דברי מלכיאל א קה

ודעת המחבר דמהני בדיקה בכה"ג עכ"ד. והנה באשר ענין זה האריכו בו הרבה באחרונים אקצר ואכתוב רק מה שנלע"ד לדינא: א) והנה בחולין כ"ח בעובדא דבר אווזא דהוי ממסמס קועיה דמא פירש"י והר"ן שם שנקרע צוארו. נראה דעתם דדווקא בעי נקרע אבל בלכלוך דם לחוד לא חיישינן לניקב הוושט. ולשון הש"ס ממסמס קועיה דמא צ"ל דנקט הכי משום הא דמסיק שם שאין לחיצון בדיקה ופירש"י והר"ן דטיפת דם נכנסה בנקב ע"ש. וגם י"ל הפירוש שנתמסמס עור הצואר ונעשה מלא דם וכידוע דרך מכה רבה. ומזה יש להוכיח דלא כאחרונים שכתבו בס"ס כ"ג דבתלישת נוצות חיישינן לנקיבת הושט. וכ"נ דעת הרמב"ם שלא הביא כלל הך עובדא דבסוגיין רק כתב בפ"ג מה"ש ה"ח שאם שחט ושהה ישחוט הקנה ויבדוק הושט בפנים אם יש בו טיפת דם. ונראה דמפרש ג"כ שנקרע העור וא"כ היינו שחט ושהה דפשיטא לי' שצריך בדיקה בנקרע העור. וה"נ חיישינן שמא הבריא כמש"ש הלכ"א ואף בישב קוץ לחוד בלא נתחב ע"ש בכ"מ דלא כש"ך סי' ל"ג וע"ש בפמ"ג. ובספ"ה מה"ש שכ' דתולין שע"י עצים ניזוק נראה פשוט דמ"מ בדיקה צריך רק דלא איירי התם בהכי ועכ"פ אי איירי רק בלכלוך הו"ל להרמב"ם להביא דין זה: אבל יש לדחות זה דלהכי פירש"י ור"ן דאיירי שנקרע הצואר דשם בסוגיא איתא דגם הקנה צריך לבדוק אם לא נפסק רובו וזה שייך דווקא בנקרע העור ממש אבל בלכלוך דם ליכא למיחש רק לוושט שנקובתו במשהו. ובזה נדחו דברי הט"ז ס"ק י"ג שמדקדק מפירש"י דדווקא נקרע ולא לכלוך דם מבפנים יעו"ש. ולפמ"ש אין ראיה דרש"י פי' כן לפי סוגיית הש"ס דאיירי בהכי כנ"ל והוצרך רש"י לפרש כן משום דלשון ממסמס משמע רק מלוכלך לזה פי' נקרע העור: ב) אכן עדיין קשה למה פירש"י נקרע העור דילמא כפשוטו שרק מלוכלך בדם ומ"מ חיישינן שמא נתרפא מבחוץ וכמ"ש הרשב"א הובא בטור סי' נ"ז גבי דרוסה כשעבר זמן מה ואין ניכר מבחוץ תלינן שעבר האדמומית וא"כ מוכח מפירש"י ור"ן דל"ח שמא הבריא בכה"ג. ומרשב"א הנ"ל נראה דאין שום ראיה דשם כוונתו שדרך הארס לירד ולחלחל לפנים דלהכי האדים בשר כנגד מעיים טריפה כפירש"י בדף נ"ג. ומשמעות לשונות הפוסקים שמחלחל ויורד אף שברש"י אין נראה כן וכ"ה לשון הרשב"א שבטור שם והבריא ויורד ונוקב למטה. הכוונה שחוששין שמא ירד הארס מן בשר החיצון אל אברים הפנימיים כ"נ ברור כוונת הרשב"א ואין ת"י גוף ס' ת"ה להרשב"א לעמוד על עיקרן של דברים וא"כ שפיר בעלמא לא ניחוש שנתרפא כלל גבי חשש נקב ולזה פירש"י שנקרע הצואר כיון דחיישינן לקנה כנ"ל: אבל