דברי מלכיאל א קג

דהא כתב הש"ך סי' כ"ג סקט"ו דהיכא שיודע שתפס רק הקנה לשוחטו לא חיישינן לוושט וכ"כ ג"כ בסי' כ"א סק"ה דלא כהט"ז שם והז"ש בעצמו מביא דברי הש"ך הללו בה' שהייה אות ב'. וראיתי בס' דעת קדושים סי' כ"א סק"ב שנסתפק בזה אם צריך לשחוט לשניהם או סגי באחד מהם ובמקדש מעט שם סי' ל"ג ס"ק כ"א הביא דברי הז"ש הנ"ל שצריך לשחוט שניהם ודייק מינה דלפ"ז אם נפסק רובו של אחד כשר כיון דהוי שניהם כקנה אחד ורק באחד יותר גדול כתב שלענין נפסק יש להחמיר ולומר שזהו הקנה העיקרי והקטן הוי רק יתרת ולענין שחיטה צריך שישחט רוב לפי ערך היקף שניהם דלקולא ל"א דהגדול עיקר ע"ש. ותמיהני שלא הרגיש במ"ש הז"ש שטריפה בנשחט קנה אחד: ב) והנראה בזה דוודאי לענין טריפות סגי ברובו של אחד. דהא עיקר טריפות הקנה הוא מפני שלא יוכל למשוך רוח להריאה וכמו ריאה שניקבה טריפה שיוצא הרוח וכן באטום שאינו מרחף כראוי כן בנפסק הקנה ורק בנקב כשר דקים להו שאינו מונע הרחיפה רק ברוב הקנה. וכן מורגש למבין ג"כ. או דהדר חלים וכמו בנסדק לארכו שכשר משום דהדר חלים. וא"כ בנפסק קנה אחד בבר אווזא הרי יוצא הרוח מקנה העליון לחלל הגוף דרך הקנה הזה המופסק ולא תוכל הריאה למשוך אליה רוח דרך הקנה ומה בצע בקנה הנשאר. וכמו בקנה שנקדר בכאיסר או חופה רוב הקנה שטריפה והיינו מפני שהרוח יוצא משם אף שהוא בצד הקנה וכ"ש הכא שנפסק הקנה ברחבו. וזה ודאי אין לומר דכיון שאינו רוב שני הקנים הדר חלים דהא כיון שנפסק רוב קנה זה אין לו אחיזה עוד. וגם א"ל דכיון שפירש"י בחולין מ"ה ע"א הטעם ברוב רחבה שהצואר מושך למעלה והריאה למטה לא הדר חלים הכא שיש עוד קנה אין הצואר מושך למעלה יותר מכפי שמניח הקנה שנשאר. ז"א דעיקר כוונת רש"י להסביר דלזה נסדקה כשר דהדר חלים כיון שכל זמן שמושך סוגר הסדק והולך. אבל נפסק לרחבה לא שייך זה ולא הדר חלים רק שרש"י מוסיף לומר דעוד ניתק והולך יותר ע"י המשכה. וראיה לזה דל"ל לרש"י הטעם דניתק והולך דכיון שנפסק רחבו כבר הוי טריפה. וא"ל שהטעם מפני שסופו ליפסק כולו ז"א דבכל מקום רובו ככולו ולאו משום סופו ליפסק וגם דא"כ גם בחצי קנה נימא שסופו לינתק ע"י המשיכה וע"כ צ"ל דלאו דווקא נקט לה רש"י ומ"ש דנפסק הקנה הוא כמו ניקבה הריאה. אין כוונתי שהטריפות הוא מצד ניקבה הריאה שא"כ אינו טריפות מחמת עצמו וז"א דנ"מ לדינא בכמה דברים אבל הכוונה שטריפות הקנה מצד שלא יוכל הבע"ח לשאוף האויר לתוכו] וכן בתה"א כתב רק טעם דבנסדק כשר משום שסוגר והולך ולא הזכיר טעם דבנפסק טריפה והיינו כמ"ש: והנה בשחיטה איתא בש"ס חולין כ"ח דאמר רחמנא שחוט רובא. ושיעורין הל"מ ואין תלוי כלל בנפיק חיותא דהא חזינן בושט דנקובת הושט כתבו הרבה פוסקים דהוי נבילה ומ"מ בשחיטה בעי שישחוט רובו דהכי הוי הל"מ וה"נ בקנה. וכן מצינו בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשירה לר"י בחולין י"ט וכ"פ הרמב"ם וש"פ אף דנפקא חיותא בהגרמה מ"מ כיון דאיכא רובא בשחיטה כשר וכן בהגרים שליש ושחט שני שלישים ע"ש והיינו משום דהכי הוי הל"מ שישחוט רובא. וא"כ אף בנ"ד י"ל דאף דבנפסק קנה אחד טריפה דלא עדיפא מנקדר כמש"ל מ"מ לשחוט צריך רוב שניהם כיון ששניהם כקנה אחד הכי שיעורא שחוט רובא ואין תלוי כלל בהפסק חיות וכמ"ש. ולפ"ז נתישבו דברי הע"י וז"ש הנ"ל דאף ששחיטתו אינה שחיטה מ"מ הוי טריפה ונדחו דברי המקדש מעט הנ"ל שכתב שתלוי זה בזה דאם טריפה ברוב אחד סגי בשחיטה ברוב אחד ולפמ"ש לא תלי זה בזה כלל: ג) והנה ספק זה אי סגי בשחיטת קנה אחד יש ג"כ בכל בהמה ועוף שיש לה שני קנים או שני ושטים דקיי"ל בסי' ל"ג דטריפה. ונלע"ד דמ"מ מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה. ואף להפוסקים דס"ל דפסוקת גרגרת ונקובת הושט הויא נבילה מ"מ לא שייך זה הכא דאף דכל יתר כנטול דמי מ"מ כל זמן שלא ניטל הרי הוא לפנינו ושייכא בו דין דשחוט רובא. וכ"נ במנחות ל"ז דבעי פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים על איזה ראש יניח תפילין והשיב לו רבי שא"א זה כי לא יוכל לחיות ע"ש. וקשה מה ס"ד דפלימו וכי לא ס"ל דכל יתר כנטול דמי ודוחק לומר דפליגי בפלוגתת הרמב"ן והרשב"א מה מיקרי יתר כנטול אי בעי שהיתר יהי' אצל גוף האבר העיקרי ממש ביחד או אף שהוא במקום אחר ופרוד ממנו טריפה. דא"כ תיקשי באמת על שיטות הפוסקים הנ"ל למה כעס עליו רבי שם הא משכחת לה באידך גוונא וע"כ צ"ל דבראש לא שייך זה. דע"כ מי שיש לו שתי ראשים הם במקום אחד על הגוף. ואף לשיטת הפוסקים דכנטול היינו המקום שדבוק בו היתר. ג"כ טריפה בשתי ראשים כי בע"כ יש בשתיהם קנה וושט ונמשך לבני מעיים ולריאה ואי נימא כניטל מקומו הו"ל ניקב בני מעיים וריאה וכמש"ל לענין שני קנים וכן מפרקת ורוב בשר. וצ"ל דפלימו הוי ס"ל דטריפה חיה ולזה חשב דאפשר שיחיה דלא הוי רק טריפה. ורבי השיב דמ"מ מצד טבע האדם א"א שיולד אדם כזה ולזה מייתי אח"כ שנולד באמת כן ונתישבו דברי פלימו. ואף דמייתי אח"כ שם בש"ס דהוי טריפה וכמ"ש התו'. מ"מ שפיר בעי פלימו משום דס"ל טריפה חיה ואף דרבי ס"ל טריפה אינה חיה בחולין נ"ז ע"ב דקאמר סימן לטריפה ל' יום ועתו' זבחים ס"ט ע"ב ד"ה אי מ"מ פלימו ס"ל דחיה. וא"ל דרבי כעס שם על פלימו משום דהוי נבילה והוי כמת ממש לכ"ע ז"א דא"כ לא שייך לחייב אביו בפדיון בכור וכדקיי"ל בלא כלו חדשיו וכדומה. ואף דטריפה נמי פטור מפדיון כדאיתא התם. כבר כתבו הפוסקים דב' ראשים חייב משום דגלי קרא דתלי בגולגולת כדאיתא בש"ס שם וע' ברא"ש ומעי"ט בבכורות בזה ובפרישה סי' ש"ה. והרמב"ם וש"ע באמת לא הביאו דין דשני ראשים. אבל אי נימא דהוי נבילה לא שייך כלל לרבותו מגולגולת. וכ"נ מדמייתי עלה דפלימו עובדא דאתיליד ינוקא בב' ראשים. משמע דרבי כעס מפני שהיה סבור שא"א כלל שיהיה כן. ובאמת צ"ע דאי גולגולת יתורא הוא דמהכא מרבינן לדידן ב' ראשים אף דהוי טריפה א"כ רבי מאי דריש ביה וצ"ל דס"ל דאורחא דקרא הוא: ד) ועכ"פ מוכח מהא דמנחות דשני קנים או וושטות הוי רק טריפה ולא נבילה. ושפיר מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה וכן מצאתי בשו"ת חכם צבי סי' ע"ז שכ' דאף דניטל הלב פשוט דהוי נבילה מ"מ בשני לבבות הוי רק טריפה וכמ"ש הפוסקים והביא ג"כ הך דשני ראשים רק שקיצר בדבר ולזה יש להסתפק אם צריך לשחוט שני הקנים או לא. ונראה לפשוט זה מהך דמנחות שהזכרנו דעד כאן לא מיבעיא ליה לפלימו רק על איזה ראש יניח תפילין אבל הא פשיטא ליה דסגי על ראש אחד אלמא דבכל דוכתא שהצריכה תורה לעשות מצוה באיזה אבר ויש לו ב' אברים כמותם סגי באחד וא"כ ה"ה בשחיטה סגי בקנה אחד לטהרו מידי נבילה: ומ"מ בנ"ד אין להוכיח מזה בבר אווזות דסגי בקנה אחד בשחיטה די"ל דשאני הכא ששניהם קנה אחד הם רק שנתפצלו וכמ"ש הכרו"פ והפר"ח בסי' ל"ג וכיון שצריך רוב קנה ממילא צריך רוב שניהם אבל בשני קנים ממש סגי באחד כמו בב' ראשים. ואפשר דגם להסתפק באיזה קנה ישחוט לא שייך הכא כבעיא דמנחות דרק שם בעי באיזה ראש יניח תפילין משום דביד. איכא נ"מ בין ימין לשמאל ה"א דבראש ג"כ יש חילוק אבל בנ"ד לא שייך למיבעי כלל. ובאמת יש מקום לומר דקנה אחד עיקרי ואחד יתרת ואין אנו יודעין איזה היתרת ומספק צריך לשחוט שניהם דביתרת לחודא לאו שחיטה היא. ועוד יש לחלק מהא דמנחות דבתפילין שהטעם מפורש בתורה שיהיו הדברים לאות עליו תמיד כדי שיזכור אותם סגי בהנחה בראש אחד אבל בשארי מצות וכגון בשחיטה שצריך רוב קנה י"ל שאם יש ב' קנים צריך רוב שניהם: