דברי מלכיאל א קי

ח) וע' נדה כ' ע"ב שנאמנת אשה לומר כזה טיהר לי חכם. ואף דהא לא רמיא אדעתא בשעת מעשה. צ"ל שאומרת שחשבה אז לשים לב למראה הדם כדי שתדע פעם שני וגם דהכא הוי מילתא דעבידא לגלויי ושפיר רמיא אנפשה שלא תתבדה וגם י"ל דבזה לא שייך מילתא דלא רמיא דהא עין רואה מראה הדם היטיב: ובמל"מ פ"ו מה' גירושין דין י"ט כתב לחלק דבדבר שמגיד שנעשה דבר לא שייך לומר מלתא דלא רמיא דלא יעיד שקר ורק באומר שלא נעשה כן שייך דמשום דלא רמיא לא יזכור זה וכן החזיק בסברא זו בשער משפט סי' ל' סק"ב. אבל הדבר צ"ע דבכמה דוכתי מהנהו שהבאנו מצינו דאמרינן סברא דלא רמיא אף באומר שכן נעשה. ומצאתי אחרי כותבי בשו"ת דברי נחמי' סי' י"א שכתב ג"כ בענין זה לחלק כנ"ל והביא כן בשם הראנ"ח ג"כ. ולענ"ד עדיין צ"ע וכל הנהו דשבועות מ"א הוי באומר שכן נעשה וכמש"ל עכ"פ בנ"ד כיון שלא ידע כלל שיש חשש בזה שמלוכלך צוארו בדם א"כ ודאי לא דקדק כלל בשעת מעשה לדעת מקומו וגם דרך מכה להיות מלוכלך הרבה בדם על הנוצות של הצואר לזה נראה די"ל דהו"ל מילתא דלא רמיא. ובפרמ"ג סי' צ"ד בשפ"ד סקכ"ח נסתפק אי סברא דמילתא דלא רמיא הוי דאורייתא. וע' ב"ח סי' א' ס"ו שפשוט לו דהוי דאורייתא. וכ"נ דבשבועות ל"ד ומ"א ודאי מדאורייתא קאמרינן ואקצר כי אין הפנאי מסכים לבאר ענין זה בשלימות: סימן מד מעשה בא לפני בריאה שנמצא באומא כעין סדק קצר ועמוק במקום שדרך להתפרד חלקי הריאה ובדקו המקום ולא בצבץ וכנגד זה היה נשבר הצלע ונקשר שאשי"י ולא היה שום עוקץ ורק בליטה קטנה היה ניכר בצלע שם וארשום בקיצור מה שהוריתי בזה: ולכאורה היא טריפה גמורה כיון שניקבה הריאה לפנינו בסדק עמוק ואף שאין מבצבץ הנה ידוע שבמקום שמתפרדים חלקי הריאה אף שיפרידו בידים עמוק מאוד. לא יבצבץ ומ"מ הרי ניקבה לפנינו הריאה ובדיקת הבצבוץ הוא רק במקום שיש ספק אם ניקב אבל בוודאי ניקב לא שייך זה והרי סתמא תנן ניקבה הריאה טריפה ולא חילקו בין מקום זה למקום זה בריאה. ואף שגומא וחסרון מבחוץ כשר. זה רק במקום שלא ניקב כלל קרום המקיף הריאה ורק שבאותו מקום חסר בשר וירד הקרום לתוך הגומא אבל בנ"ד שנתפרדו החלקים ונפתח קרום המחברן הו"ל ניקב הקרום וטריפה. וכעין זה כתב הלבש"ר סי' ל"ט ס"ק ר"ג דאף נקב קטן שאין בו כדי לבעבע המים ג"כ טריפה וע"ש לענין זיעה בריאה ואף המקילים בזיעה לא הקילו רק מצד שדעתם שאין שם ניקב כלל אבל בנקב מודו דטריפה אף שאינו מבצבץ אלמא דלא תלי בבצבוץ: וכן יש להוכיח ממ"ש הרבה פוסקים שחסר אונא טעם הטריפות משום ניקבה הריאה דהחסר הוי כניקב. וע' פמ"ג בפתיחה בזה ובלבש"ר ר"ס ל"ה. והא הכא אין חסר שום קרום ובכ"ז המקום החסר הוי כניקב. הרי שאין תלוי ביציאת הרוח מהנקב ורק כיון שניקבה הריאה טריפה: ועוד ראיה מחולין מ"ז ע"ב דדייק הש"ס מדתנן הריאה שניקבה או שחסרה דכיון שחסרה הרי ניקבה ומוכיח הש"ס דחסרון בפנים שמיה חסרון. וקשה דילמא הא דחסרה איירי במקום שמתפרדים חלקי הריאה שנקב אין פוסל שם לפי שאינו מבצבץ ולזה בעינן שחסרה וע"כ צ"ל דנקב פוסל אף בכה"ג. אך זה יש לדחות דאף שאפשר שניקב במקום שמתפרדים ולא יבצבץ אבל כשיחסר שם קצת עם הקרום ודאי יבצבץ. וא"כ שפיר פריך הש"ס חסרה היינו ניקבה ואדרבא מזה נראה להוכיח להיפוך דקאמר שם הש"ס חסרה היינו ניקבה והול"ל השתא ניקבה חסרה מיבעיא וכדפריך הש"ס בב"ק קי"ח ע"ב השתא ארבע שרי חמש מיבעיא ובב"מ ע"ט ע"ב השתא מניקה מעוברת מיבעיא