דברי מלכיאל א יא

הקרבנות וכמפורש בכתוב ולא השלמת הבנין. וכבר כתבנו בזה בס"ד במקמ"א דברים נכונים שחלקתי בין גמר מצוה שהיא בעצמה התכלית ובין מצוה שהיא הכנה למצוה אחרת: ב ולכאורה היה נראה לומר דכ"ז שלא הכניסו הארון לא נתקדש הביהמ"ק וכמ"ש בס"ד בהלכות לוים של סי' ג' ע"ש באורך בזה. וכן לא נתקדשו כל הכלים וכדקיי"ל בשבועות ט"ו ובכ"מ דעבודתן מחנכתן. ולזה עדיין לא נאסרו הבמות ולא חל החיוב להקריב בבית הבחירה. אבל אין נראה כן דכיון שנצטוו ע"ז לבנות ביה"מ אחר מניית מלך. ורק בימי דוד צוה ד' שלא יבנה אבל על שלמה הוטל החיוב תיכף. וכיון שנבנה היו חייבים להכניס הארון ולהקריב קרבנות. ואיך יאחרו בשביל ביטול מלאכה כפי' התו' במ"ק שם וחביבה מצוה בשעתה עד שדוחה שבת כדאיתא במס' מנחות ע"ב ובפסחים ס"ח דיליף מהקטר חלבים ואברים ע"ש. ונראה ראיה לזה דקאמר ודילמא מינטר לא נטרינן וכי מיתרמי עבדינן ופריך דנשייר פורתא. ואי לא היו יכולים להקריב עדיין כ"ז שלא הכניסו הארון וגם עיקר השמחה היתה בשביל התחלת העבודה כמש"ל. א"כ זהו בעצמו השיור שלא הכניסו הארון ולא נתקדש. ומה לי אם שיירו בבנין ואם שיירו בגמר הענין: ונראה בביאור הא דקאמר איבע"ל למינטר דבאמת תמוה לענ"ד פי' התוס' שם דמשום ביטול מלאכה יפסיקו בבנין ביה"מ. אבל לענ"ד נראה שעיקר הקושיא היתה שנרויח הא שלא יצטרכו לאכול ביה"כ כמו שאכלו כדאיתא בש"ס שם. ואין להקשות דא"כ אף למ"ד אין מערבין מ"מ הו"ל להניח עד אחר יוה"כ דהא קאמר התם שמותר לישא בערב הרגל. אך ז"א דבאמת גם לפי' התוס' יקשה זה דהו"ל להניח עד ערב הרגל משום ביטול מלאכה. אבל נראה דהא דקאמר שם מותר לישא ערב הרגל היינו משום דעיקר שמחה חד יומא ע"ש. אבל שמחת ביהמ"ק אלים טובא דהוי כל ז' שמחה שלימה ולזה ההכרח להקדים מקודם ז' ימים קודם החג וכונת המקשה הוא כך. בשלמא לדידי לא קשה שידחה עד אחר יו"כ כיון דאין מערבין כנ"ל אבל לדידך קשה. ובזה נראה לדחות מ"ש החוות יאיר סי' ע' שסיום מסכת מצוה לשמוח כמה ימים כיון שעיקר הלימוד שעושין סעודה לגמרה של תורה הוא משלמה והוא שמח שבעה ימים. ולפמ"ש אין ראיה דאלימא טובא שמחת ביהמ"ק טפי משמחת נשואין כנ"ל משא"כ סיום מסכת שכבר הסכים רש"ל ביש"ש פרק מרובה שאף שמחה במעונו אין לברך. אך בלא"ה השגתי עליו בדרושים שלי דעיקר הלימוד הוא ממשתה שעשה בעת שנתן לו ד' חכמה כדאיתא ריש מדרש קהלת וע' ב"י סס"י תרס"ט ולא מחנוכת הבית ושם לא נזכר ז' ימים ושאני הכא שהמצוה היא ההתחלה כמ"ש ובזה שייך לשמוח הרבה כי היא מצוה נמשכת. ולזה במילה ופדה"ב נתחבטו האחרונים בסי' תק"נ ובסי' תקס"ח בתענית אם לעשות הסעודה בלילה משום שכבר נעשית המצוה ואינה מצוה נמשכת בזמן וזה חילוק נכון בס"ד: ג ולכאורה קשה דהא לקמן יליף דדחי יוה"כ ק"ו ממשכן ע"ש והכא הא אפשר לקיים שניהם לדחות עד אחר יו"כ. ואי משום אין מערבין אטו בשביל שמחת יו"ט נדחה יו"כ הא ע"ז לא מהני האי ק"ו ושאני במשכן שע"כ בא השבת באמצע. ואין לומר דהיא גופא ילפינן ממשכן שלא הפסיקו בשמחתן והיה להם לעשות ששה ימים בשבוע א' וששה בשבוע ב' ז"א דא"כ מאי פריך איבעי' לי' למינטר דהא יליף ממשכן דלא נטרינן אלא ע"כ דזה לא שייך להפסיק באמצע השמחה. אבל באמת נראה דלק"מ דהכוונה להיפוך כיון ששמחת ביהמ"ק חמורה משמחת יו"ט א"כ אדרבא היתה שמחת ביהמ"ק מעורבת משמחת יו"ט ולא היתה שלימה ולזה הוכרחו להקדים. ולכאורה ראייתינו אינה כלום דהא באמת משני נטורי לא נטרינן והיינו שאין יכולים לדחות השמחה על זמן אחר. אבל ז"א דהא פירש"י שם הכוונה דנטורי לא נטרינן על יו"ט וכמו כן בנישואין אין דוחין לכתחילה על רגל ע"ש. ובאמת פירש"י שם צ"ע לכאו' למה לא פירש כפשוטו כנ"ל משום חביבה מצוה בשעתה שמצינו שדוחה שבת וכמש"ל. אך נראה שפירש כמש"ל שקושיית הש"ס מכח יה"כ ולזה אין מספיק האי תירוצא דהא דחביבה מצוה כבר אמרו במנחות ע"ב שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת עי"ש משא"כ הכא ולזה פירש"י באופן זה. והתוס' נראה שפירשו באמת כפשוטו כי נראה להם דוחק לחלק בין נטורי לאיתרמי כיון שאין לנו טעם עירוב שמחה ולזה פירשו הטעם משום ביטול מלאכה דאי משום יו"כ לא הוי משני מידי. ואין להקשות דמ"מ תיקשי דלנטורי משום יו"כ י"ל דלא אסיק אכתי הכא בס"ד האי שדחו יוה"כ עד לבסוף הסוגיא יע"ש. אך עדיין קשה דמ"מ ל"ל קרא דז' ימים וז' ימים. הא הוי ידעינן מהא דלא נטרו בשביל יה"כ לפי האמת: ד ואפשר לומר דבאמת גם הכא שייך חביבה מצוה בשעתה לדחות יו"כ. ומה שהקשינו דהתם דחתה שחיטה את השבת. הא גם הכא כבר דחתה לענין צרכי גבוה כדאיתא בש"ס. ואף אם נדחה איזה ימים מ"מ שבת היה דוחה עכ"פ דהוי עבדינן רצופים כדילפינן ממשכן שלא הפסיקו בשבת וא"כ שפיר י"ל דנטורי לא נטרינן. אך להתוס' הוקשה דקארי לה מאי קארי לה כיון דעיקר הלימוד ממשכן ושם ג"כ לא דחו בשביל שבת. וגם אם התירוץ הוא בשביל שגם כאן דחתה לענין צרכי גבוה. כל כי האי הו"ל לפרש. ולזה פי' משום ביטול מלאכה שמצינו בזה פלוגתא בקידושין ל"ב וחולין נ"ד אי מבטלינן מלאכה בשביל חביבה מצוה בשעתה יעו"ש דקאמר ר"י בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שבעלי אומניות עומדין מפניהם ודחי משום שלא יכשילום לע"ל. ולזה הכא מעיקרא ס"ד דלא מבטלין בשביל חביבה מצוה כדיחויא דהתם. ודחי דילמא לא נטרינן וכדר' יוסי בר אבין. ובפרט שאף לדיחויא דהתם יש לחלק דהתם הכוונה שלא יכשילום לע"ל ולא יעלו בזמנה מפני הטורח כפירש"י שם רק יעכבום עד שיעלו לרגל ולא תהיה המצוה בשעתה ודוק כי נכון הוא (ובפשוטו יש לחלק דהתם גם אם לא יקומו בפניהם לא היו בטלים מן המצוה משא"כ הכא): ה ועדיין קשה לפירש"י למה לא פי' כפשוטו דלא נטרינן הכוונה משום שאח"כ לא תהיה מצוה כלל בעשיית השמחה וכן על התוס' יקשה דהו"ל לפרש כפשוטו והוי א"ש גם על יוה"כ. ורש"י נראה שדחקו לשון הש"ס דמסיק איתרמי עבדינן שהוא כמיותר. ונראה שגם התוס' הוכיחו זה מלשון הש"ס דקאמר נטורי לא נטרינן. ואי כדפרישית הו"ל למימר להדיא דלבתר הכי יעבור זמן. אבל לשון לא נטרינן משמע שהוא רק משום חביבה מצוה בשעתה. אך עדיין קשה לפמ"ש דכ"ז שלא נתקדשו הכלים והכניסו הארון לא נאסרו הבמות. ורק שהיה עליהם מצות בנין ביהמ"ק והעבודה בו וכמש"ל אות ב' לא שייך בזה מצוה בשעתה כיון שמחוסר מעשה דאי שייך גם בזה בשעתה א"כ מאי פריך ולשייר פורתא. דהא מ"מ מוטל עליהם לבנות ביהמ"ק ולגמרו וחביבה מצוה בשעתה. אלא ע"כ היכי שעדיין מחוסר מעשה לא שייך זה והרי זה דומה למה שלא עשו כל ישראל במלאכת ביהמ"ק כדי שיבנה בפחות מז' שנים שנבנה אלא משום שכ"א היה עסוק במלאכתו ופונה לדרכו. וכן כאן כיון שיניחו בשביל ביטול מלאכה לא שייך זה, ויש לחלק: ו לזה נראה דבאמת יש כאן ב' שמחות שמחה שנשלם מלאכת ביהמ"ק דבוודאי שמחה גדולה היא שזכו לקיים מצוה גדולה כזו ולא גרע מסיום כתיבת ס"ת שאנו עושים שמחה אף שגם היא הכנה אל הלימוד בה. (ועי' טוי"ד סי' ע"ר ובש"ך שם ובשאגת ארי' סי' ל"ו) וגם שמחת חינוך בהמ"ק בהשראת השכינה והקרבת קרבנות והם עשו ב' השמחות ביחד. וכ"ה מפורש במדרש תנחומא פ' בראשית שענין שבת הוא שעשה הקב"ה כביכול כמו יו"ט על גמר מלאכת העולם וכמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועביד יו"ט כדאמרי אינשי כילול בתי דכתיב ויכל אלקים וגו'. והוא לשון השאילתות בשאילתא ראשונה ג"כ