דברי מלכיאל א קט

ג) ועפמ"ש לחלק בין איך נעשה הדבר שצריך דקדוק לספק אם נעשה הדבר כלל מיושב קושיית השואל בנוב"י תנינא סי' ט"ז בחולין ב' דפריך טמא במוקדשין סגי בברי לי שלא נגעתי והקשה נימא דאיירי באינו יודע שהוא טמא דלא מהימן דהו"ל מילתא דלא רמיא. ולפמ"ש א"ש דשם ספק במעשה שלם אם נגע או לא נגע שפיר זכור הוא וא"צ דקדוק כ"כ משא"כ בסכין לידע עד היכן חתך בו. והנו"ב כ' שם דכיון שאדם עושה בעצמו ויודע שבשום פעם יש חילוק בדבר שפיר יודע איך הוא עושה ולזה בסימן צ"ד בכף נאמן לומר עד היכן תחב משא"כ בשחיטה כיון שלא למד לא ידע מעולם שיש קפידא וחילוק בזה לכך לא מהימן. ולענ"ד ז"א דמה בכך דמ"מ בשעת מעשה אינו משים לב לדעת עד היכן הוא תוחב הכף או אם הוא נוגע בבשר כיון שסובר שבהיתר עושה וגם דקשה עליו מהא דיו"ד סי' ו' בסכין שלא ידע שיש בו פגימה שא"י לומר ברי לי שלא נגע בפגימה אף דיודע שיש חילוק אם יש פגימה בסכין וכבר הקשה עליו מזה בפ"ת ר"ס צ"ד ושם הביא מפמ"ג בהנהגות או"ה שכ' באמת בכף שתחבה שאם אין ניכר עד היכן תחבה י"ל דהוי מילתא דלא רמיא ע"ש. [ומה שתמה שם בפ"ת שלא נזכר כלל בר"ס צ"ד. נראה פשוט שכוונתו למש"ש בש"ע בכ"מ שנתחב ממנו ובש"ך שם סק"א דאם אינו ברור וכו' יעו"ש ואף שיש לדחות דאיירי שניכר עד היכן תחב מ"מ פשוטו מורה דאיירי בכל גוונא וכנ"ל וגם דש"ך מייתי מיש"ש פג"ה סי' מ"א ושם מפורש באומר ברי לי ע"ש]: אכן היש"ש בפג"ה סי' מ"ב כ' דחתך בסכין סתם אין מדקדק והוי מילתא דלא רמיא דסתם סכין מוליך ומביא אבל כף בקדירה אם ברור לו עד כמה תחב לא משערינן יותר ממה שתחב הרי מפורש דלא כהפרמ"ג הנ"ל ואף רש"ל מודה בכף דמהימן. ועכ"פ נראה דעתו דל"א סברא דלא רמיא רק בדבר שסתמו דרכו בכך ולא בספק השקול ולפ"ז צ"ל בהך דסי' א' ס"ג דסתם אדם השוחט ואינו יודע הלכות שחיטה דרכו לדרוס ולשהות וכדומה ולהכי לא מהימן שם באומר ברי לי ובהך דפגימה וכן בסי' י"ח גבי מסוכסכת ג"כ דרכו להוליך ולהביא כמ"ש רש"ל שם. אבל לענ"ד סברתו צ"ע דהא מקור סברא דמילתא דלא רמיא הוא מהא דשבועות ל"ד ומ"א שהזכרנו ושם לא הוי דברים שסתמן דרכן בכך רק הוי ספק השקול אם עבר בצד אותו עמוד או לא ואם פרע בפני פלוני ופלוני או לא. ולזה נראה עיקר החילוק כמו שכתבתי לעיל בין דבר שצריך דקדוק ובין דבר שאין צריך דקדוק כ"כ ואפשר שזהו כוונת רש"ל ג"כ שכ' דבסכין אינו מדקדק בחתיכה וצ"ל דבכף שפיר מדקדק דתוחב לפי צרכו אם לנער או ליקח דבר מה מן הקדירה וגם דגבול יש בה לראות היטיב מה שבתוך הקדירה ומה שבחוץ משא"כ בסכין. וראיתי במשבצות סי' צ"ו סק"ד שהבין בדעת רש"ל כמ"ש מתחילה ולענ"ד צ"ל כמ"ש: ד) וביבמות ק"א ע"א איתא שצריך לחליצה ג' שידעו להקרות אף שהם הדיוטות וכ' התוס' דשאר דברים אם לא עשו בטוב יוכלו לישאל לבקיאים אבל אם לא ידעו להקרות לא יוכלו לישאל לבקיאים אם הקרו יפה. נראה כוונתם לחלק כמ"ש דדבר שא"צ דקדוק כ"כ וגם שהוא מעשה שלם יוכלו לידע לישאל אח"כ כך וכך עשינו אם הוא כדין. אבל בקריאה אם יטעו בעת מעשה באיזה פרט בדקדוק הדברים לא יוכלו לישאל ע"ז כי אולי אח"כ יטעו וישאלו באופן אחר דכיון שצריך דקדוק האיך הקרו ואינם יודעים החילוקים בזה הו"ל כמילתא דלא רמיא וה"ז דומה להא דשוחט וא"י ה"ש שא"י לומר אח"כ ברי לי ששחטתי יפה וכמש"ל. וע' בנ"י ר"פ מצות חליצה שפי' באופן אחר הא דבעי שידעו להקרות היינו שידעו לסדר חליצה יעו"ש אבל מפרש"י מבואר כהתוס' וכ"נ בירושלמי ורמב"ם. וכ' הרמב"ם דבדיעבד אף אם לא ידעו להקרות כשר וע' באבה"ע סי' קס"ט בפיס"ח ס"ד טעמו דאיירי שהיבם והיבמה יכולים לקרות בעצמם ואקצר: ה) ולפמש"ל לחלק לדעת רש"י וש"פ דרק בבעל דין אמרינן מילתא דלא רמיא אבל בעדים שפיר רמו אנפשייהו קשה טובא לשיטת הפוסקים דבא"י ה"ש א"י לומר ברי שלא שהיתי אף אחר שלמד דהא כיון שבא עתה להעיד לפנינו שנסמוך עליו להתיר ודאי רמי אנפשיה. והרשב"א בחי' חולין ט' דקדק באמת מפירש"י דמהימן לומר ברי לי שלא שהיתי וכ"כ שם בשם חכמי הצרפתים רק שהרשב"א שם וש"פ חולקים וראייתם מהא דשבועות ולפמ"ש א"ש פירש"י ולשיטת ש"פ קשה. ואף הנהו דמפרשי דבשבועות קאי אעדים כבר בארנו באות ב' הטעם משום שאינה עדות צריכה והכא שפיר צריך לידע. לזה נראה עיקר כמש"ל לדעת היש"ש שעיקר החילוק הוא דבדבר שסתמו לעשות כן ואינו מדקדק בעת המעשה אז הוי מילתא דלא רמיא אבל בדבר דהוי ספק שקול וגם אפשר לדקדק שפיר מהימן. וה"נ י"ל דבשחיטה דרך מי שא"י הל' שחיטה לשחוט בפסול וגם אין דרכו לדקדק בזה ולזה לא מהימן. ועי"ד סי' כ"ה לענין אם לא בדק אחר שחיטה אם לא הגרים או עקר יעו"ש. אבל בהא דשבועות מ"א הוי שפיר ספק שקול ורק כיון דגם השתא הו"ל לא רמיא על הבע"ד שאין גוף טענתו תלוי בזה כמש"ל לזה לא רמי אנפשיה ואמר ולאו אדעתיה: ו) ובריש ב"מ וכן בקידושין ע"ד גבי ונחזי זוזי ממאן נקט נראה מפירש"י דאם נקיט זוזי מתרווייהו אין נאמן המוכר לומר מהי נקיט מדעתי' ומהי בע"כ משום דהוה מילתא דלא רמיא יעו"ש ובתו' ומשמע שם דאף כעד אחד לא מהימן לדעת רש"י. אבל כבר חלקו שם התוס' על רש"י דאיך אפשר שלא יהא נאמן כשמעיד בתורת עדות וגם דוודאי הויא מילתא דרמיא לידע מי קנה החפץ מדעתו ונתחייב למסור לו וע"ש ברא"ש ובמפרשים. ולזה יותר נאות לפרש בדעת רש"י דאינו נאמן כבי תרי משום שאינו מדקדק כ"כ אבל כעד אחד כשיעיד בתורת עדות ודאי מהימן. ועי' באור חדש קדושין ע"ד שמפרש כן בדעת רש"י רק שהסברא לחלק דחוקה דכיון דמהימנינן ליה א"כ אנן תופסים שנזכר היטיב וא"כ נאמינו לגמרי. ויש להסביר זה דהיכא שלקח מאחד מידק דייק טובא ונאמן לגמרי כי השני יתבע ממנו מעותיו. משא"כ בשקל מתרוייהו ואכמ"ל בזה וכ"כ רש"י בקדושין ע"ד גבי דיין משום דלא רמיא עליה ע"ש: ז) ובחגיגה כ"ו ע"א איתא שהגנבים שנכנסו לבית ואח"כ עשו תשובה נאמנים לומר לא נגענו ואם יש עכו"ם עמהם אין נאמנים. והרמב"ם גורס כגי' התוספתא שאם יש עכו"ם נאמנים ועפי"ב מה' מטמאי מו"מ ובפ"ז דטהרות בר"מ ור"ש וכ"ה בירושלמי בחגיגה שם. וצ"ל דהוי מידי דרמיא שפיר דאף דבשעת מעשה לא ידעו אם הם טמאים. דבע"ה איירי בכ"ז בכלי חרס איירי שצריך ליגע באוירם ותוכם. וזה שפיר רמי אדעתא למידע. ובנדה ה' ע"ב דקאמר אין שונים בטהרות וכן בדף נ"ח ע"א שם. היינו ג"כ משום דלא רמיא אדעתיה למידע איך עשה מקודם כדי שיכוין לעשות שנית כן. ולשיטת הרמב"ם הנ"ל כשאין עכו"ם י"ל הטעם שא"נ משום דהוי מילתא דלא רמיא וכשיש עכו"ם מירתתו ע"ש: והנה יש להאריך בזה בכמה מקומות בש"ס ופוסקים והעיקר נראה שתלוי לפי הענין וראות עיני הדיין. וה"נ אמרינן בשבועות מ"ב קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי ולא מיקרי מילתא דלא רמיא ע"ש וע' סנהדרין ל' ע"ב לענין מנה שחור וארנקי שחור וע' ב"ב נ"ו ע"ב בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי וע' מהרי"ט ח"א סי' נ"ו. ובנ"ד ודאי דמי לשוחט בסכין ולא ידע שהיא פגומה שא"נ לומר ברי לי כיון שעוסק בשחיטה אינו משים לב עד היכן הגיע בסכינו. וכן בתוחב כף וחותך בסכין של איסור שהבאנו אף שיש לחלק דשם מחמת שעוסק בשחיטה ותחיבה אינו משים לב לזה. אבל הכא שאינו עוסק בשום דבר שפיר יודע המקום. בכ"ז קשה להעמיד ע"ז רק בזה יש להעמיד על דבריו אם היה בשליש העליון או התחתון או האמצעי וכדומה דכל כה"ג שפיר יוכל לידע ולכוין אבל לא לדעת מקום מצומצם: