דברי מלכיאל א קד

ה) ובבר אווזות שמתפצל הקנה אח"כ לשנים. שהתב"ש מפקפק אולי הוא שני קנים. לכאורה יש להביא ראיה דהוי רק קנה אחד מנגעים פ"ד מ"ד דגבי שתי שערות לבן קתני אחת מלמטה ושנים מלמעלה טהור משום דאחת היא ונחלקה לשנים. אלמא דכיון דמתחילה היא אחת נידונה כאחת. אך י"ל דשם צריך שיהא אצל השורש סמוך לבהרת שתים. כי היכי דקיי"ל שם שהלבנונית בעי שיהא סמוך לבהרת ולא למעלה ויליף שם בת"כ מקרא הובא בר"ש שם ושער בנגע הפך לבן ע"ש. וא"כ אפשר ה"ה לענין שנים ג"כ הדין כן. אבל בעלמא שפיר הוי בכה"ג כשנים. והאחרונים ראיתי שהביאו ראיה מדין וורדא שבשורש אחד נידונים כאחת. ובאמת לא דמי דשם כיון שהשורש כאצבע כבר יש לה שיעור וורד. ודמי לוורדא שיש לה ב' ראשין דלא אשכחן דטריפה. או דהוי כיתרת על הוורדא ולא יתר וורדא. אבל בקנה לא שייך זה. וכן בבני מעיים מצינו דבעי הדרי ערבי ואי לא טריפה. ויפה כתבו האחרונים בסי' ל"ג דבקנה וושט לא שייך היתר דהדרי ערבי כיון דלא מצינו בש"ס שהקילו בזה. ולזה כל שנתפרד הקנה לשנים בבהמה ובעוף הוי כשני קנים וטריפה. וכמ"ש האחרונים בשם רמ"א להטריף אף בהדרי ערבי דלא כהפר"ח. וכמ"ש בכרתי ופלתי סי' ל"ג סק"ז שאין מדמין בטריפות. ורק בבר אווזות התירו בכה"ג משום דהכי רביתייהו. ואף דהתב"ש פקפק דלא אמרינן הכי רביתייהו במה דלא מצינו בש"ס. מ"מ אח"כ מודה בזה ע"ש. וראייתו שם מחולין נ"ח ע"ב אינה ראיה כמובן. דשם לא הוי ריביתייהו הכי. רק שרצה לומר דלא שנא בין מבי כסא להובלילא ובין מבי כסא לכרסא ע"ש. וכיון שאנו רואים באמת דהכי רביתייהו בבר אווזות ודאי כשר. וכמו במרה שמצינו שנויים בקצת בע"ח וכשר וכדקיי"ל בסי' מ"ב. ולזה נלע"ד דאף שנאמר שהם שני קנים מ"מ כשר משום דהכי ריביתייהו. וכמש"ל דלא שייך לומר דהוי קנה אחד בכה"ג. ואף שהכרו"פ ופר"ח כתבו דהוי קנה אחד לענ"ד אינו מוכרח. והא הכרו"פ בעצמו ס"ל דאף בהדרי ערבי בתוך שיעור כאצבע לאו חד הוא דאין מדמין בטריפות וכדעת הרמ"א שהובא בהגהות מהרי"ו. וא"כ מנ"ל דבבר אווזות חד הוא. וגם להפר"ח הא בעי הדרי ערבי ועכצ"ל דהוי ב' קנים ומ"מ כשר דהכי רביתייהו וכדאמרינן ביתרת בריאה בדף מ"ז ע"א דכשר משום הכי רביתייהו וכן בדף נ"ח ע"ב גבי יתרת גובתא מבי כסא להובלילא. וכן ב' בני מעיים בעוף ע"ש ברש"י ובש"ע סי' מ"ז. ונראה דגם הכרו"פ לאו דווקא קאמר דהוי כקנה אחד ורק שכתב שדינם כקנה אחד וכשר. ובפרט דגם בבהמה מתפצל הקנה ללב ולריאה ולכבד. וה"נ בבר אווזות מתפצל לשני צדדי הריאה ולפ"ז כיון שבארנו למעלה דבשני קנים בבהמה ושאר עופות בעי לשחוט שניהם מצד שאין ידוע איזה העיקרי. וגם דאפשר דבכל מצוה אם יש שני אברים צריך לקיים בשניהם א"כ ה"ה בבר אווזא צריך לשחוט שניהם. ולפ"ז צריך לשחוט רוב כל אחד ואחד דדלמא האחד עיקר. וגם דאפשר צריך לקיים בשניהם מצות שחיטה כנ"ל. ולפ"ז אף אם אחד גדול יותר צריך לשחוט רוב שניהם וכ"ה פשטות לשון האחרונים ג"כ. ולא דמי להא דחולין דף ע"ו בצומת הגידין דחד אלימא ותרי קטיני שלדעת הרא"ש משערין ברוב של כולם יחד ומצטרף מיעוט אחד עם השני או רובו. ועט"ז ביו"ד סי' נ"ו ושאר אחרונים שם. שאני הכא דאמר רחמנא שחוט רובא. צריך לשחוט רוב כל קנה שישנו: ו) ומהא דנגעים שהזכרנו יש קצת ראיה דאף שנתפצל הוי כשנים מדלא תנן הא דאחת מלמטה גבי שאר דברים דבעי שתי שערות כמו בנזיר ומצורע ופרה אדומה. ורק דבפרה י"ל כיון דקיי"ל כחכמים בספ"ב דפרה שהולכין אחר העיקר באדמימות א"כ ה"ה לענין מספרם וכמו בשער לבן בבהרת וכמש"ל אבל באינך קשה ומוכח מזה דהוי כשנים באמת. אבל ז"א דהא אמרינן בספ"ב דפרה ובנדה נ"ב לענין ב' שערות דגדלות דאפילו בגומא אחת ע"ש. וקשה לאשמועינן רבותא טפי דאף שהיא למטה אחת ממש סגי וע"כ צ"ל דהוי כאחת דהכל הולך אחר העיקר ותנן בשער לבן וה"ה לכ"מ דבעי ב' שערות. ועוד אפשר משום דבבהרת דרשינן בתו"כ דבעי ב' שערות ממיעוט שער שנים ואינו מוכח דקאי על העיקר ואפשר דמה שנראה למעלה שתים מיקרי שער ג"כ. לזה קמ"ל דתלוי בעיקרן וכדדריש מקרא שם לענין הלבנונית וכמש"ל. ובאמת בכל דבר הוי בכה"ג כשערה אחת. ומ"מ בנ"ד בקנה המתפצל נראה דלא דמי לשערה דכאן לא שייך סברא לילך אחר העיקר כמובן. ואדרבא י"ל שהעיקר הוא מה שהוא מושרש בריאה ויש להאריך בזה בכמה דוכתי כגון במצורע שיש לו שתי בהונות וכדומה אך מטרדות אקצר: ז) ועכ"פ נראה שצריך לשחוט שניהם. אך כ"ז כתבתי לפלפולא אכן בעיקר הדבר נראה שלא דקדקו האחרונים יפה במה שכתבו לדון בזה בדיני שחיטה כי לפי שראיתי בכמה בר אווזות המקום שמתפצל הקנה הוא למטה ממקום שחיטה כי הוא כבר במקום שמתחיל הגוף סמוך להריאה. וכ"כ התב"ש סי' ל"ג בשם שחיטות בית לחם שבמיצר החזה מתפצל הקנה. ובעיקרי הד"ט חי"ד סי' ב' אות ח' הביא בשם השב יעקב וע"י דהפיצול הוא כחצי אצבע סמוך לריאה. וזה ודאי למטה ממקום שחיטה. ואף שבקצת אחרונים כתוב הלשון סמוך לגוף נראה שלא דקדקו כ"כ בלשונם. וגם י"ל דכוונתם על הכפתור ולא על הפיצול בעצמו. והרי הש"י וע"י דקדקו במדתו כחצי אצבע ואין גוף ספרים הנ"ל ת"י. והדעת קדושים נסתפק אם צריך לענין להיות טריפה פסיקת רוב אחד אז רוב שניהם. והנה לפמש"ל נראה דוודאי טריפה אף באחד דיותר מסתבר לומר שזה מיקרי שנים לענין זה ובפרט לפמש"ל דלא גרע מנקדר וגם דזה לא מיקרי שורש אחד כמש"ל ולא דמי לוורדא או ללשון שכתב בעיקרי הד"ט שם אות י"ד שאם יש בו פצולים כשר דהוי שורש אחד ע"ש. דהכא אדרבא הוי שתי שרשים כמש"ל. ובלא"ה נלע"ד דהכא שהוא למטה ממקום שחיטה הוי נקובתו במשהו דהוי כריאה וכמו בבהמה בקנה ההולך לריאה דהוי כריאה. ועי' סי' כ' ול"ג בשיעור מקום שחיטה ופסיקת הרוב בקנה ולענין מש"ל דשני קנים וושטים הוי רק טריפה ולא נבילה וכפשטות לשון הרמ"א בסי' ל"ג ותשובת הרא"ש כלל כ' ראיתי בכרו"פ סק"י שכ' דהוי נבילה כדין ניטל ולא כתב שום ראיה. ולענ"ד עיקר כמש"ל בס"ד ובפרט שדעת הח"צ ג"כ כן כמש"ל וכ"נ דעת הש"ך ושאר אחרונים שלא ביארו שהוא נבילה כדרכם בכל מקום וגם הרא"ש בוודאי היה מבאר זה. ומטרדותי העצומות ההכרח לסיים ולהפסיק באמצע: אחר כותבי כל הנ"ל ראיתי בח"ס חא"ח סי' פ"ו שדיבר בענין הך דפלימו במנחות ל"ז ע"ש מ"ש בזה. ולענ"ד נכון כמש"ל בזה בס"ד והבוחר יבחר. ומקוצר הפנאי לא אוכל להאריך בדבריו שם: סימן מב כבוד יד"נ שב"ז הרה"ג וכו' מו"ה יהודה דוב הלוי נ"י רב דשינאווקא: ע"ד עובדא שבא לפניו באווזא שבאה מן השדה והיה דם על הנוצות שסביב הצואר והבעלים לא ידעו שיש בזה שאלת חכם. ואחר זמן רב כשרצה לשחטה אמרו לו שצריך ש"ח. וחשש כת"ר לדעת הרשב"א הובא בטור סי' נ"ז דבזמן רב חוששין שמא נתרפא מבחוץ גבי דרוסה ולזה לא מהני מה שהעור שלם לפנינו. וגם אי נימא דהוי ס"ס הא הוי חזקת איסור. והביא שא' מן המחברים החמיר בזה ושמו לא הזכיר. וכת"ר צידד להקל דהא כמה אחרונים ס"ל דמהני ס"ס בחזקת איסור וגם כמה ס"ל דבכה"ג לא הוי חזקת איסור. וגם דעת ריב"א דאין חוששין לנקובה