וע"ש בתו' מ"ש בזה וכעין זה בכמה דוכתי. אבל אי נימא דניקב במקום פרידת חלקי הריאה כשר ורק כשחסר שם טריפה משום שאז ע"כ חסר קרום ג"כ מחלק אחד מהחלקים ומפקא זיקא ולזה פריך היינו ניקבה. משום דשם א"א ניקבה לחוד: וכן נלע"ד עיקר דבכה"ג כשירה דבמקום שמתפרדים חלקי הריאה אין זה נקב רק פיצול שמתחיל המקום להתפצל. וכל הפיצולים שבריאה מגבה ומקמא כך הם שמתפצל ומתפרד חלק מן הריאה ובכ"ז כשר כיון שיש לו קרום בפ"ע ומה לי אם נתפצל חלק שלם בפ"ע או שהתחיל להתפרד קצת. וכמה פעמים רואין אנחנו שמתחיל להתפצל כגון בארוכה ועבה ההר שלה או באונא עליונה ועדיין דבוק לריאה מכל צדדיו רק בזויות אחד ניכר שמתחיל להתפצל ובכ"ז אין שום חשש בזה. ואין סברא לחלק בין אם התחלת הפיצול הוא בקצה אחד מהאונא ובין שמתחיל להתפרד באמצע האונא או האומא. כיון דחזינן שהפרדת החלקים אינו כניקב כיון שמכוסה בקרום. וגם בגוף הדין בנקב שאין בכוחו להוציא הרוח עדיין אינו מוחלט להטריף וגם הלבש"ר שהזכרנו נראה שם כמסתפק בזה וכ"נ דעת שו"ת עונג יו"ט סי' ע"ב שכשר בכה"ג: ולכאורה י"ל דהא דפיצול כשר היינו כשמתפרד בעצמו בטבע בלי שום כח חיצוני כלל להכי אמרינן שכיון שנתפצל שם איגלי מילתא שהיה זה חלק בפ"ע ואינו גוף אחד עם אונא שאצלו. והקרום שהיה מחברם קודם הפיצול היה רק קרום נוסף. אבל בנ"ד שיש הוכחה שהפיצול נעשה ע"י השבר והבליטה שבדופן כנגדו. הוי ודאי כניקב. וכעין זה אמרינן בריאה שהיא כאופתא שאם יש איזה סדק או התחלה להתפרד אמרינן דכפרוד דמי דאיגלי מילתא שיש כאן אונות ורק שנתחברו או שסופם להתפרד אבל כאן שנעשה ע"י דחיפת דבר חיצוני חיישינן שמא היה מחובר בקרום הריאה ממש ולא היה עומד להתפרד כלל והו"ל ניקבה הריאה: אבל באמת ז"א דהא כתב המרדכי פא"ט והובא להלכה בש"ע סי' ל"ה ס"ה דאונא עליונה דרכה להתפצל מפני שהיא במיצר החזה ומה שמתחככת בחזה ודחוקה שם גורם שיתפרדו ויתפצלו חלקי האונא. הרי מפורש שאף שמתפרד ע"י סיבה חיצונית מ"מ לא הוי כניקבה כיון שמכוסה בקרום ואינו מוציא הרוח. וכן מסתבר דכיון דחזינן ממה שלפעמים מתפצלת הריאה שהקרום שעל חלקי הריאה בפנים הוא קרום גמור. והחבור שמתחברים למעלה החלקים אינו קרום גוף הריאה שאם ניקב יטרף ורק שקצות קרומי הריאה שבכל חלק וחלק מדובקים זה לזה ע"י ליחותם ורביצתם תמיד זה אצל זה וכשמתפרדים נשאר קרום הריאה על שני החלקים א"כ מה לי אם נתפרד מעצמו או ע"י סיבה חיצונית. ועוי"ל שקרום העליון חופה על כל החלקים יחד וקרום התחתון יש על כל חלק בפ"ע ורק כשמתפרד חלק אחד מן הריאה מתקרם על החלק הזה בהמשך זמן עוד קרום במקום קרום עליון. אבל אין אנו צריכים לזה וכמ"ש: ועדיין יש לחוש בנ"ד דכיון שניכר שהיה כחן איזה שבר בצלע ועי"ז נעשה הסדק ניחוש שנקרע קרום הריאה ג"כ ואף שאין מבצבץ זהו מפני שעלה ע"ז קרום מחמת מכה שאינו קרום דהא כתב הב"א סי' ל"ו דנגלד וכנגדו נשבר טריפה אף שנקשר ואין עוקץ בשבירה ע"ש ובקו"ה סי' י"ח. אבל ז"א דהא כתב שם דזה רק בנגלד אבל קמט כנגד נשבר כשר דאמרינן שלא היה כח בשבר רק להקמיט ולא לקרוע וה"נ נימא שלא היה כח בשבר רק להפריד החלקים שמתפרדים בנקל ע"י חיכוך הבליטה של השבר בלי עוקץ. ובפרט לאחר שנקשר שלא נשאר שם רק בליטה וכמו באונא עליונה שמתפרדת ע"י דוחק החזה אבל לקרוע הקרום לא היה בו כח כיון שאין שם עוקץ כלל. ורק בנגלד כיון דחזינן שנקרע קרום העליון ע"י שבר חיישינן שנקרע גם התחתון