דברי מלכיאל א קו

בדיקה בראיות נכוחות. ונקובת הקוץ דזבחים ע"ד כבר פירש"י שם שלא ניקב לחלל: ד) והראב"ן והרא"ש וסה"ת שפסקו כעולא דל"ח שמא הבריא. ונראה ברא"ש שמפרש הבריא ניקב ע"ש פא"ט סי' ד' וכן הבינו כל האחרונים בדעתם ועש"ך סי' מ"ח ס"ק ל"ב בזה. מ"מ כבר כ' הרא"ש דזה רק בתחוב קוץ בעור אחד דאמרינן כיון שאינו תחוב בעור השני אין לחוש לנקב אבל אם אין לפנינו קוץ שפיר חיישינן ע"ש פא"ט סי' ד' והובא זה בש"ך סי' ל"ג ס"ק כ"א ובשאר אחרונים ע"ש בתב"ש. א"כ בנ"ד מודה דחיישינן. וגם כבר חילק הב"ח בין נתחב בכח דמבחוץ נתחב בכח משא"כ בפנים יעו"ש [ובאמת ראיית הראב"ן מביה"כ צ"ע דהיכן נזכר שם שא"צ בדיקה דילמא איירי שם שבדק שפיר. והיה נראה דהראב"ן מפרש הבריא נתרפא ולזה מייתי שפיר מביה"כ והוזכרה קושיא זו ברא"ש פא"ט סי' ל"ד יעו"ש וכ"ה בתוס' גבי המסס. אבל בדיקה שפיר מודה ראב"ן שצריך. וזהו דעת ר' ירוחם שהביא הב"ח סי' ל"ג דהמפרשים הבריא נתרפא ופסקו כעולא ס"ל דצריך בדיקה לנקב ותמה עליו הב"ח. וע' תב"ש ופר"ח שפלפנו בזה. ולענ"ד דבריו נכונים וזהו דעת ראב"ן אלא דברא"ש לא משמע כן שלא הזכיר כלל סברא דנתרפא וכ"ה להדיא בקיצור פסקי הרא"ש ע"ש. אבל מ"מ רי"ו וודאי הבין דעתו כמ"ש] ויש להאריך בזה: עכ"פ שמענו דמודים הריב"א וראב"ן ורא"ש וסה"ת דבנקרע הצואר צריך בדיקה והבדיקה מעכבת כדמשמע בסוגיין דאווזא דרבא ואף במלוכלך הצוואר אין חוששין לנקובה כלל. ומיושב בזה פירש"י מקושיית התוד"ה אתא והרא"ש שם דמאי נ"מ בדף נ"ג אי תלינן בשונרא או בקניא כיון שעכ"פ צריך בדיקה שמא ניקב ותירצו בדוחק ולפמ"ש מיושב היטיב בס"ד. דבדף נ"ג פירש"י שם מלוכלך צוארו והיינו שהעור היה שלם. ולזה לא חיישינן לנקיבת הושט כיון שלא ניקב כל עור החיצון. אבל בדף כ"ח פירש שנקרע הצואר. לזה שפיר חששו לנקב וחששו ג"כ לפסוקת הקנה וזה נכון מאד. ושוב מצאתי בב"ח סי' ל"ג שהרגיש בסתירת משמעות הפוסקים בדעת ריב"א וכתב ג"כ לחלק בין נקרע עור הצואר ללכלוך בעלמא ושמחתי מאוד שכוונתי לדעתו הק'. אולם מש"ש דהתוס' וש"פ ס"ל בדעת ריב"א דאף במלוכלך צריך בדיקה וע"ז חולק הרא"ש ומרדכי וטור וס"ל דא"צ. ז"א לענ"ד דא"א לומר דפליגי בדעת ריב"א כידוע שדרך הרא"ש ומרדכי להעתיק דברי התוס'. והתוס' ורשב"א ידעו יותר דעת ריב"א. ולזה נלע"ד להשוות דעתם דלא פליגי ולכ"ע במלוכלך לא חיישינן לדעת ריב"א ולפמ"ש גם רש"י ס"ל כן. אבל כ"ז כשראו תיכף כשבא מלוכלך בדם שהעור שלם. אבל אם