דברי מלכיאל א קיח

בנגעים דעזה נראית כהה וגם שאם יטמאנו הוי חומרא דאתי לידי קולא שיביא קרבן חולין בעזרה וישרפו תרומה בשבילו וכדומה ועוד יש נ"מ בזה: וכ"כ בסד"ט סי' ק"צ ס"ק צ"ג שבלילה נראה מראה ירוק כאדום קצת ע"ש ולזה שפיר בדם יש מקום להקל האידנא כנ"ל. אבל בריאה יש להחמיר דהא אתיא קולא מזה דירוק טריפה ואדום כשר והכל לפי הענין ולפי האדם. ואם נראה לו ברור שאין חשש מראה הפוסל יש להכשיר אף בלילה. אבל כשיש מקום להסתפק צריך לראות דווקא ביום. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהא"ב גבי דם ממש כסברא זו יעו"ש וז"ב לענ"ד: ח) שוב אחרי כותבי כ"ז מצאתי בבית אפרים סי' ל"ח סעיף ל"ט שהתעורר בזה וכתב דבלילה יש למנוע מלהורות בדיני מראות הריאה ובראש אפרים שם ס"ק ס"א ביאר ג"כ טעם הדבר כמש"ל ות"ל שכוונתי לדעתו הק'. ובכ"ז לא השמטתי דברי באשר דברי נתבארו בע"ה יותר וגם כי בארנו דאף ביום מעונן ובעיניו כהות יש להחמיר הכל כפי הענין. ובר"א שם כתב להחמיר שלא לסמוך על בדיקת ריאה בלילה שמא יש בה שום מראה וצריך לחזור ולבדוק ביום. ולענ"ד ז"א כמש"ל. וכמ"ש הרמב"ם גבי דם נדה דרק כשנראה לו קצת אדמומית צריך לראות ביום וכנ"ל. וראיתי בספר מאירת עינים סוף שורש ה' שהקיל קצת בזה וחלק על הב"א דממגילה י"ד אין ראיה דאין למדים מאגדה ורבי בדק לאור הנר ושכ"כ המנ"י וסד"ט סי' קפ"ח להקל ע"ש ודבריו תמוהים במחכ"ת דהא מפורש בנדה כ' שאין רואים רק בין חמה לצל. וכן איתא בירוש' שם שלא לראות בלילה ובמגילה דינא קאמר ורק רבי פליג עלה כמש"ל. ואפשר דגם רבי חזר בו וכדמשמע בירושלמי שם. ובמנ"י וסד"ט לא הקילו רק לדידן שאנו מחמירים בכל מראה אדמומית משא"כ בריאה. והרי הב"א הביאם בעצמו שם ואדרבה הביא ראיה מהם לאסור כנ"ל וכן עיקר: סימן מט כמה פעמים בא מעשה לידי בעגלים כשנמצא בהם סירכא שהלכה בהכנסת יד הבודק או בנגיעת אצבע וכדומה מקולות של הראשונים שהוזכרו בב"י ובשו"ע סי' ל"ט. ונסתפקתי אם זה בכלל הא דקיי"ל בסי' ל"ט סי"ח דבעגלים וגדו"ט אין נוהגין למעך סירכות או זה דווקא במיעוך ומשמוש דהיא גופה קולא גדולה כמבואר בפוסקים אבל קולות הנ"ל שיסודם מדברי הגאונים אפשר דיש להקל אף בעגלים וגדו"ט: והנה מקור הדין הוא בד"מ סי' ל"ט אות כ' שמ"כ שלא למעך ולמשמש בגדו"ט והטעם דבגדו"ט הסירכא עדיין רך ונימוחה ע"י משמוש ואמרו לו שלזה נוהגין ג"כ שלא למשמש בעגלים וכן עשו מעשה לפניו שהטריפו סירכת עגל ולא רצו למשמש עכ"ד. מבואר מזה דרק במיעוך ומישמוש החמירו. וכן הביא שם זה אחר שהביא קולא דמישמוש אבל במאי דקיל ממשמוש י"ל דשפיר שרי אף בעגלים. וכן מסתבר דכיון שכתבו הפוסקים דמצוי סירכות הבאים מחמת ליחות א"כ יש כן בוודאי אף בעגלים ואיך נטריף כולם. אבל לפמ"ש א"ש דנברר זה ע"י אינך בדיקות הקלים ממיעוך. ומתוך רכותם גם הליחה רכה ביותר ונימא דאם היתה סירכא גמורה היו צריכים עכ"פ למעכה. וכ"נ ממקור הדבר שיש סרכות מחמת ליחות מהא דביצה דף מ' דמשקין המדבריות דאי איכא סרכא משתמטא כן גי' הרי"ף והרמב"ם שם. והיינו הסירכות שמחמת ליחות. ושם לא חילקו בין גסות לעגלים וגדו"ט: אכן הש"ך בסי' ל"ט סק"ט כתב בשם הר"צ הטעם מפני שבדקות אין מצוי כ"כ התפשטות הליחות כמו בגסה וכשנמצא סרכא בהם היא בוודאי סרכא גמורה ולזה אין מצוי בדקות סרכות