הא אף בלא תולע קיי"ל בחולין נ' דמקיפין בריאה. ונהי דאנן מחמירין מפני חסרון בקיאות כדקיי"ל בסימן ל"ו מ"מ בכה"ג שיש לפנינו תולע ג"כ לתלות בו ודאי שרי בהקפה. וידוע לבקיאים שאם יעשו נקב לאחר שחיטה במורסא יהא ג"כ הנקב שחור וכאותו נקב שנמצא במקום המעטליצא. והרי כבר כתב הש"ך סי' ל"ו ס"ק י"ט דהיכא שיש עוד צד היתר סומכים על הקפה וכ"כ ביש"ש פא"ט סי' נ"ח. ואף החולקים שם על הש"ך בנ"ד ודאי כ"ע מודו דעכ"פ אין הוכחה משחרות הנקב שנעשה קודם שחיטה ולא הוחל מעשה המטריף. ואם מצד שיש ריעותא שיש שם מורסא ומוגלא הא קיי"ל בסי' ל"ו ס"ס ל"ז דאף בבועא תלינן במשמוש ידא דטבחא. וכן בתולעים כבר כתב בגבעת שאול סי' פ"ה דאף בבועא תלינן דלאחר שחיטה פריש ע"ש. ודבריו ברורים דלמה נחמיר בבועא יותר. ומורסא קיל טפי מבועא דמורסא לא הוי ריעותא כלל כמבואר בפוסקים. ולזה א"צ כלל שיהא בתוך הנקב דרק בבועא החמיר הג"ש שם שצריך תוך הנקב משום דבועא הוא ריעותא ע"ש. ומה שתמיד יש מוגלא במקום המעטליצא אין זה חשש כי כן טבע כל בע"ח שבמקום מקולקל גדלים תולעים או להיפוך שמן התולעים נעשה מוגלא. אבל מ"מ אין זה שום הוכחה על הנקב שנעשה מחיים כיון שאנו רואים בטבע שהתולעים הללו מצויים בריאה וממש אין ריאה שלא יהא בה תולעים הללו. וראיתי קצת שכתבו דהוי כקוץ ותמיהני דגם בקוץ תלינן שיצא לחוץ לאחר שחיטה בהמסס וביה"כ. ע' פוסקים סי' מ"ח אם עדיין תחוב בו ואין קורט דם דהוי הוכחה שנעשה לאחר שחיטה וה"ה הכא דאדרבא איכא הוכחה שנעשה אח"ש לפי שכן טבע התולעים. וקודם שחיטה לא יכול לנקבה מפני רחיפת הריאה: וכן בח"ס חי"ד סי' מ"ד נראה פשוט שלא חילק בין מורנות שבריאה לתולעי הכבד. ושפיר תלינן דלאח"ש פריש ע"ש. ורק שם היה חשש שבאו מן הכבד על הריאה קודם שחיטה. מפני שנמצאו על הריאה ובכ"ז מיקל שם. וכאן אין שייך זה כיון דחזינן שמצוים בריאה. ואמרינן דמסימפונא נקיט ואתי. ובאמת מי יאמר לנו שגם הריאה אין מגדלת תולעים כאלו כיון שמצוים בה. ואפשר דהיינו קוקאייני שנזכר בש"ס חולין ס"ז ע"ב תולעי הכבד והריאה וכמש"ל ואקצר: אבל אם יש קרום דק פרוס על הריאה. ותחת הקרום יש נקב ויש שם תולע מעטליצע. פשוט דטריפה שזה מורה דהוי מחיים והקרום נעשה מחמת מכה וזה מצוי הרבה. וא"ל שהקרום הוא קרום נוסף על הריאה והתולע ניקב לאחר שחיטה. רק שלא הספיק לנקוב גם קרום הנוסף. ז"א דכיון שהסברא הוא שמבקש למצוא מקום חיות א"כ הי' מנקב כולה. ודוחק לומר שכיון שניקב כל קרומי הריאה. הוא מרגיש שאין שוב שום חום וחיות כי הקרום הוא אינו מהריאה. וגם במורנא המצוי בריאה נראה ג"כ שאין תולין בכה"ג כשיש קרום פרוס על הנקב. ומכ"ש במעטליצע שיש מחמירים בכל גוונא. ולזה יש להטריף בכה"ג אם לא שנקלף הקרום בחוזק ויש מקום לתלות שנעשה הנקב מחמת חוזק הקליפה. דכשר בעלמא וכמש"ל. ה"נ תלינן ואין חוששין לתולע הנמצא שם בריאה: שוב ראיתי בשו"ת מהרי"ם מבריסק זצ"ל ס"ס כ"ב שנשאל על ענין התולעים שבמורסות ולפעמים נמצא נקבים שחורים. וכתב שם בקוצר שאם הדבר מצוי יש להקל. והיינו דין המעטליצעס שהזכרנו. רק נראה שאז עוד לא קראו להם מעטליצעס ורק תולעים סתם. הרי מפורש בעז"ה כדברינו: ולכאורה יש לדון לפמש"ל דסמפונא נקיט ואתא לפירש"י שהם באים מן החוץ א"כ נקב התולע הסמפון. ובשעה שיצא לתוך הבשר לא היתה סתימה על הנקב. וטריפה כה"ג כדאיתא בחולין מ"ח ע"ב ובפוסקים. אבל ז"א דהא קיי"ל דמחט בריאה כשר. ונתקשו הפוסקים ג"כ בקושיא זו שניקבה הסמפון ותירוצם שם שייך גם כאן. עתב"ש סי' ל"ו סקל"ה ובית אפרים סל"ו סקע"ו ושאר אחרונים. וא"ל דהכא גרע שיש לחוש שהתולע אוכל הבשר בדרך הילוכו ולא נשארה סתימה אף אחר שיצא מהסמפון משא"כ במחט. ואף דרש"י כתב בחולין מ"ח ע"ב שברזל אוכל בשר שסביביו. הא כתב שם דהיינו רק כששוהה והכא לא מחזקינן ריעותא ששהה וכמ"ש ג"כ התב"ש וב"א שם. דז"א דגם כאן אין לנו להחזיק ריעותא שהתולע אכל הבשר. וגם י"ל דבשר הריאה רך וספוגי ותיכף מתמלא המשהו החסר מבשר שסביביו כמובן. וגם דהא בארנו שי"ל שהתולע מינה קרבי ולא מחוץ: סימן נג ריאה שהיה השומן שיורד מן החזה על הצלעות דבוק באונא עליונה ומובלע ממש האונא בשומן. ובמקום אחר באונא ההיא יצאה סירכא ונדבקה בשומן הדבוק באונא ממש על מקום הדבוק ומקום הדבוק נקלף בנחת כראוי והסירכא השנית עמדה על מקום שקצת צמקה. ונחלקו הבודקים אחד אמר עברה והשני אמר שלא עברה כי נמצא קרע בריאה במקום ההוא ויותר מסתבר שלא עברה כראוי וארשום בקוצר מה שנ"ל בע"ה: הנה המקום הדבוק נראה שמדינא א"צ כלל להפרידו לפמ"ש הב"י סי' ל"ט בשם בעל העיטור שדין שומן זה כצלעות שהסירכא כשירה מדינא דגמרא. ואף שבש"ע לא הביא זה מ"מ כל האחרונים הביאו זה להלכה ורק דנוהגים למעך שאף לדופן אנו מחמירים למעך כל הסירכות. אבל הכא שהוא דבוק ומובלע בשומן כבר כתב הט"ז סי' ל"ט סקי"א בשם רבינו יואל דאונות המובלעות בשומן א"צ כלל לקלוף השומן ולראות אם עולה בנפיחה ונראה שא"צ בדיקת פושרים כלל וכ"כ האחרונים: ולפ"ז נראה דהסירכא השנית אינה נדונית רק כסירכא ממקום למקום שהרי נדבקה הסירכא באותה אונא ולמה יגרע בשביל שפגעה שם שומן דבוק מלמעלה. ובסירכא ממקום למקום קיי"ל דהוי כסירכא תלויה וא"צ כלל לבדקה. וא"ל דהכא גרע טפי לשיטת התו' בטעם סירכא שסופה להתפרק דהכא השומן הוא ממקום אחר וא"כ כשיתפרק השומן תתפרק הסירכא. ונהי שבמקום שהשומן היה דבוק נפרד ונדבק כראוי אבל הסירכא חזינן שנקרעה כשהסירו אותה. ז"א דהכא שהשומן שם מתולדה אצל הריאה ואדרבא עוד מגין על הריאה כמ"ש הבעל העיטור דהוי כמו הדופן וכנ"ל וא"כ אין סופו להתפרק כלל. ואף שאנו מחמירים בכל סירכא לדופן ולשומן למעך ולבדוק. נראה שזה רק מצד שחששו לשיטת רש"י דאין סרכא בלא נקב וחוששין שמא לא סתמה הסרכא יפה את הנקב כי אין אנו בקיאין בזה. דדופן סותמתה בעינן. אבל בנ"ד דלשיטת רש"י אין שום חשש. דסירכא זו כיון שהיא ממקום למקום אין זה הוראה על נקב והו"ל כסירכא תלויה כמבואר בפוסקים דאף רש"י מודה בזה וא"כ אין חשש רק משום שסופה להתפרק ובנ"ד אין חשש כמש"ל: ולפמש"ל בשם הט"ז דבמובלע בשומן א"צ כלל בדיקת פושרין א"ש אף לשיטת רש"י. דהנה האחרונים נתקשו בדברי הט"ז הנ"ל. ע' ב"א סי' ל"ט ס"ק צ"ב. ובקו"ה סי' ל"ט סי' י"ז באורך שכתב דזה רק לדעת מתירי הדבק אבל לדידן צריך בדיקה ככל ריאה דבוקה לשומן. ולענ"ד נראה שצדקו דברי הט"ז. דא"ה הו"ל למימר שדבוק בשומן ולא מובלע. ולזה נראה הטעם דכיון שמובלע בשומן והשומן מונח על האונא משני צדדיה. אמרינן דהוי השומן כשומן הריאה. וכמ"ש באחרונים שגם לריאה יש שומן. וגם הלא מצינו מובא באחרונים מעשה דריינוס שהי' כמו חלב פרוס על כל הריאה. וכ"נ בלבושי שרד סי' ל"ט ס' ל"ג