דברי מלכיאל א קכא

דבריו צ"ע מאי קושיא הא לדעת תו' הטעם שתתפרק ותנקב הריאה ולפנינו שלא ניקבה כשניתקה וע"כ דלאו סירכא היא. ואפשר לא היו בודקים בפושרים אח"כ כשניתקה ע"י הכנסת יד או אפשר ס"ל דאין אנו בקיאים בבדיקה כמ"ש הש"ך סי' ל"ו סק"ט ורק במיעוך שהבדיקה לחומרא אנו בודקין וכמ"ש הט"ז סי' ל"ט סק"ו. ולזה אי נימא שיש לחוש לשמא תתפרק א"כ הבדיקה להקל ובזה אין אנו סומכין על בדיקתינו. ויש להוכיח דס"ל לרדב"ז דאף כשנשאר אצל השומן ש"ד דאלת"ה הול"ל בפשיטות דאם איתא שהוא מצד שזמנה להתפרק הו"ל לישאר עכ"פ בצד אחד ומדעברה לגמרי מוכח דאינה סירכא וע"כ צ"ל כמ"ש בסי' הקודם דאף שנשארה שרי: ומ"ש דנשחטה הותרה לכאורה קשה דא"כ נימא הכי גם קודם שנפסקה. וצ"ל דהא קיי"ל בסי' נ' דבריעותא מחיים היכא דשכיח איסורא לכ"ע אסור. והכא ודאי דשכיחי סירכות שאין נפסקים בהכנסת יד ואולי רובם כן ולזה אסור. אבל כשנפסקה י"ל דשכיח טפי שהנפסקים אינם רק ליחות בעלמא. ולזה תלינן להתירא וכמו בשגרונא עש"ך ס"נ סק"ג: ולפ"ז יש לי מקום לדון בסירכא לשומן שמצוי מאוד שיהיו מחמת ליחות. והנסיון מורה שרוב סירכות של שומן עוברות במיעוך ובהמה שלא יהיה בה כלל סירכא לשומן או במיצר החזה היא אחת בעשרים או ל'. וכ"כ הרא"ש בפא"ט בשם מר יעקב גאון דמתוך רוב שומן נסרך לאונות ואומות ולעינוניתא. ועל יסוד זה נוסדו כל הקולות שבראשונים בהכנסת יד וכדומה בשביל שמצויים הרירים לשומן ולטרפש. וכ"כ בד"מ אות כ' שבמיעוך י"ל שלא הקילו רק בסרוך לשומן דבלא"ה י"ל שבא מחמת שומן ולא בסירכות שלא כסידרן מאונא לאונא ע"ש. ויש להאריך בזה בדברי רמ"א סעיף י"ג במה שחילק לענין עינוניתא ואקצר. ועכ"פ לפ"ז היה מקום לומר אם יש לפנינו סירכא לשומן וטרם שבדקנוה במיעוך או הגבהת אצבע נאבדה הריאה שנאמר נשחטה הותרה ונתלה שהיתה רק ליחות. ובפמ"ג סי' ל"ט במשבצות סק"ו הביא סברא שיש מקילין בשלא כסדרן בנאבדה מטעם שתולין שתעבור ע"י מיעוך וכ' שזה טעות. ולענ"ד בסירכא מאונא לאונא שלא כסדרן המוזכר בש"ס ודאי לית דין ולית דיין דטריפה וגם שבאמת אינו מצוי כ"כ שם סירכות. אבל בסירכא לשומן ובמיצר החזה צ"ע ל"ל ניקל כנ"ל. ובפרט שיש פוסקים המכשירים באמת בסירכות לשאר איברים בבדיקה עב"י סי' ל"ט וכ"ה דעת הרז"ה ור"ת הובאו בחי' רשב"א פא"ט דמ"ח: ובחי' הרשב"א פא"ט דף מ"ו כתב דסירכא תלויה תולין בליחות ואף בדיקה א"צ ואף דבישב קוץ וספק דרוסה לא תלינן לקולא שם הוחל מעשה המטריף דעל ארי וישב קוץ ורק ספק אם נגמר הטריפה לזה אסור. משא"כ הכא שי"ל שאין כאן כלל מטריף דריר בעלמא הוא. וגבי שגרונא ג"כ לא הוצרכו דשגרונא שכיח רק כיון שיש ריעותא שאינה הולכת. ולאו דשגרונא שכיח ממש רק אמרינן דשכיח טפי מפסיקת חוט השדרה. אבל סירכא מחמת ליחה שכיחא טובא ודרכה בכך להוריד רירין ולזה כשירה אף בלא בדיקה עכת"ד. ולכאורה קשה דא"כ אף בסירכא שלא כסדרן נימא הכי. וי"ל דשם קאי לשיטת התוס' דהטעם משום סופו להתפרק יעו"ש להדיא. וא"כ אף סירכא שמחמת ליחות מ"מ אם מסתבכת היטיב בקרומים טריפה שסופה להתפרק רק כשעוברת בהכנסת יד או במיעוך לדידן אמרינן דריר בעלמא הוא וסירכא בת יומא ואינו ודאי שתתפרק אחר שתתקשה רק אפשר שתתפרק בעודה רכה ולא תקרע קרום הריאה. ולזה כשירה וכמש"ל בסימן הקודם בס"ד בטעם מיעוך לשיטת תוס'. וכ"ז כשעברה בהכנסת יד אבל כל עוד שספק לנו אם תעבור אין תולין להקל כיון שהתחיל בה מעשה המטריף דהא אפשר שפיר שתתקשה ותתפרק עם הקרום כנ"ל אף אם היא עכשיו עדיין רכה. וזה דרך כל הסירכות שבעודה בת יומא היא רכה. וא"כ צריך לברר שלא נגמר המטריף ולא נתקשה עדיין כנ"ל: ולפ"ז לשיטת רש"י דטעם סירכא מחמת נקב. וקשה דהא אין כאן מעשה המטריף. וצ"ל משום דסירכא שלא כסדרן לא שכיחא שיהא מחמת ליחות. וכמ"ש הרשב"א דבעינן שיהא שגרונא שכיח טפי מפסיקת חוט. וא"כ בסירכא לשומן דחזינן דשכיח טפי שנעשה מחמת רירים שפיר יש להקל. ואף לשיטת התוס' ג"כ כיון דשכיח התירא שפיר תלינן לפי שיטת התוס' בחולין מ"ג דטעם דחוששין בישב קוץ וכן בדרוסה משום דשכיח איסורא א"כ היכא דשכיח התירא שפיר שרי. וכ"כ הרשב"א בשם רבו בחי' בחולין דף י' שעיקר תלוי אי שכיח ע"ש וכ"כ שם הר"ן בשם רבינו יונה. וגם דהא הביא הש"ך שם דעת מהרמ"ל בדעת התו' דאף בספק שקול תלינן לקולא יעו"ש וכבר האריכו האחרונים בזה. ועכ"פ היכא דשכיח התירא כ"ע מודו דתלינן לקולא: אולם לדעת הרשב"א בעצמו שהזכרנו דבעי שהוחל מעשה המטריף ואז אין תולים לקולא. וכעין זה כתב בחי' בחולין דף ט' בשם רבינו הרב ז"ל. דבחולדה מהלכת לא מוקמינן אחזקה לפי דמסתבר שנגע. ונראה דכוונתו ג"כ משום שהתחיל במעשה נגיעה. אך טפי נראה שכוונתו רק דשכיח וכמש"ש ג"כ מהא דאשה דשכיחי בה דמים יעו"ש ונראה שזהו רבינו הרב הוא רבינו יונה שהביא אח"כ דף י' גבי ספק בשחיטה דבעי שכיח וכמש"ל. אבל הרשב"א בעצמו ס"ל משום הוחל