ז"א דאי איירי בלאחר זמן נהי דנימא דבעור אין חשש נתרפא שעדיין נקרע העור אבל אכתי מה מהני בדיקה בוושט ניחוש להבריא. וזה א"ל דאזלא סוגיא אליבא דעולא דלא קיי"ל כוותיה. ולזה נראה דאיירי שהרגישו תיכף כשנקרע הצואר דבזה לא שייך למיחש לנתרפא כמ"ש האחרונים וכ"כ התו' בשבת דף ל"ו ע"א וכ"נ לשון אתא כי ממסמס. ויותר מדוקדק גירסת הרי"ף והרא"ש נפק ואתא שהוא יתור לשון לכאורה אבל הכוונה להורות שהרגישו תיכף שיצא שלם ובא חבול ואין כאן חשש הבריא וממילא שפיר י"ל דאם נמשך איזה זמן. יש לחוש שנתרפא אף בעור הצואר. ואף שדחינו הראיה מהרשב"א מ"מ מסברא י"ל כן שידוע שדרך עור להתרפאות. ואף לשיטת הסוברים גבי וושט שאין חוששים שמא נתרפא היינו משום דמיטרפא ביה וכדאמרינן דף נ"ז ע"ב דבמידי דמיטרפא בה אינה משבחת אבל בעור החיצון שפיר מתרפא. וכה"ג אמרינן בסי' נ"ג גבי נשבר הגף שאף שחזר ונקשר שאשי"י מ"מ חיישינן שניקבה הריאה יעו"ש בש"ך והיינו משום דבגף לא מיטרפא כנ"ל. ובס"ס נ"ו פליגי בנשבר במקום צומת הגידין ונקשר אי אמרינן דמסתמא לא נפסק צו"ה או לא יעו"ש. מ"מ י"ל דאף המתירים שם היינו משום שעיקר חיזוק העצם וחיבורו הוא צו"ה ואם איתא שנפסקו לא היה מתרפא היטיב ומתקשר משא"כ בעור החיצון אין שייך זה. ובסי' נ"ה גבי עצם שנקשר שאשי"י דמותר דוודאי לא יצא רובו מחיים ע"ש. ג"כ בשביל שהוא בגוף אבר המטריף כנ"ל משא"כ הכא וגם שם יש מחמירין וע' בב"י וד"מ שם. ובצו"ה הרבה פוסקים מחמירין וכ' רמ"א ס"ס נ"ו שכן עיקר. ומ"מ נראה שאף המקילים בצו"ה מ"מ בוושט חוששין שמא הבריא כי אפשר וושט דרכו יותר להתרפא לפי שהוא קרום ולא שליט בו אוירא וכדאיתא בגיטין ע"א ובכ"מ וגם שאוכלין ומשקין מצויין. שם וגם דהעצם של רגל שנשבר זה נמשך לכאן וזה לכאן. וגבי וושט אף דגמדא ופשטא ליה מ"מ דרכו להתרפא ביותר. וכעין זה חילקו בש"ס דף מ"ה גבי קנה לאורכו או לרחבו דלאורכו הדר חלים משא"כ לרוחבו שנמשך זה לכאן וזה לכאן ע"ש ובש"ע סי' ל"ד. וכן צ"ל דבסי' נ"ה מקילים כמעט כל הפוסקים בנקשר שאשי"י. ובוושט רוב חוששים שמא נתרפא וע"ל אות ד' ה' ולפמ"ש א"ש. וגם יש לחלק דשאשי"י הוא הוכחה יתירא משא"כ בוושט רגיל להעלות קרום מחמת מכה ג) וא"כ שפיר י"ל דאף במלוכלך לחוד חיישינן לניקב הוושט. וגם אם עבר זמן מה חיישינן לנתרפא אם עור הצואר שלם ומרש"י ור"ן אין ראיה ולפ"ז יש מקום לומר דאף בדיקה לא מהני. ואף לדעת המחבר דס"ל דהוי מקום ידוע זה רק בנקרע העור דאיירי בה הש"ס או עכ"פ שנראה אדמומית על הצואר ומלוכלך גוף הצואר. אבל בנ"ד שהנוצות היו מלוכלכים וידוע דרך הנוצות להתלכלך מסביב הרבה אף שלא כנגד הנקב וא"כ אפשר שלא נשאר דם כלל נגד גוף הנקב. ואף אם בעל האווזא יאמר שזוכר מקום הלכלוך מתחילה י"ל שאין להאמינו דהו"ל מילתא דלא רמיא כיון שלא ידע כלל שהוא שאלת חכם. ודמי להא דסי' א' ובש"ך שם סקי"ב דמי שאינו מומחה א"י לומר ברי ששחטתי יפה אף לאחר שלמד ע"ש. וכן בסי' ו' דא"י לומר ברי שלא שחטתי במקום פגימה אם לא ידע שיש שם פגימה. וא"כ הו"ל מקום שאינו ידוע לכ"ע. ואף שיש לחלק ולומר שנאמין לבעליו ובפרט אם הלכלוך לפנינו ואומר שגם מתחלה לא היה יותר. אבל בלא"ה החמיר הרמ"א בזה דלא הוי מקום ידוע וכן החמירו כל האחרונים אף במקום ידוע דאין אנו בקיאים דלא כש"ך יעו"ש ועמ"ש בזה בסימן שאחר זה: ואף דריב"א כתבו המרדכי והרא"ש והטור בשמו שא"צ בדיקה לנקב ואין חוששין לנקובה. נראה דזהו רק לטעמיה שמפרש סוגיא זו דהחשש היה לדרוסה וא"כ מפרש ממסמס דמא כפשוטו שהאדים הבשר וא"צ כלל לומר דנקרע העור דבדרוסה א"צ רק אדמומית. ומפרש ג"כ הסוגיא דבא תיכף לפנינו כמש"ל מלשון נפיק אתא ואין חשש נתרפא. לזה כתב דאין כאן חשש נקובה כיון שהעור שלם לפנינו וס"ל דבלכלוך לחוד לא חיישינן לנקיבת הוושט כיון שהעור שלם ורק לדרוסה יש לחוש אם היה דורס שם. וכן פירש"י בדף נ"ג גבי אווזא דרב אשי דנפק ואתא ממסמס דמא מלוכלך צוארו ולא פי' שנקרע העור ע"ש. משום דשם לא איירי רק לגבי דרוסה. ודאיתא בזבחים ע"ד דאיערב דרוסת הזאב בנקובת הקוץ דמשמע ששניהם שוים. י"ל דשפיר מצינו דרוסה שניקב לחלל כדאיתא בש"ס דנ"ב ע"ב ובפוסקים [ושם מקשה האי משיך והאי עגול. ויל"ד דנימא דאיירי שמלוכלך צוארו בדם דשפיר דמי קוץ לדרוסה כדאיתא גבי אווזא דרב אשי. אך זה נכלל בקושיית התוס' שם ע"ש. וצ"ל דגם במראה האודם יש חילוק דהאי משיך והאי עגיל ולאו דווקא בנקב ואקצר] אבל בנקרע הצואר ודאי מודה ריב"א שצריך בדיקה. וכ"ה מפורש בהג"מ ספ"ה מה"ש דצריך בדיקה לדעת ריב"א וכ"נ דעת התוס' שפלפלו רק להוכיח דנקב ניכר בעור חיצון של וושט אבל בדיקה משמע דמודו דצריך וכ"ה בחי' הרשב"א בשם ריב"א. וידוע דהרא"ש ומרדכי אינם רק מעתיקים מדברי התוס' דעת הראשונים. וע"כ צ"ל כמ"ש דכוונתם דרק בכה"ג דמלוכלך א"צ בדיקה. אבל בנקרע מודו. וכן בדין דהא קיי"ל בכל דוכתא היכא דאיכא ריעותא צריך בדיקה עכ"פ לכתחלה וכבר האריך בזה בשו"ת משכנות יעקב חי"ד סי' ט"ו להוכיח שכל חשש ריעותא צריך