דברי מלכיאל א קח

הצואר כמש"ל ולא לכלוך על הנוצות ולא ראו כלל תיכף. ובפרט דכל האחרונים החמירו אף במקום ידוע שאין בקיאים דלא כש"ך סק"ז וע' תב"ש וכרו"פ ופר"ח: י) ואשר העיר באווזא שיש גרב ושחין על הצואר. דין זה מפורש בב"ח סי' ל"ג שאם העור נקוב להטריף. וכ"כ הט"ז ס"ס כ"ג והפמ"ג דאם העור מפולש להטריף אבל בב"ח שם משמע דאף אם רק נקרע מקצת העור בעוף יש להחמיר ע"ש. והט"ז ופמ"ג שם נראה שלא ראו דברי הב"ח מדלא הביאוהו ומ"מ עיקר כדברי הט"ז וכמ"ש הפר"ח ושאר אחרונים לענין חתך מקצת עור שאין לחוש כיון שהעור שלם מבפנים. אבל אם מפולש טריפה וטעמם דתלינן בקוץ כמ"ש הב"ח ופמ"ג שם. ואף שיש לדון בזה אבל אין לזוז מדברי האחרונים שמקובל דבריהם בכל ישראל וכן הועתקו בכל האחרונים. ואם היה בא לידי הייתי דן כפי ראות עיני המורה שאם נראה לו יותר קרוב שהוא שחין מחמת חולי ולא מחמת קוץ יש להקל כי אפשר לפעמים להכיר ובפרט דבלא"ה איכא צדדים טובא להקל בזה ועדיין צריך להתיישב בדבר כיון שלא נזכר זה באחרונים: סימן מג א) ובענין מילתא דלא רמיא שהזכרנו בסימן הקודם אות ג' צ"ע דכה"ג אשכחן בסי' צ"ד ס"ז בחתך בשר רותח בסכין חולבת שצריך ס' נגד מקום הסכין וכ' שם הט"ז בשם רש"ל דצריך נגד כל הלהב משום דמילתא דלא רמיא לאו אדעתיה. והש"ך שם בס"ק כ"ח כ' שדעת המחבר והרב עיקר דמהני אומר ברי לי. וכן נחלקו הט"ז וש"ך בסי' צ"ו ס"א לענין אם חתך צנון בסכין בשר ובשלו בחלב וע"ש בט"ז סק"ד שכ'זה דרך ביאור על המחבר. ובסי' צ"ד סקי"ב כ' דעת רש"ל כחולק על המחבר ע"ש. ובאמת לענ"ד י"ל דהמחבר אינו חולק על הרש"ל כלל דהמחבר קאמר שצריך נגד מקום הסכין לאפוקי מהר"פ שהביא הטור דס"ל חם מקצתו חם כולו אבל איירי שפיר שידוע בבירור כגון שחתך אחד ואחר רואהו וידע שחתך בסכין חולבת ושפיר הויא מילתא דרמיא או אפשר שחתך דרך פסיקה בבת אחת ולא בהולכה והובאה וא"כ שפיר אפשר לידע שיעור מקום שנגע דהיינו לפי רוחב הבשר וכמובן ועוד איכא גווני לאשכוחי. וכן גבי צנון וודאי י"ל שעיין היטיב במקום שחתך כדי לידע איך לשער אם יפול לקדירה חלב. אבל באמת אי הוי בגוונא דהויא מילתא דלא רמיא מודה המחבר שצריך ס' נגד כל הסכין כרש"ל. וצ"ל דהש"ך מדקדק שהמחבר חולק מדסתם וכתב שצריך ס' נגד מקום שנגע אבל. י"ל דלא נחית להכי רק נחית להביא דין שנזכר בטור ולאפוקי מהר"פ כנ"ל: ודעת הש"ך באמת צ"ע דהא מפורש בפוסקים דמילתא דלא רמיא לא מהני ברי לי כמש"ל. ואין להקשות ע"ז מהא דכתובות כ' ע"ב דמילתא דלא רמיא דדכיר עד שיתין שנין יעו"ש. זה אין שייך לכאן דא"כ כל עדות שבעולם איך נאמינם אם לא הזמינום לעדות אבל החילוק דרק בדבר שנעשה ודאי ורק שמסופק איך נעשה בדבר שצריך דקדוק אמרינן דכיון דלא רמיא לא דקדק כ"כ לידע בבירור ואמר בדדמי משא"כ לענין גוף המעשה וגם בדבר שא"צ דקדוק שפיר מהימן. ומ"מ אמרינן בשבועות ל"ד ע"ב ומ"א ע"ב דלענין הוחזק כפרן אף במעשה שלם כגון אם עבר בצד עמוד פלוני או פרעו בפני פלוני ופלוני ג"כ לא הוחזק כפרן דהוי מילתא דלא רמיא. ונראה החילוק שאם אומר הדבר בתורת עדות עכ"פ רמי אנפשיה בשעת מעשה ומידכר שפיר אף בדבר שאינו שייך לעיקר עדותו ולזה עדים המכחישים זא"ז בבדיקות בטלה עדותן. אבל אם אומר אינו יודע עדותם קיימת משום שאינו שייך לעיקר העדות ומילתא דלא רמיא. אבל בבעל דין עצמו י"ל כיון שאינו נוגע לגוף טענתו אף בשעת מעשה לא רמי אנפשיה שפיר ואומר בדדמי במילתא דלא רמיא אף במעשה שלם. ומ"מ גבי פלוני ופלוני כ' התוס' שם מ"א ע"ב דאיכא מ"ד בב"ב ק"ע דצריך לברר. אף דוודאי בהא דמילתא דלא רמיא לא פליג בעלמא מ"מ ס"ל דלענין איך היה הפרעון אם היה בפני עדים ומי הם שפיר רמי אנפשיה והוי נמי מילתא דרמיא וה"נ אמרינן שם מ"ב ע"א קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי ולא הוי מילתא דלא רמיא: ב) ועפמ"ש מיושב שיטת הפוסקים הובאו ברמ"א סי' ע' ס"ב דאם הכחישוהו העדים הוי הוחזק כפרן וחייב ותמה הש"ך שם ע"ז דכיון דהוי מילתא דלא רמיא א"כ מה מהני הכחשת העדים וכמפורש בסוגיא דשבועות מ"א. ולע"ד הכוונה אם עומד בדעתו כשהכחישוהו העדים דכיון שהעדים מכחישים תו רמי אנפשיה לזכור היטיב ומידכר שפיר כיון שעתה נוגע הדבר בגוף הענין ואם עודנו עומד בדעתו אז הוחזק כפרן. וכ"נ כוונת ההג"א בשבועות שם שכ' אבל אם היה אומר ודאי בפניכם פרעתי ולא ביני לבינך הוחזק כפרן עכ"ל נראה כמ"ש שכיון שעומד בדעתו נגד העדים הוחזק כפרן. אבל באמת העיקר כמ"ש התומים בסק"ב דטעם פוסקים אלו לחלק בין פרעתיך ובין ולא פרעתיך בלשון תמיה שזה אינו בלשון ודאי ע"ש וכדמפורש בטור שם בשם הרמ"ה והובא בבעה"מ סברא זו. ונראה שגם כוונת ההג"א כן. וצ"ל ודאי בפניהם. וכ"נ מסוף הלשון ביני לבינך והול"ל ביני לבינו כיון שמדבר אל העדים. וע"כ שצ"ל בפניהם כנ"ל. והנה דעת הרב ר' ברוך שם בהג"א וכ"ה דעת הבעה"מ בפ' ג"פ ועוד דעת ש"פ הובאו בש"ך סק"ו שם דאף אם הכחישו העדים נאמן דכיון דהוי מילתא דלא רמיא אין עדים זוכרים רק כשאומר שהזמין העדים לכך אז העדים נאמנים ע"ש ולכאורה תמוה דהא העדים נאמנים תמיד אף במילתא דלא רמיא וכמש"ל. ונראה בזה דס"ל דעיקר טעם דעדים מהימני בעלמא אף במילתא דלא רמיא מתוך שצריכים להעיד בב"ד והתורה האמינתם מחזקינן דרמו ומידכרו כמש"ל. וכ"ז שייך בעדות גמורה שנוגע לאיזה דבר בין אדם לחבירו וצריכים לעדות זו ע"פ דין תורה והתורה האמינתם כנ"ל. אבל הכא כיון דמלוה בעדים א"צ לפרעו בעדים וא"צ מן הדין לעדותם כלל וכלל ולא הובאו לב"ד רק מצד הגדתו שפרע בפניהם שפיר הוי מילתא דלא רמיא ג"כ גבי העדים ותולין דאמרי בדדמי. אבל אם אומר שהזמינם אז להעיד ע"ז א"כ הו"ל גבייהו מילתא דרמיא והו"ל לזכור אף שאין זו עדות גמורה ולהכי אם הכחישוהו הוחזק כפרן וכ"ה הטעם בבעה"מ שם דהוי מילתא דרמיא ובהג"א שם בשם ר"ב ג"כ הטעם שתולין ששכחו העדים כיון שא"צ לעדותם הכוונה כמ"ש: ולדעת פוסקים אלו צ"ל דס"ל להיפוך מסברא שכתבנו לשיטת רש"י דהבעל דין אינו זוכר דבר שאינו נוגע לגוף טענתו ואמר בדדמי דא"כ ל"ל למימר שהעדים שכחו נימא שהוא אמר בדדמי וגם בהוזמנו נימא הכי וכמו שהקשה הש"ך שם ע"ש וע"כ צ"ל דס"ל דהבע"ד בעצמו ודאי רמי אנפשיה ומידכר אף במילתא דלא רמיא כיון שנוגע לו לעסק ממונו וזכותו משא"כ בעדים. אבל ז"א דבבעה"מ שם מפורש דגם בלוה אמרינן דאמר בדדמי יעו"ש ותמיהני על הש"ך שכ' שם דדעת הבעה"מ דרק על העדים קאי ולא על הלוה. וא"ל דס"ל לבעה"מ כמ"ש הש"ך שם לדינא כשעומד בדעתו אחר שבאו העדים דאז לא תלינן בלוה דאמר בדדמי ע"ש [והסברא נראה כמש"ל בזה]. דבבעה"מ שם מבואר דכיון שבאו העדים ואמרו שלא פרעו בפניהם חייב ולא הצריך שיעמוד בדעתו יעו"ש. ולז"נ דעת הבעה"מ דבאומר שהזמינם לעדים אין שייך לומר בזה כלל דהוי מילתא דלא רמיא דזה שייך רק בדבר הבא במקרה שאפשר לטעות אם עמד שם איש פלוני בשעת מעשה או לא אבל לא שיבדה מדעתו ענין חדש שהזמינם לעדים בזה לא שייך דלא רמיא והיא סברא ברורה. ובזה אזדא לה הוכחת הש"ך שם דהמחבר וש"פ שחילקו בין הזמינם ללא הזמינם ע"כ מפרש דקאי הא דלא רמיא רק על העדים ולא על הלוה ע"ש. ולפמ"ש שפיר ס"ל דקאי אלוה וכ"נ בב"י שם שלא הזכיר הא דקאי אעדים וע"ש בב"ה. וממילא א"צ למש"ש הש"ך שצריך שיעמוד בדעתו אחר העדאת עדים ואכמ"ל בזה: