דברי מלכיאל א קכ

ממיעוך וכמו שדקדק כן הב"י מרא"ש ורי"ו וכ"כ ר"ד בן יחייא ע"ש. ומה שדקדק הד"מ ממ"ש מהרי"ו דין נענוע ואח"כ כ' כל סירכא שמטריפין היינו כשהם קשים אבל אם נמוחים במשמוש וכו' כשירה ודקדק הד"מ מזה דמקודם ממעכים ואח"כ אם אינו עובר מנענעים וא"כ מוכח דנענוע חמיר והיא קולא יותר גדולה ממשמוש. ולענ"ד כוונת הרי"ו בפשוטו כדרכנו שהמיעוך הוא אח"כ כשמוציאין הריאה לחוץ ושם אין שייך כלל נענוע. ולזה אדרבא מקודם מנענעים בפנים ורק אם לא עבר ע"י נענוע אז מוציאין הריאה וממעכין בה וז"ב לענ"ד לכל הרואה לשון מהרי"ו בפנים. ומ"ש ביש"ש סי' כ"ה וז"ל אם נוכל לנענע אף שאינה ניתקת במיעוך היד של הטבח המנהג להתירה בבהמה של ישראל עכ"ל. אין כוונתו על מיעוך ומישמוש הנהוג אצלינו כי זה לא הזכיר עדיין רק אח"כ יעו"ש. רק קאי על הכנסת יד הבודק ונגע בה וכדמייתי שם מקודם דברי הרא"ש שהתיר הנענוע והכנסת יד הבודק משום שאם ימעך בה כל היום תתחזק עוד ע"ש. וע"ז קאי המהרש"ל וקאמר דאף שלא נפסקה בהכנסת ידו מנענעים ואם לא עברה בנענוע מייתי להקל אח"כ עוד במשמוש ע"ש. ועוי"ל כוונתו שאף שאפשר שלא היתה ניתקת במיעוך מ"מ מתירין בניתקת בנענוע: ומ"ש עוד הד"מ שם דלא חילק המהרי"ו בין בהמת ישראל לנכרי רק בנענוע ולא במיעוך. י"ל הטעם כמש"ל משום שאין בקיאים בנענוע וכמ"ש הב"י לזה לא סמכו רק בישראל. וכן הביא המעיו"ט בשם מהרי"ו שאין מנהג לנענע. ונראה שדקדק כן מלשונו שכ' יש מקום שנהגו לנענע. משמע שבמקומו לא נהגו כן. ונראה שם במעיו"ט שטעם מהרי"ו משום שאין בקיאים: ומ"ש דנענוע לא התירו בסרוך לגרגרת ובמיעוך לא חילק נראה פשוט שנענוע נתבאר בראשונים שאוחז הקנה בידו ומנענע. לזה קרוב מאוד שהסרוך לגרגרת אף סירכא גמורה תנתק אבל במיעוך אין חילוק. ולזה הובאו בב"י דיעות שלא לנענע בגרגרת: ומ"ש הד"מ שלא התיר מהרי"ו לנענע רק בדבוקה ולא בסרוך. הנה אף כי בא"ח שהביא הב"י נראה כן וכ"ה בחמדה גנוזה סי' ט"ו תשובת הגאונים שלא התיר ר"י גאון רק בדבוקה. אבל במהרי"ו מבואר שכתב זה על דין סרוכה יעו"ש. וכ"נ דעת הרא"ש וטור דאף בסירכא מנענעין. ומ"ש הד"מ מרי"ו צ"ע דברי"ו נתיב ט"ו מפורש דאיירי אף בסירכא וכן מ"ש הד"מ בשם או"ז לפנינו באו"ז ה' טריפות איתא דר"י גאון איירי אף בסירכא. והא דר"י הלוי שהביא הד"מ הוא עובדא באפי נפשה ע"ש: עכ"פ אף להד"מ דס"ל דנענוע חמיר ממיעוך. אבל הכנסת יד והגבהת אצבע ודאי דקילי ממיעוך. וכ"נ פשטות לשון הרמ"א סי' ל"ט סי"ג שכ' גבי מיעוך שאסור בגדו"ט. ועל סעיף י"א י"ג במחבר בדין הגבהת אצבע והכנסת יד לא הגיה כלל והיינו כמ"ש דשם שרי אף בגדו"ט. ובלא"ה כבר כ' בגבעת שאול סי' נ"ח דאף במיעוך חומרא גדולה היא בגדו"ט: וכן מצאתי ברדב"ז ח"א סי' קמ"ג שדעת השואל דהכנסת יד הוא רק בגסה ולא בדקה והשיב בסי' קמ"ה דאינה סירכא אף בקטנים ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והחושש לה מאבד ממונם של ישראל. ונהי די"ל דהרדב"ז לא שמיע ליה כלל החילוק בין גסות לדקות. אבל אנן דנהגינן כרמ"א דמחלק גבי מיעוך נחמיר גם בזה. ז"א דכיון דגם רמ"א לא מצינו שהחמיר רק גבי מיעוך מנ"ל שיחלוק בדבר זה על הרדב"ז. ורק במיעוך שכ' הד"מ דמתוך שאנו מחמירים בכל הסירכות הקילו קולא יתירה במיעוך ולזה בגדו"ט שאין מצוי סירכות כמ"ש הר"צ בשמו ואין החומרא גדולה בהם וגם סירכותיהם רכות אין להקל במיעוך אבל שארי קולות שפיר מקילינן אף בהם: ובתב"ש סימן ל"ט סל"ט וכן בבית אפרים סעיף ק"ל כתבו דכל הקולות שנזכרו בסעיפים הקודמים לענין נתיקת הסירכות אינם נוהגים בגדו"ט ועגלים וכו'. מפורש דעתם שגם הכנסת יד והגבהת אצבע אין נוהגים בגדו"ט. והדבר צ"ע לענ"ד ובפרט שמפורש ברדב"ז להקל. ובפ"ת סי' ל"ט כ' ג"כ להחמיר וכ' שלא מצא מי שיזכיר זה. ובמחכ"ת לא ראה שתב"ש וב"א מחמירים ורדב"ז מיקל להדיא. וכ"נ דעת רמ"א ויש"ש כמש"ל בס"ד: ובא הדבר לידי למעשה ובקיבתו היה כנוס כמעט פרש גמור והקלתי בנגיעת אצבע וכבר ידוע שיש שו"ב אומרים שכיון שנמצא פרש בקיבה יש למעך בסירכתו. והוא באמת תמוה דכמה נתחבטו הב"ח ושאר גדולים בעגל תוך שנתו אף שאינו יונק כלום אם למעך בו ומכ"ש עגל שיונק רק שאוכל הרבה ג"כ. וכמדומה שכבר ראיתי בספר אחד דמחי לה אמוחא לסברא זו. אבל באמת יש מקום לסברא זו לפמ"ש הר"צ הטעם דאין ממעכין בהם משום שאין מצוי בהם סירכות ולהכי מקילין בהם ג"כ בנאבדה הריאה כמ"ש הש"ך. והנה התב"ש כ' בסי' ל"ט ס"ד דעגל שיונק ואוכל יש להחמיר בנאבדה לפי שמחמת המאכלים מצוי בהם סירכות. וא"כ ממילא יש להקל בהם לסמוך על מיעוך וצ"ל דהתב"ש אף דמחמיר בנאבדה משום שמצוי בהם סירכות מ"מ מחמיר ג"כ במיעוך בשביל הטעם דסירכות רבים הם וחומרי חומרי נקיט. וכ"נ דחלילה לסמוך ע"ז למעך בשלא כסדרן אם עודנו יונק. אבל מ"מ באופן שנתפרק בהגבהת אצבע או הכנסת יד בנחת הקלתי למעשה בכה"ג. ויש להקל אף בלא פרש בקיבה בסירכא לשומן הלב שהיא ספק שמא היא באה מן השומן כמפורש בראשונים ועי' ב"י סי' ל"ט שיש מתירין לפרקה ולבדקה: ואף אם נשארה הסירכא קצת אצל השומן או הדופן אחר שנפסקה בהגבהה או הכנסת יד נלע"ד ג"כ להקל כמ"ש המהרש"ל בשם מהרי"ל והובא בט"ז סי' ל"ט ס"ק ט"ו. ואף דהב"י סל"ט כ' בשם הכלבו מתשובת הגאונים דכשנפסק בהכנסת יד צריך שלא ישאר כלום אף אצל השומן וכ"נ מל' הרוקח שהביא שם. אבל גבי הגבהת אצבע דר"י הלבן מפורש שם דרק נפסק באמצע ומשמע דאף שנשאר שפיר דמי. וכ"נ לשון מר יעקב גאון גבי ניענוע שמתיר אף שנשאר אצל שומן שכ' שבאה לפעמים מחמת שומן. וכ"נ דעת העיטור שכ' שכיון שנפסק בהכנסת יד מורה שלא ניקב רק קרום העליון ולזה אינו מבצבץ. וא"כ אף אם נשאר אצל השומן כשר ויש לדחוק גם בדברי הכלבו והרוקח ג"כ להקל בנשאר אצל שומן ודופן. ועוד נראה דהכלבו כ' בשם ר"י הלבן הובא בב"י שם שהטבח יכניס ידו בזריזות בלי רפיון ידים וכ"כ בש"ע סל"ט סי"ג. והמהרש"ל ביש"ש תמה דצריך להכניס ידו בנחת והובא בש"ך שם. ולענ"ד י"ל דשניהם אמת דאם מכניס ידו בזריזות אז אם לא נשאר כלום מן הסירכא אף אצל השומן אזי נראה שהוא ריר בעלמא דאלת"ה רק בכח נתפרקה הו"ל לאשתכוחי עכ"פ בצד אחד. אבל אם נמצא מצד אחד אז נראה שבכח ידו נתפרקה והיא סירכא גמורה וזהו דעת הכלבו שכ' שלא ישאר אף אצל הדופן. אבל בהכנסת יד בנחת שפיר אף אם נשאר אצל השומן ודופן לא איכפת לן. וכמ"ש המהרש"ל דסירכא גמורה לא היתה ניתקת בנקל כ"כ מן הריאה. ומיושבים דברי הש"ע בס"ד וכ"נ עיקר. ושוב מצאתי בב"א סי' ל"ט ס"ק קל"ט וק"מ יעו"ש באורך ובס"ק קמ"ג. ות"ל שכיוונתי לדעתו הק' וגם הוא הסכים דהנך קולי דהכנסת יד והגבהת אצבע הם אף שנשאר אצל השומן ע"ש ועכ"פ לזה בנ"ד ג"כ יש להקל בכה"ג שהזכרנו: סימן נ וברדב"ז שם נשאל לשיטת התוס'. שמא נפסקה בהכנסת יד לפי שהגיע זמנה להתפרק. ותירץ דכיון דנשחטה הותרה אין לנו לחוש לשום דבר. ועוד כ' דאם איתא הויא מתפרקת מחיים בעודה נפוחה ע"י תנועת הריאה. ולכאורה