דברי מלכיאל א קכב

שכיח דהא בעלמא ודאי דלא שכיחא רק בכה"ג דעל ארי ומקרקרן בזה שכיח טפי. וכן בישב קוץ שכיח שניקב אבל בסירכא אדרבא ורירין שכיחי וכן בשגרונא כיון דאיתיליד ריעותא עיי"ש בדבריו. לטעם דהוחל מה קאמר דאתיליד ריעותא מ"מ הא לא הוחל. וע"כ צ"ל כמ"ש דמ"מ כיון שיש ריעותא שאין הולכת ה"א דשכיח טפי שיהא מחמת פסיקת חוט לזה קאמר דשכיח שגרונא וכדעת הש"ך ומהרמ"ל דדעת הרשב"א משום דשכיח וכמש"ל. ומיושב שפיר הא דנפלה לאור דמשמע להרשב"א דאין מצוי יותר ירקות ע"י אור מע"י חולי בעלמא אם רק הוא באפשרות. וכיון דרוב כשירות נתלה לקולא כמ"ש הט"ז שם בשמו: ולפ"ז ודאי דבסרכא לשומן שמצוי הרבה מאד שהם מחמת רירים נתלה בנאבדה לקולא ונשחטה הותרה ובנאבדה בחדא סירכא שפיר שרי כמ"ש הט"ז סל"ט ס"ק כ"ב. ונהי דבדיקה לכתחילה צריכה ול"ד לשגרונא דל"צ בדיקה דאם נכשיר כל סירכא א"כ בוודאי נאכל טריפות דהא מ"מ יש סרכות גמורות ג"כ. וגם דכבר תקנו לבדוק הריאה יותר מכל ח"י טריפות דהוי מיעוט המצוי ושאר טעמים וע' חי' רשב"א פא"ט אבל בנאבדה יש צד להקל. ונהי דחלילה להקל למעשה בדבר שלא נזכר באחרונים ובפרט דיש פוסקים דאין סומכין כלל על מיעוך ואין חילוק בין סירכא דקה לעבה וכמ"ש הרשב"א ז"ל. מ"מ אם יש עוד צד להקל עוררנו את המעיין שיש מקום לדון בזה לצדד להקל. ובאשר בענין ריעותא מחיים האריכו כבר הרבה לזה אקצר. וראיתי בתב"ש סי' כ"ט שכ' דברי הרשב"א דהוחל המטריף ודעת רבינו יונה בהדדי ונראה דס"ל שהם אחד וכמ"ש בס"ד: ולכאורה יש להביא ראיה דסברא דהוחל דבר מטריף לאו דווקא דהא קיי"ל בנזיר ס"ה ונגעים פ"ה מ"ה דאם היה בו נגע כגריס ואח"כ נפל ספק אם הוא זה שפשה בו טהור. והרי הוחל בו דבר המטמא, וא"ל דשאני התם שיש אחד בוודאי שלא פשה יעו"ש. ז"א דמשמע דאידך לרבותא נקיט לה. ובאמת אף באחד טהור דהא ת"ק מטהר אף באיש אחד רק ר"ע מטמא משום דממ"נ טמא יעו"ש. ואין לדחות דמפורש בר"ש שם דבתו"כ יליף לה מקרא וא"כ הוי התם גזה"כ דמ"מ קשה דניליף מהכא וכמ"ש התו' בכתובות ע"ה ע"ב לר"י יעו"ש גבי חזקה דגופא. אך באמת שם לא שייך לומר הוחל הנגע. דהוחל שייך היכא שי"ל שנעשה בב"א דכיון שהותחל נימא דמסתמא נגמר. אבל שם מקודם היה הנגע רק אח"כ נתחדש ספק שמא פשה ואז לא מיקרי הוחל. ובשער לבן כשספק אם בהרת קודם נראה דלא מיקרי הוחל כיון שהספק אינו בגודל הנגע שנאמר שנגמר רק שהוא בדבר שני בשער לבן ולגבי זה לא מיקרי הוחל. ואף דכתבו התו' בנדה י"ט דדרך השער להתלבן מחמת הנגע. בכ"ז אינו דבר אחד ממש שנאמר שבוודאי נגמר דבר המטמא וגם דעכ"פ אינו בא בב"א רק אח"כ מתלבן והוי כפשיון וכמש"ל. ומ"מ לדעת ת"ק דס"ל בספק בהרת קדמה דטמא וכ"פ הרמב"ם ספ"ב מהט"צ. אפשר לומר דבאמת הטעם משום דמיקרי הוחל דבר המטמא כמש"ל וכמ"ש התו' דדרך להתלבן כנ"ל. ובשיטה זו דספק בהרת וספק נגעים יש להאריך ואכ"מ וע' נזיר ס"ה ונגעים פ"ה מ"ד ובר"ש ספ"ד: סימן נא ומסוגיא הנ"ל אמרתי לפשוט לענין מעשה שבא לידי בסירכא שעברה ואח"כ ראו קרע בריאה ואמר שו"ב אחד שהסירכא לא הגיעה עד מקום הבצבוץ. והשני אמר שהגיעה. והנה ידוע שבספק עברה הסירכא או לא עברה טריפה אך הכא ספק אם היתה כאן סירכא כלל. ואמרתי דאפשר לדמות להא דספק