שהה איזה זמן יש לחוש שנתרפא עור החיצון כמש"ל. וגם לגוף הוושט לא יועיל בדיקה למ"ד שחוששין שמא הבריא אלא דבלא"ה אין אנו בקיאין כמש"ל. ומה שהוצרכו הרא"ש ומרדכי לומר דריב"א ל"ח לניקב. היינו משום דמשמע להו דרש"י חייש אף בלכלוך וכמו שהקשו מהא דספק שונרא כנ"ל. להכי קאמרי דאין חוששין אף שהוא פשוט כיון שרואים שלא ניקב העור מפולש ודחוק קצת: ה) אבל נראה דהכא אין לחוש לנתרפא דהא גבי בית הכוסות קיי"ל דאי ליכא קורט דם אין חוששין שמא הבריא רק בוושט חיישינן לדעת קצת פוסקים משום דאמרינן דאוכלין ומשקין שטפו הקורט דם ע' רא"ש פא"ט סי' ל"ד בשם ר"ת ועש"ך סי' מ"ח. וא"כ ה"נ אי איתא שנקרע העור ונתרפא הו"ל להיות קורט דם. וגם בעור מצינו דין קורט דם בע"ז דף ל"ב שאם נקרע מחיים יש עליו קורט דם יעו"ש להדיא. ואף שע"כ צריכין אנו לחלק בין עור לאברים הפנימים דהא חזינן בחוש שהעור נקרע ומתרפא בלי שום קורט דם והך דע"ז שאני דלא הספיק להתרפאות יעו"ש ובפרט לשיטת רש"י שחושש גם בהמסס להבריא. אבל בכ"ז נראה ודאי שהיה נשאר איזה רושם וצלקת. וכ"כ הפוסקים גבי ריאה וביה"כ דלהכי לא חיישינן שמא הבריא דהיה נשאר צלקת והיה ניכר רושם. ורק בעור חיצון של ושט אין ניכר מפני אדמומיתו וע' בתב"ש סי' ל"ג ס"ק י"ד ופמ"ג סי' מ"ח ס"ק י"ט בשפ"ד. ובזה מיושב מה שקשה דנימא בזבחים ע"ד שנתערב בהמה שראו צוארה נקרע ואח"כ נתרפא ואין ניכר אבל למ"ש א"ש דמ"מ יש רושם. אבל באמת בלא"ה לק"מ דהא הש"ך הקשה בסי' נ"ז ס"ק ל"ו דלוקמא בספק דרוסה ואין ניכר מבחוץ. והוכיח כדעת הרשב"א דבעי רושם מבחוץ ע"ש. ועדיין קשה דהא ס"ל לרשב"א דבזמן רב י"ל שנתחלחל הארס וירד לפנים כמש"ל וא"ע נוקמא בכה"ג. וע"כ נראה דבקדשים לא שייך זה דוודאי תיכף כשיארע זה יעשה בו כדין ולא ישהה אותו הרבה עד שיתרפא. ועוד נראה דאי החשש שמא הבריא א"כ תקשה קושית התוס' שם ע"א ע"ב מה יועיל רעייה כיון דמ"מ כולם אסורים ועי"ש שתרצו שיבדקו אח"כ בפנים. אבל אי נוקי בעבר זמן מה. ניחוש שמא הבריא ולא יועיל בדיקה אח"כ וכן בדרוסה משמע שאין מועיל בדיקה ע"ש בב"י וד"מ. ובאמת עיקר קושיא זו לק"מ לענ"ד דהא איכא לאשכוחי גווני טובא דהומ"ל בכה"ג וכבר התעוררו בזה כמה מחברים ורק חדא מתרי תלתא נקיט. והא דמקשה הש"ס בזבחים שם כולהו לא אמרי כאידך היינו משום דאיתמר בהדדי בי מדרשא. ומקשה ל"ל לחלק על השני כיון שגם הוא מודה בזה והו"ל בביהמ"ד להזכיר הוי גוונא דכולהו מודו ביה לזה ביארו שהם תפסו כ"א אופן להורות דבר מחודש אבל באמת מצינן בפשיטות לאשכוחי גווני טובא כגון נפלה לאור וקורט של חלתית. ועוד נלע"ד דספק טריפה שאפשר בבדיקה שפיר שחטינן ליה בעזרה על סמך שיבדקוהו אח"כ ומיושב בזה קושית הש"ך בסי' נ"ז ג"כ ואקצר. שוב ראיתי בכרו"פ סי' ל"ג סק"ד שכ' ג"כ דאין לחוש שנתרפא עור הצואר דהיה נשאר רושם יעו"ש להדיא רק שקבע שם עיקר הוכחתו על הך דזבחים ולענ"ד אינה ראיה כמש"ל. אבל בלא"ה יש מקום לומר כן רק שזה תלוי בערך הזמן. כי בזמן רב מאוד ודאי לא ישאר שום רושם: ו) ועוד נלע"ד דגוף הדין דנ"ד אינו דומה כלל להא דממסמס קועיה דמא דשם אף לפי' ריב"א שהזכרנו עכ"פ נמצא אדמומית בגוף הצואר. אבל בנ"ד שרק הנוצות היו מלוכלכות אין לחוש כלל וי"ל דמעלמא אתא. ודמי לס"ס שכתב הכ"מ לענין כתמים ספק אי מעלמא וספק אי דם טמא יעו"ש ובאחרונים. וזה הוי ספק לכ"ע דספק הראשון מוסיף לומר שאין כאן ריעותא כלל. ואף דהכ"מ מדחה שם דחזקת דמים מגופה של אשה היינו משום שהחזקה זו שהיא מכח רוב מתנגדת לשני הספיקות גם יחד דחזקת דם מן המקור שהוא טמא. אבל אם החזקה מנגדת רק לספק אחד ודאי אמרינן ליה כיון שהספק מסלק הריעותא לגמרי. וגם בעלמא אם הרוב נגד ס"ס דעת הרבה פוסקים דדנין לס"ס וע' משכנות יעקב בחי"ד סי' ל"ב באורך וע"ש מ"ש מהא דהאשה שעושה צרכיה. אלא דאף לדעת התוס' בכתובות ט' דס"ל דלא הוי ס"ס בכה"ג מ"מ כשמסלק הריעותא לגמרי שפיר מודו כנ"ל. ובזה מיושב קושיית המשי"ע הנ"ל שם על דעת התו' מהא דעד שאינו בדוק דדיינינן לה לס"ס אף שרובא מן האשה בא. וכן מהא דכל הנשים בחזקת טהרה משום ס"ס כמ"ש הב"י סי' קפ"ד יעו"ש. ולפמ"ש נדחה ראיתו דשאני התם שי"ל שאין כאן ריעותא כלל בעד שאינו בדוק והדם מעלמא. ובכל הנשים שמא לא ראו כלל ע"ש ואכמ"ל בזה דבנ"ד א"צ לזה דאין כאן חזקה כלל שהדם בא מגוף העוף ואדרבא חזקת הצואר שהיא בשלימות והעוף בחזקת כשרות: ונראה דאף במקום חזקת איסור אף להסוברים דאין דנין ס"ס במקום חזקה מ"מ כה"ג שפיר הוי ס"ס דעיקר טעם דלא הוי ס"ס משום שהחזקה מבטלת ומכרעת הספק כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס ע"ש. והנה לכאורה קשה דהא הוי רוב כשירות נגד החזקה ורובא עדיף מחזקה דאלת"ה בכל בהמה ועוף ניחוש שמא ניקב הושט ונתרפא וע"כ הוא מטעם רוב ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן. וצ"ל דשאני היכא דאיכא ריעותא לפנינו א"כ כבר יצא מן הרוב וכעין זה כ' התוס' ביבמות ל"ז ד"ה וזו שכיון שלא ילדה