המטריף כנ"ל. ורבינו יונה שם לא ס"ל זה דא"כ מה מדמה שם נשבר הגף ושגרונא לספק דרוסה וישב קוץ דשם התחיל המטריף. וזהו טעם הרשב"א בתשובה סי' ר"ג וש"ס שהחמיר במחט בביה"כ וכרס שנאבד בלי בדיקה מפני שהוחל המטריף. ובש"ך סי' נ' סק"ג כ' שדעתו משום דשכיח איסורא והביא מ"ש בדף י' בשם רבינו יונה. ולענ"ד ז"א דנראה דכתב זה שם בשם רבו ולי' לא ס"ל כנ"ל. אבל הטעם כמ"ש ואין גוף תשובת הרשב"א ת"י. וק"ל טובא מה שכ' הרשב"א בחי' בחולין נ"ו שהוכיח דמראה ירקות מטריף אף בלא נפלה לאור לפנינו דאם אפשר שיהא לעתים ירקות מחמת חולי או בתולדה. א"כ אף בנפלה נתלה לקולא כמו דתלינן גבי ריאה נקובה בזאב וטבח. וכן הביא זה בשמו הט"ז סי' נ"ב סק"ט וע"ש סק"ה מספר תה"א ואינו תחת ידי. ותמיהני דלשיטתו לא דמי כלל דבנפלה לאור לפנינו א"כ הוחל בה מעשה המטריף דלא גרע מעל ארי ואינהו מקרקרי כמ"ש הרשב"א בדף מ"ו שם דזה מיקרי הוחל. אבל בלא נפלה שפיר תלינן בתולדה וחולי וכמו בשגרונא דאם ראינו שנפלה ואין יכולה לילך לא תלינן בשגרונא ואם לא ראינו תלינן. ולשיטת הרשב"א שם דבנפלה לאור מ"מ נתלה בחולי א"כ כ"ש בסירכא שיש לתלות ברירים וליחות כנ"ל. וצ"ל שדברי הרשב"א שם הם לסברת רבינו יונה וש"פ דתלוי רק בשכיח ולא בהוחל וכמש"ל ודוחק: עכ"פ אף בהוחל מ"מ במסתבר טפי להקל תלינן כמ"ש הרשב"א שם דף מ"ו דלהכי בעל ארי ושתק ואינהו שתקי אמרינן אימור שלמא עבדי ותלינן לקולא מספק משום דהתירא שכיח טפי וכן בסירכא תלויה תלינן בליחות. משא"כ באינהו מקרקרן רגלים לדבר שדרסן רק שאנו מסופקים אם דרסן דריסה אוסרת ע"ש. א"כ אם זה בעצמו ספק אם הוחל תלינן לקולא. וה"נ בסירכא י"ל דהא ודאי יש סירכות שהם רירים בעלמא שבוודאי יתפרקו קודם שיתקשו ולא ישארו כלל. רק שאין אנו יודעים אם זו מהם א"כ יש כאן ספק אם הוחל כלל המטריף אף לתוס' ורשב"א: ועוד נראה דגם הרשב"א ס"ל הטעם משום שכיח. וסברא דהוחל הוא ג"כ דכיון דהוחל שכיח טפי שנגמר ואיתרע חזקתו וכ"נ שלא יחלוק על רבו שהביא כנ"ל וכל כה"ג הו"ל לפרושי שחולק עליו וגם כי סותר ד"ע בחי' ותה"א וכמש"ל. וכן דבריו בדף מ"ו שם בעצמם קשים דכיון דכתב דכל שלא הוחל מעשה המטריף תלינן להקל אף בשוים א"כ ל"ל דרירים שכיחי טובא וכן דשגרונא שכיח טפי. דהא דא"י לילך לא מיקרי הוחל מעשה המטריף אם הוא מחמת שגרונא ולזה צ"ל דהכל הוא מצד סברא דשכיח טפי ורגלים לדבר. והסביר דאמאי אמרינן שם דדרוסה