דברי מלכיאל א קיד

סרוחים אף שהם צלולים טריפה. וקשה טובא דא"כ גם בנשפכה כקיתון יקשה מה מועיל בדיקה שבש"ס ניחוש שנימוחו למים דשם חוששין טפי דהא לדידן בבועה עכו"ס מכשרינן ובנשפכה צריך בדיקה וכ"כ התוס' מ"ז ע"ב וש"פ שבנשפכה הקלקול גדול. וצ"ל דנימוח למים הוא מילתא דלא שכיחא ולזה בנשפכה כקיתון לא חיישינן לזה כיון שספק לנו אם נתקלקלו הסמפונות אבל בעכו"ס ס"ל לרי"ף ורמב"ם שוודאי נתקלקלו הסמפונות שמזה נעכרו ונסרחו המים שבבועא כמ"ש הרמב"ן שם ולזה שפיר לא מהני בדיקתינו להקל כי אף אם א"נ שורייקי נתלה שנימוחו כי אין ספק מוציא מידי ודאי וכה"ג איכא בכמה דוכתי דלא מהני בדיקה להקל ובתב"ש סי' ל"ו ס"ק מ"א נראה שהבין שהרמב"ן ס"ל לדעת הרי"ף דנשפכה כקיתון כשר אף בעכו"ס ולענ"ד מפורש להיפוך במ"ש שאין ניכר השורייקי בעכו"ס. ומש"ש שהרשב"א והרא"ש לא סתרו טענות הרמב"ן ע' אשכול ה' טריפות הי"א שהרגיש בטענות הרמב"ן ודחה אותם ע"ש. וע"ש סק"מ בתב"ש מ"ש לחלק דבבועא לא מהני בדיקה משא"כ בנשפכה וזה נסתר מהרמב"ן שהוצרך לטעם אחר ואקצר]: ה) ולפום רהיטא עלה על דעתי לפרש גילדי מלשון גלודה וריאה דאיגלידא והיינו שהיו בריאה נגלדים הרבה. ובמימרא דריאה דאיגלידא הגי' בכל הספרים רבה וכן ברי"ף ובבה"ג רק המגיהים הגיהו רבא וכן דעת הר"ן שם לגרוס רבא וטעמו מדמייתי לה בתר הכי בלשון גופא א"ר וכו' ובתרה מייתי עוד מימרות דרבא. ובאמת י"ל דמייתי אח"כ הא דרבה כי רבה חידש דכשירה אף שהיא אדומה כאהינא סומקא וע"ז מייתי מימרא דרבא דהאדימה כולה טריפה והיינו דמפרש דרק באגלידא שהאדמומית הוא מצד שכן מראה קרום התחתון כפירש"י בדף מ"ו ע"א על כיתונא דורדא אבל כשהאדימה מצד שנצרר הדם וכדומה טריפה ור"פ פליג גם ע"ז ונגרוס באמת אמר רבא ולא ואמר רבא וכ"ה הגי' ברא"ש בלא וי"ו. ומה שהגי' לפנינו בש"ס ורי"ף ורא"ש גבי גופא רבא. זה הגהת המגיהים מטעם שהזכרנו ובפרט שראו המגיהים שכן דעת הר"ן. ועפי"ז י"ל מה שלא הביאו הרמב"ם וסמ"ג הך דגילדי. כיון שכבר כתבו דין דאיגלידא כאהינא סומקא והיינו הך ואף שהרמב"ם כתב מקודם שאם נשתנית כל הריאה למראה המותר כשירה ומ"מ כתב אח"כ הא דחזותא חזותא. י"ל דקמ"ל אף שיש הרבה מיני מראות על הריאה כיון שכולם מן המותרות כשירה וכבר עלה ע"ד הכרו"פ סי' ל"ח באמת לומר דמראה אדומה וירוקה בריאה אחת טריפה והרי מפורש ברש"י וש"פ הכא דכשירה וטובא קמ"ל. ונראה שלזה הקדים רבא דין דאוכמי אוכמי אף דאיירי ככוחלא שהוא מראה המותר כפירש"י ובה"ג ורי"ף וא"כ ה"ז בכלל חזותא חזותא וגם דין ככוחלא אמרה רבא חדא זימנא בדף מ"ז ע"ב אבל הקדים זה רבא דלא נימא דחזותא חזותא הכוונה טלאים טלאים כולם ממראה אחד לזה הקדים אוכמא דנשמע מזה דחזותא הכוונה על כל המראות המותרות ביחד. אבל מי אנכי לחדש פירוש חדש בש"ס שלא הוזכר בראשונים: שוב מצאתי בס' הפרדס לרש"י ז"ל סי' רי"ז אחר דין איגלידא ושם יש ט"ס וצ"ל שנשאר קרום התחתון ע"ש] כתב ריאה דאסיקת גילדי גילדי שנגלדה ונשאר עורה של ריאה ומנומרת בשלשה גוונים והני גילדי קיימין שחורים לבנים או מיני מראה אחר כשירה עכ"ל. וכוונתו נראה כמ"ש דגילדי היינו נגלדים ומפרש דאוכמי וחזותא קאי על גילדי כעין פי' הר"ן בשם הרא"ה. ושמענו שמראה מותר על נגלד כשר דלא כהאחרונים שהטריפו משום תר"ל. וכתב ונשאר עורה של ריאה היינו קרום התחתון דקרי לה בש"ס מ"ו ע"א כיתונא דוורדא דמנחא בה ריאה. ופירש"י מלבוש אדום שהריאה מונחת בו [וקרוב לומר שט"ס וצ"ל עור התחתון של ריאה. מדלא קאמר עור הריאה. ובדפוס זה מצוי בספר הלז טעותים הרבה. יראה בו הרואה]. רק לשון דאסיקת קשה. וצריך לדחוק לפרש שעלה לה ענין כזה שנגלדה. והמראות שחורה ולבינה. נראה כוונתו למראות המותרים כמ"ש