דברי מלכיאל א קז

כמה שנים יצאה מן רוב נשים מתעברות וכ"כ הפוסקים בכמה דוכתי ולזה החזקה מכרעת הספק כמש"ל. וא"כ זה שייך רק היכא דאיכא ריעותא וודאית לפנינו שוודאי יצא מן הרוב אבל כיון שאפשר לדון שאין כאן ריעותא כלל א"כ הרי הרוב מסייע לזה הצד ושפיר הוי ס"ס אף במקום חזקה [ויש להאריך בזה בפרט דסמוך מיעוטא לחזקה ואכ"מ] וכעין זה אמרינן בחולין נ"ג בנמצא צפורן בגבו לתלות מעלמא כיון דנשמט הצפורן ויצא מכלל רוב אריות שאין צפרנם נשמטת יעו"ש. ורק דלדידן מחמרינן דחיישינן לספק דרוסה כיון שנכנס הדורס לשם ורוב אריות דורסים ודרוסה שכיח כמ"ש התו' וש"פ אבל אם ספק אם נכנס כלל ארי לשם שפיר מקילין אף לדידן בנמצא צפורן כמ"ש הרשב"א בחי' והובא בפוסקים סי' נ"ז ואף דהוי ס"ס במקום חזקת איסור דהא אפשר שנדרסה בסימנים דהוי נבילה. וע' פמ"ג סי' נ"ז ודעת האחרונים דאף ג' ספיקות אין דנין במקום חזקת איסור דלא כש"ך ע"ש בדיני ס"ס וע"כ צ"ל כמ"ש דשאני הכא שספק אם נכנס הדורס כלל ואין כאן ריעותא [ואם נכנס הדורס אף שאינו ריעותא בגופה מ"מ הא רוב אריות דורסים כדאיתא בש"ס דף נ"ג] ועט"ז סי' נ"ז סקכ"א מ"ש בזה: ז) ובזה מבואר סוגיא דחולין דף י' דמכשיר רב חסדא בנמצא סכין פגום משום סכין אתרעי בהמה לא אתרעי יעו"ש שאין לסברא זו ביאור וכבר נתחבטו בזה התו' שם בכמה אופנים וגם הקשו ממקוה שנמצא חסר דטמא הטובל בה למפרע אף דמקוה אתרעי ולא האדם יעו"ש. אבל למ"ש א"ש דבאמת רוב בהמות נשחטים כראוי בהכשר ורוב מצויין א"ש מומחים לשחוט שלא יפגם הסכין בעור ורק הכא שנמצא פגימה בסכין לפנינו וריעותא זו מוציאה מן הרוב כנ"ל לזה מחמיר רב הונא בזה מצד חזקת איסור וגם שלא נעשה המתיר לפנינו ע"ש בש"ך ואחרונים בדיני ס"ס. אבל רב חסדא ס"ל כיון שאין ריעותא בבהמה שהרי נשחטה כהוגן רק הריעותא בסכין שיש פגימה וזה אפשר לומר שנפגם במפרקת וא"כ אין כאן ריעותא כלל דזה שנפגם אחר השחיטה אין לו שייכות כלל לשחיטת הבהמה. וכיון שאפשר שאין כאן ריעותא הדרא האי בהמה לרוב נשחטות כהוגן וכמש"ל. זהו יסוד מחלוקת ר"ה ור"ח והיינו דקאמר סכין אתרעי וכו'. וממילא לק"מ ממקוה דאטו שם רוב מקואות יש בהם מ' סאה והוי שפיר ספק השקול והרי חסר לפניך ואוקי גברא בחזקת טמא וגם רוב מקואות אין מתחסרים לא שייך לומר. דמצוי הוא שמים מתחסרים במקוה מעצמם או ע"י אחרים: ח) ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם שפוסק בחביות שמפריש עליה ונמצאת חומץ דהוי ספק וגבי מקוה פוסק דוודאי טמא. והקשו הראשונים ואחרונים דהא ריש נדה מדמינן להו להדדי וגם הקשו המפרשים בגיטין ל"א דמדמי ג"כ ספק דתרומה לוודאי דמקוה. וע' שעה"מ פ"ה מה' תרומות באורך בזה. ובמשכנות יעקב סי' ט"ו לא ראה דבריו ודברי המל"מ פ"י מה' מקואות. וע"פ מש"ל י"ל דשאני חביות דרוב יינות אין מחמיצים ונהי דלא מהני לשוויה תרומה ודאי דהרי החמיץ לפנינו מ"מ אהני לשוויה ספק משא"כ במקוה שאין שום רוב לא באדם ולא במקוה. ודמדמי לה בריש נדה י"ל דהנה זה שכ' דהרוב עם הא דהחמיץ לפנינו עושה ספק. זה רק לדידן דבנמצא סכין פגום מכשרינן בשיבר בה עצמות והיינו דכיון דשיבר עצמות א"כ הא דנמצא פגום לא הוי ריעותא כלל דדרכו ליפגם בעצם וממילא נשארה הבהמה תחת רוב כשירות כמש"ל. אבל ר"ה דס"ל דאף בשיבר עצמות אסורה. וע"כ צ"ל דבכה"ג בדבר שאסור וצריך לעשות מעשה להתירו צריך שיתברר ההיתר לפנינו ממש ואי לא לא. ועדיפא מחזקה דעלמא דאף רובא לא מהני כנגדה וכמ"ש הרשב"א בחי' ביבמות ל"א דכל שצריך דבר המתיר צריך לזה בירור גמור שניתר ע"ש. וכעין זה כ' המל"מ פ"ד מה' בכורות דבדבר שספק אם בא המתיר אף בדרבנן מחמרינן ע"ש וע' שעה"מ פ"י מה' מקוואות כלל א' שחולק על המל"מ. ושוב מצאתי בחוו"ד בבית הספק באות כ"ז שכתב ג"כ סברא שהזכרנו ות"ל שהנחני בדרך אמת כי לעצמי הוקשה לי לחדש דבר כזה. אכן מה שרוצה שם לומר כן אליבא דידן נמי דעדיף מרובא צ"ע לענ"ד ואכמ"ל בזה. אבל עכ"פ לרב הונא הדבר ברור כמ"ש וא"כ לדידיה אין שום חילוק בין חביות למקוה דתרווייהו אין לנו בירור שתרם או שטבל ולזה רוצה הש"ס ליישב שם בריש נדה גם לר"ה. אבל לדידן דפסקינן כר"ה רק בלא שיבר עצמות שפיר י"ל כמו"ש. וענין זה צריך אריכות בכל פרט ופרט ואכ"מ. ויש לדון בזה עוד בדברי המשאת בנימין שהובא בש"ך וט"ז סי' ק"י אך אקצר: עכ"פ בנ"ד אף אי נימא דהוי חזקת איסור ואין דנין ס"ס במקום חזקה מ"מ כיון שאין רק לכלוך על הנוצות תלינן שבא מעלמא ואין כאן ריעותא כלל וכ"ע מודו בזה ובפרט שהעור שלם לפנינו ודאי אין לחוש שמא נתרפא דאחזוקי ריעותא לא מחזיקינן. והרי תלינן בשגרונא אף שאינו מצוי כלל רק הכא דאיכא חזקת איסור בעי דלא ליהוי ריעותא כנ"ל. ומצאתי בפמ"ג בסי' ל"ג בשפ"ד סק"ז שכ' ג"כ דבוושט היכא שי"ל שלא נקרע עור הצואר כלל שפיר מכשרינן כיון שאין ריעותא לפנינו וכמ"ש בס"ד רק שהוא דן שם רק על פרט דשכיח יעו"ש: ט) אמנם כ"ז רק בלכלוך דם על הנוצות כמ"ש כת"ר. אבל אם ראו שהיה הדם זב מצואר העוף א"כ לא שייך כלל לתלות מעלמא והו"ל ריעותא גמורה וגם ניכר שנקרע כל העור דאם רק מקצת העור לא היה זב דם כ"כ. דאף שהחליטו האחרונים ס"ס כ"ג שיש דם בעור דלא כט"ז מ"מ דם שבו מועט כנראה לעין. ונראה שזהו כוונת הפרישה סי' נ"ז שהקשה על הטור שכ' שם שאם בא עוף וצוארו מבעבע דם צריך בדיקה ובסי' ל"ג הביא דעת ריב"א ג"כ שא"צ בדיקה וכתב שצריך לחלק בין הך דמלוכלך דסי' ל"ג להך דמבעבע. ולפמ"ש א"ש דבסי' ל"ג איירי בלכלוך בעלמא ומראה אודם כמש"ל לזה לא חייש לנקב רק לדרוסה אבל במבעבע דם שע"כ נקרע העור כמש"ל צריך בדיקה. ובאמת א"צ לזה דדברי הטור פשוטים דבסי' נ"ז כתב לה דרך אגב ולא איירי כלל בדיני נקב ע"ש לזה קיצר בזה. ועדיין יש לדון בזה שמא בא מחמת חולי שהיה שם איזה נגע ונתגלע והוציא דם וכדאיתא בנדה נ"ח ע"ב ובחולי אין לחוש לנקיבת הוושט כדאיתא בסי' ל"ג. ואף שכתבו התוס' שרואים שבחיצון לא שלט החולי ע"ש בדף כ"ח. מ"מ עתה שאין חולי לפנינו אין לחוש להבריא ע"ש בפוסקים. ואף דקיי"ל בסי' ל"ג דמחמרינן בספק חולי בוושט. כבר כתב הנה"כ בסי' מ"ט דהיינו משום דשם שכיח טפי קוץ וזה שייך רק מבפנים דשכיח קוץ באכילתה משא"כ מבחוץ. וכ"כ הכרו"פ סי' ל"ג סק"ד בשם או"ה וכ"כ הפמ"ג ס"ס כ"ג יעו"ש. אבל באמת הא מסקו שם הכרו"פ והפמ"ג להחמיר לתלות בקוץ אף מבחוץ משום דהוי ספק בשחיטה יעו"ש וגם הא כ' הפר"ח ס"ס מ"ט וסימן נ' סק"ב להיפוך דמבחוץ תלינן מסתמא בקוץ ולא מחמת חולי יעו"ש שהביא כן מתשובת הרשב"א [ושם ס"ס מ"ט כ' ליישב קושיית הט"ז מוושט דבוושט לא הוי ס"ס כלל דאם ע"י קוץ ודאי ניקב החיצון. וז"א לענ"ד דהא מדמינן לה בש"ס דף מ"ג לדרוסה וספק דרוסה מבואר בתו' וכל הפוסקים דמצרפינן לס"ס ועס"י נ"ז ואכ"מ] וכ"נ שאם זב דם. ודאי מחמת קוץ הוא. ואילו היה שם איזה מכה היו הבעלים יודעים מזה: ולזה בנ"ד נלע"ד למעשה באם היה רק לכלוך דם על הנוצות שפשוט להקל כמש"ל כיון שאין שום רושם בעור לפנינו רק שבכ"ז יבדוק הוושט מבפנים להפכו ככיתונא ולראות. אכן אם היה מבעבע וזב דם מצוארו שזה מוכיח שנקרע העור ע"י קוץ כמש"ל ועתה עבר זמן רב ואין רושם בעור אין בידי להקל. ואדרבא חמיר טפי דהוי מקום שאינו ידוע לכ"ע כמש"ל דהו"ל מילתא דלא רמיא וגם די"ל דלא מהני בדיקה דשמא נתרפא הוושט כמו שנתרפא עור הצואר. וכן מצאתי בכרו"פ סי' ל"ג ס"ק י"א להדיא דבמלוכלך דם בזמן רב חיישינן שנתרפא הוושט ע"ש רק דשם קאי על מלוכלך שנזכר בש"ע ובש"ס דהיינו שבא לפנינו נקרע עור