דברי מלכיאל א קטז

קרום מחמת מכה אז יש להטריף ודבר זה צריך בקיאות רב ואין למהר להפסיד ממון ישראל [ואמרתי דרך צחות בהא דאיתא בהוריות ג' ובסנהדרין ז' רב אשי כי הוי אתי לקמיה טריפתא הוי מכניף לכולהו טבחי דמתא אמר לימטינא שיבא מכשורא. שלכאורה תמוה דאמר טריפתא דהול"ל ספק טריפתא וכדאיתא בחולין צ"ה ע"ב. ולזה נראה הכוונה כי ידוע אשר עבירות שבין אדם לחבירו חמור מעבירות שבין אדם למקום ולזה כשהיה ר"א רואה שיכול להקל לא היה מכניף כלל טבחי דמתא כי כיון שנמסר לו מן השמים להורות אין לו לחוש שמא יטעה וע"ז נאמר לא ניתנה התורה למה"ש ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אבל כשראה שמוכרח להטריף אז הוי מכניף כולהו טבחי משום דהוי דבר שבין אדם לחבירו שצריך להפסיד ממון הטבח. ובאמת יש לדון בזה דהוי כדן דין להוציא ממון ואסור לדון ביחיד וגם לענין אם טעה יש נ"מ לענין תשלומים ואכמ"ל בזה]: י) והנה יש כמה דברים הנקלפים מן הריאה וספרי האחרונים מחמירים בזה. ולפמש"ל תלוי זה בבקיאות הבודק או חכם הנשאל כי יש דברים שידוע טבעם שיוצאים מגוף הריאה ודבוקים למעלה והרי זה קרום מחמת מכה ממש ולזה מעכב הבדיקה תחתם. ויש דברים שאין ידוע טבעם כן ובאלו יש להקל כנ"ל. ולפעמים נמצא על הריאה קרום פרוס והוא מלא אבעבועות מליאות רוח ולבנות כאלו עלה בנפיחה ובכ"ז כמה פעמים קולפים הקרום ותחתיו שלם ויפה והסימן לזה כי אילו היה זה מחמת שעלה בנפיחה היה ניכר כשנופח שמתנועעים האבעבועות קצת וכשמניח מלנפוח מתקטנים קצת וע"כ שכן טבע קרום שלישי זה להיות בועות עליו. וגם ניכר כשקורעים בועה אחת בכ"ז הסמוכה ודבוקה לה במקומה עומדת והיינו שאינם מצד הרוח שעלה בהם. ורק בטבע נעשה כן. ואין לנו להחזיק ריעותא שהיה שם נקב ועלה שם רוח ואח"כ נסתם בקרום מחמת מכה והרוח נשאר מלמעלה. זה רחוק לומר כן כיון שהריאה מתנפחת בחיי הבהמה בכל רגע ורגע בלי הפסק כלל. ולזה קרום כזה אם תחתיו שלם ויפה ואף שנמצא בצבוץ אם למראית עין הבודק נראה לתלותו בחוזק הקליפה שפיר יש להקל. ורק אם ניכר שהיה שם נקב ועלה קרום מחמת מכה אז יש להטריף וזה א"א לבאר בכתב כי תלוי בבקיאת הבודק או החכם: ולפמ"ש בטעם שהצריכו קליפה בנתקים ובשר בלוי נתברר שהעיקר כדעת הט"ז והלבש"ר ודעימיה שכתבו דבשר בלוי לא הוי ריעותא כלל. דכל עיקר סברת המחמירים משום דחזינן שהצריכו לקלפם ולבדקם הרי שחשוב לריעותא. אבל לפמ"ש שטעם הקליפה אינו מצד עצמותם רק מצד שצריך לראות הריאה כולה כמות שהיא בלי שום כיסוי אחר א"כ אין זה שום ריעותא וסברא זו נכללת בדברי הט"ז סי' ל"ט ס"ק כ"ד למבין רק שלא ביאר דבריו יעו"ש: סימן מח א) ואגב אזכיר מה שעלה ברעיוני לענין מראות בריאה שאין לראות בלילה כהא דאמרינן גבי כתמים במגילה י"ד שאין רואים בלילה וכ"כ בסד"ט ר"ס קפ"ח להלכה וע"ש באחרונים בזה שיישבו הא דנדה כ' ע"ב שראה רבי בלילה שלזה באמת חזר וראה למחר ביום ע"ש וא"כ ה"ה הכא. ואין סברא לומר דדווקא מראה אדום א"א להבחין היטיב בלילה אבל בריאה שאין פוסל רק מראה ירוק ושחור ולבן כבקעת אפשר להבחין אף בלילה דז"א דמה טעם יש בדבר וגם בריאה יש כבישרא. ואף שי"ל דשאני בדם נדה שיש כמה חילוקים במראה דמים כדאיתא בנדה י"ט משא"כ בריאה מ"מ בפשוטו משמע שא"א להבחין כ"כ והכהה יהא נראה בהיר או להיפוך. וגם דהא אנן מחמירים בנדה לטמא כל מראה אדום ובכ"ז כתבו האחרונים שלא לראות דם בלילה כנ"ל. לזה נראה שיש למנוע מלראות בלילה אם נולד איזה ספק בריאה ממראות הפסולות וגם כי בריאה צריך ג"כ דקדוק גדול אם המראה נכנסת