דברי מלכיאל א קיב

וורדא יתרת. וברש"י שברי"ף הגירסא כעינוניתא דוורדא. וזה נכון יותר ומבואר כמ"ש דלרש"י אין צ"ל כלל דגדולה יותר מדרכה טריפה ורק לרבינו אפרים כ"כ התו' והיינו על הוורדא השנית כמש"ל: סימן מו להרב הנ"ל וע"ד סירכא שקלפוה ונשאר במקום אחד נגלד קרום עליון והשו"ב מסתפק אם הסירכא קלטה קרום העליון או שהיתה הסירכא מתוך הנגלד ואומד דעתו של השו"ב כי קלטתו הסירכא: הנה האחרונים כתבו בפשיטות דסירכא על נגלד פורתא הוי תרתי לריעותא רק בשו"ת שם אריה סי' ט' צידד דלא הוי תר"ל דאף דנגלד הוי ריעותא כיון דאיכא לישנא בש"ס דמטריף בזה ודלא כהב"א ולב"ש שצדדו להקל דלא הוי ריעותא ובפרט דלמעשה החמירו שניהם הלב"ש וב"א בק"ה לסי' ל"ו סי' כ'. אבל בסירכא קיל טפי דעיקר טעם המטריף בש"ס בנגלד משום שסופו לינקב גם קרום התחתון וכלשון הש"ס דלא מגין. ובכל דבר שהטעם משום שסופו לינקב כשר גם קרום מחמת מכה והסירכא סותמת הנקב עכ"ד: ולענ"ד דבריו תמוהים דנהי אם היה על הנגלד קרום שלישי או סירכא תלויה יש מקום לסברא זו אבל בסירכא דבוקה ודאי א"א לומר כן. ל"מ לשיטת הפוסקים בטעם סירכא שסופה להתפרק א"כ הרי שתי הריעותות משם אחד ומוכיחים זה על זה דכיון שנגלד יתפרק בנקל יותר. אלא אף לשיטת הפוסקים דסירכא משום נקב הרי יש הוכחה שניקבה כבר הריאה שם ומה שייך לומר שתסתום הסירכא כיון שאנו דנין על קרום התחתון שיש בו שתי ריעותות חדא שנגלד וסופו לינקב והשנית שיש סירכא דבוקה ומורה שכבר ניקב מקום התחתון והרי גם בסירכא תלויה כתב הראב"ד והובא להלכה בסי' ל"ז דהוי תר"ל מטעם דאין סירכא בלא נקב: ומה שיש בזה לצדד הוא עפמ"ש הב"א בק"ה לסי' ל"ו סי' כ' די"ל שהסירכא באה מן הנקב שבקרום העליון ונמשכה ליחה עי"ז וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה' שחיטה ה"ו שמן הדין בסירכא לטרפש ושאר איברים חותכין אותה ואם אין מבצבץ אמרינן שסירכא זו לא היתה במקום נקב או שמא ניקב קרום העליון בלבד. הרי שתולין סירכא בנקב שבקרום העליון. אבל ג"ז אינו דהא אנן לא קיי"ל הכי וכמ"ש הרמב"ם שם וכדעבדינן הלכה למעשה ועכ"פ הוי תר"ל כיון שיש מ"ד דנגלד טריפה ואיכא מ"ד דסירכא לטרפש טריפה גמורה משום דאין סירכא בלא נקב. וע"ש בהגמ"י דהרמב"ם סובר שיש סירכא בלא נקב וגם הב"א בעצמו שם לא סמך ע"ז להקל וגם דהא יש פוסקים שאם קלטה הסירכא עמה את קרום העליון טריפה וא"כ עכ"פ הוי תר"ל: ומה שנ"ל בזה דאף שזה ודאי שכל מה דאיכא מ"ד בש"ס דטריפה הוי ריעותא מ"מ בנגלד לא הוי ריעותא דהא לא פליגי אמוראי בזה רק תרי לישני פליגי ברב ושמואל וללישנא דאמרי קרמא תתאה ס"ל דליכא כלל מ"ד קרמא עילאה טריפה ולא אמר כן שום אמורא. וא"כ כיון דקיי"ל כהאי לישנא א"כ ס"ל לן שלא אמר שום אמורא דטריפה בקרמא עילאה וא"כ לא הוי ריעותא כלל ורק היכא דאיכא אמורא דס"ל הכי להדיא בש"ס אמרינן דהוי ריעותא. ואף דבתוד"ה ואמרי לה משמע דמפרשי דפליגי בזה רב ושמואל ולפי' מהר"מ מלובלין ס"ל לרב באמת קרמא עילאה אבל ז"א במשמע כלל בלשון הש"ס וגם דהא נזכר רב אסי ג"כ הכא וע' במעדני יו"ט בזה. ועיקר נראה דצ"ל בתו' דלא כרב ושמואל: ובאמת גוף פירוש התוס' בש"ס דקרמא עילאה היינו עילאה לחוד קשה טובא דמנ"ל לפרש בל"ק עילאה