נגעים משנזקק לטומאה טמא ומפורש בנגעים פ"ה דהיינו כגון שאחד כגריס ואחד כסלע ופשה בשניהם עד כסלע ועוד ואח"כ נעשו שניהם כסלע וא"י איזה מהם היה מקודם כגריס ואיזה כסלע שניהם טמאים. הרי נראה שאם יש ספק אם הגיע מקודם הנגע עד כאן או לא טמא אם נזקק לטומאה. וא"כ ה"ה הכא כיון שעכ"פ ריאה זו יש בה חזקת סירכא רק שהספק הוא ברוחב הסירכא: אבל באמת לא דמי דהכא אם נימא דלא הגיעה הסירכא עד מקום הקרע א"כ כיון שהסירכא עברה איגלי מילתא שאינה סירכא רק ליחות בעלמא וכקרום דריינוס כמ"ש האחרונים וא"כ הספק אם היה כאן סירכא או לא ושפיר כשר. ודמי לרישא שם בנגעים באחד כגריס ובאחד כסלע ונעשו שניהם כסלע ויש ספק במי היה גריס שניהם טהורים. ואף לסברת הוחל דבר המטריף שהזכרנו בסימן הקודם בשם הרשב"א כבר בארנו דבסירכא שהוא מחמת ליחות אין זה הוחל דבר המטריף ובפרט בסירכא לשומן הלב. ולזה יש להכשיר בכה"ג וההכרח לקצר מרוב הטרדה: סימן נב ולפמ"ש בביאור הסברא דמוקמינן על חזקת כשרות אם לא הוחל דבר המטריף. אמרתי להזכיר מה שקצת אחרונים החמירו בתולעים הנקראים מעטליצעס הנמצאים בריאה ונמצא נקב שאין תולים שנקבו לאחר שחיטה כדין מורנא מפני שאלו הם תולעים שבכבד ואין טבעם כטבע תולעי הריאה שמבקשים חמימות ויוצאים לאחר שחיטה. וגם דעפ"י רוב הם נמצאים במקום מורסא ומוגלא ואם נמצא נקב שם הוא ע"פ רוב שחור מפני המוגלא ולזה תולים יותר שנעשה מחיים זהו טעמם של האוסרים: ולענ"ד ח"ו להפסיד ממון ישראל בשביל סברות כרסיות וכיון שמפורש בש"ס שבמורנא תולים שניקב לאחר שחיטה. מי צייר לנו תמונת המורנא איך היא. ובפשוטו נראה שדרך כלל תולים בכל מורנא דפרשה לאחר שחיטה משום דאוקמא בחזקת כשרות ולא הוחל כאן דבר המטריף כלל דתולעים מצוים בריאה. ורק אנו דנין על הנקב מתי נעשה. ושם מורנא כולל על תולעים ולא דווקא על תולעי הריאה. וכן מצינו בע"ז כ"ו ע"ב דקרי מורנא לתולעת שנמצאת בבשר אדם וכן איתא בתרגום איוב ז' על רמה מורני וכ"כ הערוך ערך מראנה והביא כן הגירסא בחולין ס"ז ע"ב מראנה דבישרא אסירן ודכוורי שריין ולפנינו הגירסא דרני. וכן מצינו בחולין ס"ז ע"ב קוקייאני ופירש"י תולעים שבכבד וריאה. והם תולעים שנכנסים מבחוץ כדאיתא שם וע"ש בתו'. הרי מצינו שתולעים של כבד ושל ריאה שם אחד להם. וגם טבע שמבקש חמימות בוודאי בכל אבר ובכל תולע טבעו כן. שכיון שיושב תמיד במקום שיש בו חיות ומרגיש שנפסק החיות מבקש מקום לצאת אולי ימצא חיות כמו שהיה וכ"כ הש"ך סי' ל"ו סקי"ז שבכל האברים תלינן דלאחר שחיטה פריש הרי שכן טבע כל מיני תולעים. ולבד זה ידוע לכל שוחטים בקיאים שכמה פעמים רואים בעיניהם שיוצאים המעטליצעס לפניהם לאחר שחיטה וכמה פעמים בא ענין כזה לפני ג"כ. ובאמת גם טעם שמבקש חמימות אינו מוכרח. שעיקר הטעם דמוקמינן בחזקת כשרות. ורק הבה"ג חידש סברא זו ויש להאריך בזה אך אינו נצרך לנ"ד. דהעיקר שגם במעטליצעס שייך סברא זו שמבקש חמימות וחיות. וכן טבע כל התולעים וכל בע"ח. ובפרט לפמ"ש הפוסקים הטעם שמחיים קשה לתולע לינקב מפני רחיפת הריאה: ומה שהנקב שחור מן המוגלא שיוצא אין מזה שום הוכחה שנעשה מחיים. כי בכל מורסא כשנעשה נקב לאחר שחיטה יצא מוגלא שחורה. ובפרט תיכף לאחר שחיטה בעודה