לשני הקרומים או לא וכן בבשר לדעת קצת פוסקים: ולכאורה לפ"ז י"ל למנהגינו עכשיו שמחמירים כדעת הפוסקים לבדוק הריאה מכל ריעותא אם אין בה נקב ושינוי וכדומה א"כ אין לבדוק ריאה בלילה דהא א"א להבחין היטיב המראות. אבל ז"א דרק להבחין אם היא מראה כשירה או לא א"א בלילה אבל להבחין אם יש שם איזה חשש שינוי מראה שפיר רואה אף בלילה: ב) וכן מצינו בנגעים שאין רואים בלילה והיינו מפני שינוי מראות ואפשר דלהכי אין רואים דם בלילה מפני שהוקשו להדדי בין דם לדם בין נגע לנגע אך קשה לחדש דבר כזה. ולפ"ז י"ל שלא יראו מראות ריאה רק בשעה ד' וה' וח' וט' כדתנן בנגעים פ"ב מ"ב ומפורש בתו"כ הובא בר"ש שם הטעם דאז אין אור היום כראוי. וגבי דינים אף שהוקשו לנגעים בסנהדרין ל"ד שלא לדון בלילה מ"מ שרי לדון כל היום ומצאתי שכתב הערוך לנר בסנהדרין שם משום דכתיב להדיא מבוקר עד ערב גבי משה. ולענ"ד אין ראיה משם דהא בוקר מיקרי עד אחר ארבע שעות כדקיי"ל בברכות כ"ז ע"א ובשעה ד' מותר וכן שעה ח' וט' הוי ערב דמיקרי בין הערבים בלשון הכתוב וכדאיתא בפסחים נ"ח וביומא כ"ח ובברכות כ"ו. ועו"ק דבסנהדרין שם פריך הש"ס לר"מ דאסר גמ"ד בלילה ל"ל ושפטו בכל עת ומשני לרבות יום המעונן דשרי לדון אף שאסור לראות נגעים. ולדברי הערוך לנר כיון דשרי בבוקר וערב שרי ג"כ ביום המעונן דבנגעים ממעטו בתו"כ מחד קרא לכל מראה ואז חסר מאור היום ע"ש בר"ש שהביא התו"כ וא"כ כיון דלא הוקשו דינים לענין זה א"כ ה"ה לענין יום המעונן דמאי שנא. ועו"ק דלרבנן דדרשי קרא דושפטו בכל עת על גמר דין מנ"ל דשרי לדון ביום המעונן. ואפשר דריש גם קרא דושפטו בכל עת שנזכר בדברי יתרו. ואף שהם מדברי יתרו מ"מ כיון שכתבה תורה דבריו ש"מ דדינא קאמר. ור"מ ס"ל דלא ילפינן מדברי יתרו. ורבנן לטעמייהו בסנהדרין י' ע"א דילפי מונשאו אתך שבדברי יתרו דבעי בדומין לך. ומיושב בזה הא דר"י שם לא יליף מזה משום דס"ל דלא ילפינן מדברי יתרו. ופלוגתא זו מצינו בסנהדרין ט"ז ע"א. דחד תנא דריש הדבר הגדול דבריו של גדול וחד תנא דריש רק לצוואה בעלמא ומפרש לה הדבר הקשה. ושהוצרך שם לראיה מקרא דדבר הקשה ע"ש. היינו משום דפשטות לשון דבר הגדול אינו במשמע כ"כ על דבר קשה. אבל עיקר טעמו הוי משום דמצוואה לא ילפינן. דאי ילפינן הא שפיר הו"ל למילף מדכתיב הדבר הגדול ולא הקשה וכדדייק באמת אידך תנא שם. וא"ש דאנן פסקינן כמ"ד דבריו של גדול וכן כרבנן דר' יוסי בדף י"ז ע"א וה"נ פסקינן כרבנן דר' מאיר שגומרים דין בלילה. ומ"מ דנין ביום המעונן דדרשינן אידך קרא דושפטו בכל עת ור"מ לא דריש וכנ"ל. ומה שהקשה הערוך לנר שם למה נקיט הש"ס לרבות יום המעונן ולא שחרית ובה"ע. י"ל כפשוטו דרבותא טפי נקיט דביום המעונן חסר אור היום טפי מבבוקר. ואפשר לומר דר"מ לטעמיה בסוטה י"ז דס"ל שם שאין כותבין צוואות במגילת סוטה. והיינו משום דס"ל דצוואות אינם עיקר. וכן מדמה הש"ס בכה"ג בברכות ט"ו ע"ב לר"י ע"ש. אך ז"א דהא בהא דסוטה קיי"ל כר"מ בזה. ועכצ"ל דשאני התם דהוי גזה"כ דממעט שם מהאלה ע"ש. ור"מ ס"ל דילפינן משם דצוואות אינם עיקר. וכ"נ בש"ס ברכות ט"ו ע"ב דמעיקרא ס"ד דילפינן מסוטה דממעט צוואות. לעלמא דצוואות אינם עיקר. ולזה צריך קרא לרבות צוואות לכתיבת תו"מ. ודחי לה דהו"א למילף כתיבה כתיבה בג"ש. אבל בלא"ה הו"א דרק בסוטה אימעוט ולא בעלמא ובסברא זו פליג' ר"מ ורבנן ג"כ. ובזה מבואר הא דקאמר בברכות שם כמאן כר"י ולא קאמר כר"מ שהוזכר מקודם. ולפמ"ש א"ש דלר"מ לא הוי מצי למידחי משום דר"מ ס"ל באמת הכי גם בעלמא דצוואות אינם עיקר וכמש"ל.