רוב הפוסקים וע' בבעה"ע. ואף דבש"ס פירש"י לבינה כבקעת טריפה אכן בפרדס שם גבי כאופתא לא הביא פירוש זה כלל וצ"ל דבמהדורא זו לא פירש כן או גריס באופן אחר וכן לא מייתי שם הא דככבדא כשירה. וג' גוונים היינו שחור ולבן ואדום שהזכיר מקודם שם. ומראה אחר שכתב הוא ירוק. וכלל כן לפי שיש בו הרבה מינים כמ"ש האחרונים קריט שטיין ובלאה וברוין עס"י ל"ח באחרונים: וכיון שזכינו שבפרדס מפרש כן שפיר י"ל שהרמב"ם וסמ"ג פירשו כן ולזה לא הביאו דינו כנ"ל. וא"ש ג"כ שלא העתיקו דין דאוכמי אוכמי כיון שכבר כתבו שאף שנתהפכה כל הריאה למראה המותר כשר וגם כתבו שטלאים מד' מראות יחד כשר ורק רבא שאמר בקוצר הוצרך לזה כמש"ל. ועוד נראה דשפיר נגרוס רבא בהא דאיגלידא כאהינא. אבל אין הכוונה שנגלדה כל הריאה רק במקום אחד נעשה כאהינא סומקא ולזה קמ"ל רבא עוד דאף שיש נגלדים הרבה ע"פ הריאה כשירה. וכן באוכמי קמ"ל שאף שיש השינוי מראה ע"פ כל הריאה כשר. והרמב"ם כבר כתב כ"ז שאם נגלדה כל הריאה וכן אם נשתנה כולה למראה המותר כשירה ולזה לא הביא רק דין דחזותא היינו כל המראות ביחד: ובפרדס הנ"ל יש עוד לפרש גילדי כפשוטו שעלה על הריאה כמין קליפות והקליפות יש לה מראות שונות. או שכוונתו שנקלפו הקליפות ותחתם נמצאו מראות שונות כשירה אבל כ"ז דחוק בלשונו ויותר נראה כוונת הפרדס כמש"ל: ו) וכיון שבררנו בס"ד בפירוש גילדי וצמחים לשיטות הראשונים נבוא לברר אם צריכים בדיקה תחתם ויתברר עוד פירוש בלשון צמחים. והנה הרמב"ם כתב בפי"א מה"ש ה"ג שכל בהמה בחזקת היתר וא"צ בדיקה רק כשיולד דבר חוששין לו כיצד וכו' לפיכך ריאה שהעלתה צמחין או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלוין ממנה ולדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה וכן אם נמצא אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא ניקב הסמפון שתחתיו וצריכה בדיקה עכ"ל. מתבאר מדבריו שצמחים צריכים בדיקה כמו סירכות. וקשה טובא דלא מצינו חיוב בדיקה בזה. ובש"ס מ"ח ע"א גבי צימחי וכנדי לא הצריכו שום בדיקה והכשירום. והרמב"ם עצמו בפ"ז מה"ש הל"י כתב שבועות מליאות רוח או מים זכים וליחה נמשכת כדבש או קשה כאבן מותרת ולא הזכיר שצריך בדיקה. וכבר נתקשה בזה הלח"מ בפי"א שם ונדחק לפרש דמותרת הכוונה אחר הבדיקה או דמש"ש כשמוציא הליחה ובודק אותה קאי על הריאה שבודק אם יש שם נקב וכתב ג"כ דבמים זכים לא מסתבר דבעי בדיקה וזה צ"ע דצמחים כולל הכל וגם לשון מותרת משמע לגמרי. ומ"ש שמוציא הליחה לבדוק הריאה ז"א לענ"ד דהא עדיין לא כתב כלל דין שצריך בדיקה וא"כ איך יכתוב סתם שמוציא הליחה לבדקה. וגם דאותה ותחתיה משמע דתרווייהו קאי אליחה יעו"ש. וגם דא"א בבדיקה ע"י פושרין כי המוגלא סותם וכדאיתא בש"ס מ"ז ע"ב גבי אטום בריאה דאי איכא מוגלא מוגלא סתמה וא"צ שום בדיקה יעו"ש. ואם נוציא הליחה שוב א"א בבדיקה כיון שניקבה הריאה וגם דהא בש"ס שם מוכח שא"צ בדיקת רוק במוגלא. ואין לחלק בין צמחים למוגלא שאינה גבוה מהריאה כיון שהטעם משום ריעותא. והא דבדף מ"ח בדקינן בסכין דחליש פומיה ובפשורי וי"מ דקאי גם על העלתה צמחים וכן מפרש הרמב"ם פ"ז ה"ה. י"ל דרש"י פי' שהעלתה צמחים סביבות סמיכתה לדופן ע"ש ולא תחת אותו מקום ממש לזה מועיל בדיקה במקום הסמיכות ממש שאין שם צמחים ועוד י"ל בזה. אבל על הצמחים ודאי לא שייך בדיקה: ונראה שכוונת הרמב"ם בפי"א לא לצמחים לחוד רק קאי על מ"ש אח"כ או שנמצא סירכות כמו חוטין וכו'. והכוונה שהצמחים הם דבוקים לדופן וכדומה וצמחים הם כעין סירכות וכ"כ הב"י סי' ל"ט בשם בעה"ע העלתה צמחים שהם סירכות ולא בדבק וכו' ע"ש הרי מפורש שצמחים הם סירכות. שוב מצאתי בכ"מ פ"ז ה"ה שכ"כ להדיא בכוונת הרמב"ם וכן בב"י