לחוד ובל"ב אף תתאה. וגם הא דקאמר וסימנך כיתונא דוורדא דמנחא בה ריאה אין לו ביאור וכי לא ידעינן מהו קרום תחתון וכבר כתבו המפרשים בזה. וגם מה קאמר בתר הכי פשיטא אינקב עילאה וכו' במה פשוט לו זה יותר כיון דלל"ק טריפה בעילאה לחוד והמהר"ם מלובלין כתב דקאי לפרש לישנא בתרא אי קאי על תתאה לחוד או לא. וזה דחוק מאוד דהיכי ס"ד לל"ב דבעילאה טריפה דא"כ הול"ל בל"ב או זה או זה וגם דלפי' התוס' הול"ל כמו בדף מ"ה גבי מוח קרמא עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה ואמרי לה עד דאינקיב תתאה ולמה שינו הלשון גבי ריאה: אכן בבה"ג הגירסא קרמא עילאה והוא דאינקיב תתאה ולא יותר ומשמע דלא גרס כלל בש"ס שתי לשונות רק חד לישנא כנ"ל. ואמר אח"כ פשיטא משום דמייתי דבתחתון איכא פלוגתא וגם דמייתי מרבא דאגליד כולה כשירה ג"כ וגירסא זו נראית עיקר בש"ס ולפ"ז ליכא למ"ד כלל דעילאה לחוד טריפה ופשיטא דלא הוי ריעותא כלל. ואף לגירסתינו נלע"ד לפרש דהנהו תרי לישני סתמא איתמרו וע"ז מסתפק הש"ס אח"כ בפירושם אי לל"ק עילאה לחוד טריפה ולל"ב תתאה לחוד או תרווייהו בעי. או דלל"ק בעי תרוויהו וקרמא עילאה דקאמרי היינו שצריך אף העליון וגם הוא מיקרי ריאה ונכלל בלשון המשנה ניקבה הריאה. וע"ז קאמר דעילאה לחוד ודאי כשר כדרבא וע"כ נפרש דלל"ק אף עילאה קאמר ורק תתאה לחוד מייתי דפליגי בזה. וא"כ שפיר י"ל דגם ל"ק ול"ב פליגי בזה. ובזה א"ש דמייתי הא דכתונא דוורדא דמנחא ביה ריאה שמפרש למה קרי ריאה לתתאה טפי מעילאה. וקאמר משום שמונח בה הריאה ואדומה כריאה וכוורד לזה קרואה ריאה: ולפירוש זה ג"כ ליכא למ"ד דעילאה טריפה ולא הוי ריעותא כלל ובפרט בנ"ד שמסתבר להשו"ב שהסירכא קלטה הקרום וידוע דעת בעה"ע דכשירה בכה"ג. וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ז מה"ש כמש"ל ולזה אפשר להקל בנ"ד. ועמש"ל ס"ס מ"ד בענין סירכא על נגלד: סימן מז אמרתי לברר דין הצמחים הנמצאים לפעמים על הריאה והוצרכו לקולפם בכח ואח"כ בדקו ובצבץ תחתם. ואם יש חילוק בין אם יש בהם מוגלא או לא. וכן בדין קרום שלישי ובשר בלוי אם כצבץ תחתם כשקלפום. כי זה מצוי. ומקודם נבאר בירור לשון גילדי וצימחי שבש"ס: א) איתא בחולין מ"ו ע"ב ואמר רבא האי ריאה דקיימי גילדי גילדי אוכמי אוכמי חזותא חזותא כשירה ופירש"י גילדי גילדי קליפות קליפות קרושט"ת בלעז כעין מכות מלנ"ש עכ"ל. והבה"ג ורי"ף ורא"ש כתבו איכא מאן דפריש גילדי גילדי דדמי למצורע והרי"ף מסיק כשירה דהדרא בריא ולשון טוש"ע ס"ס ל"ח גילדי פי' קליפות כמו נתק והיא שלימה כשירה. ונראה דפירש"י ובה"ג ורי"ף הכל פירוש אחד וכ"נ שהבין בטוש"ע שכתבו קליפות כמו נתק וכ"נ דעת זבח שמואל בשם מהר"צ שכ' פירש"י דדמיא למצורע י"א קליפות כעין טיפות אדומות לא מיטרפי בהו וכ"ה בי"ד סי' ל"ח ס"ה יש בה קליפות כמו נתק וכשקולפין הנתק הריאה שלימה כשירה עכ"ל. וקשה דהא ליתא זה כלל בפירש"י וע"כ צ"ל כמ"ש שדעתו דפירש"י והבה"ג הכל אחד. אך מ"ש כעין טיפות אדומות לא נמצא פי' זה בראשונים ולהלן יבואר מזה בע"ה וכ"נ מוכח ברש"י שפי' על גילדי מלנץ ובדף מ"ח על צימחי פי' ג"כ מלנץ וכן בב"ק פ"ג ע"ב. ובסמ"ג עשין ס"ג כתב העלתה צמחים צמחים אלנש בלעז כעין המצורע כשירה.