כמו בגסות ולפי זה לא יועיל שום בדיקה בדקות כיון שאין בהם סרכות מחמת ליחות ונראה שאפשר גם הד"מ יודה לטעם זה רק שהוצרך לסברא דהסרכא רכה דאלת"ה יקשה דכיון דמצינו סרכא גמורה ניתקת ע"י מיעוך א"כ האיך סומכין ע"ז בגסה לזה כתב דגבי עגלים הסרכות רכות. ושוב ראיתי שכ"כ הש"ך בעצמו שם בכוונת ד"מ וכ"נ דעת הטור וש"פ ר"ס ל"ט שכ' דנאבדה הריאה בגדו"ט כשר משום שאין סרכות מצויים בהם והיינו כנ"ל: ועפ"ז יש ליישב קושיית המקום שמואל בחי' יו"ד סי' ל"ט על מ"ש הרמב"ם אהא דהשקו התמיד בכוס של זהב משום הפשטת עור. ול"ל כתב משום סרכות כהא דסוף ביצה. אבל למ"ש א"ש דהתמיד הוא עכ"פ לא יותר משנה. והרבה פעמים שוחטים אותו כשהוא בן חודש וכדומה ובכבשים רכים אין מצוי בהם ליחות כנ"ל ולזה הוצרך לטעם דהפשטה. אבל זה א"ל דמשום דהסרכות רכים יעברו אף סרכות גמורות ע"י השקאה דהנה הלבוש כתב הובא בתב"ש ופמ"ג דהסרכות נעשים מחמימות הבהמה וכששותה מים צוננים עוברת א"כ אף בגדו"ט אם נעשה סרכא מצד החמימות בוודאי ג"כ לא הוי סרכא: ואפשר לומר דתלי בשיטת רש"י ותוס' דלדעת התו' דטעם סרכא משום שסופה להתפרק. א"כ אם אפשר שתעבור ע"י שתיית מים הוי כדין כל הטריפות דאי עבדי לה סמא הוי חיי כשירה כדאיתא בחולין נ"ד ורק בסתם סרכא אנו חוששים שלא היה מועיל לה שום דבר אבל כשעברה ע"י שתיה ש"ד. אבל לרש"י דאין סירכא בלא נקב דכשנקבה הריאה יוצא ממנה ליחות ונעשה מזה סרכא. א"כ אף שתעבור ע"י שתיה מ"מ הוא מורה על נקב שממנה יצא הליחה. ולזה רש"י גריס סוף ביצה הטעם משום הפשטה והרי"ף ורמב"ם ס"ל כהתוס' לזה כתבו הטעם משום סרכא. וכ"כ הגמי"י פי"א מה"ש אות ג' דהרמב"ם ס"ל כתוס'. והלח"מ כתב שם להיפוך ולא ראה דברי הגמי"י ויש להאריך בזה. אבל ז"א דגם לרש"י צ"ל דסרכא שיוצאת מנקב היא יותר עבה וחזקה ולא תעבור ע"י שתיה רק אותה שמחמת חמימות כמש"ל בשם הלבוש דאלת"ה איך סומכין ע"י מיעוך לדידן וכן נענוע שבדברי הגאונים. אך י"ל דבמיעוך הדבר ממ"נ אם היא עדיין רכה א"כ צריך לבצבץ תחת הסרכא. ואם נאמר שכבר עלה על הנקב קרום מחמת מכה ואף שהסרכא עברה נשאר הקרום. א"כ כבר נתקשית הסרכא ולא תעבור ע"י מיעוך: ולזה בעגלים אין מועיל מיעוך דמתוך שהם רכים בטבעם לזה אף אחר שנסתם הנקב ע"י הסירכא תעבור ע"י מיעוך ולא תתקשה כל כך. משא"כ בגדולים כשעודנה רכה אינה סותמת הנקב עדיין וכשסותמת שוב היא קשה וע"כ שאינה מחמת נקב רק מחמת ליחות. וכ"ז כשרואים המקום. אבל כשמשקין אותה ותעבור הסירכא א"כ י"ל שמא היתה עדיין רכה ועברה ועתה אין רואים הנקב מצד שאין ידוע המקום. ואף שאין לנו להחזיק איסור בכ"ז לכתחילה להשקות שיעברו הסירכות ודאי אין לעשות כן כנ"ל. וקולא דנענוע י"ל דלא ס"ל לרש"י מטעם הנ"ל שאין ידוע המקום לבדקו: והא דבגדו"ט לא שכיח סירכות נראה דלרש"י לא שייך זה דבשלמא להתוס' שאף שהסירכא מחמת ליחה מ"מ חיישינן שסופו להתפרק אם היא קשה. וטעם המיעוך לדידהו צ"ל. דלכאורה קשה דמה בכך שעוברת ע"י מיעוך מ"מ הא סופה להתקשות ובפרט לפמ"ש הפוסקים בשם ר"י הלבן דכיון דעוברת ע"י מיעוך מוכח דהויא סירכא בת יומא וקשה דהא מ"מ סופה להתקשות ולהתפרק דהכי משמע שרק ביום הראשון היא רכה. ונראה הטעם דכיון דכל היכא דעבדי סמא וחיי כשירה וא"כ אין טריפה רק כשוודאי אין מועיל שום דבר והכא אין וודאי