דברי מלכיאל א קב

ע"ש. ואדרבא התו' במנחות שם הקשו דניליף בהיקש דזאת התורה שגם בכור ומעו"פ ליבעי סמיכה ונשארו בתימא ודברי התו' בחולין הנ"ל ובזבחים נ' ע"א צע"ג. ובישוב קושית התו' הנ"ל דניליף באמת מזאת התורה סמיכה בבכור נראה דהא אין סמיכה בציבור. והכא קרא איירי בקרבנות ציבור ג"כ דכתיב ולמילואים וגם שלמים דקרא דזאת התורה כתבו התו' בזבחים צ"ז ע"ב ד"ה אף ובמנחות פ"ב סע"ב דאיירי בשלמי ציבור. ואף שהוכיחו התו' שם דאיירי גם בשלמי יחיד מ"מ בשלמי ציבור ודאי איירי וא"כ אינו נוהג בכולם ולזה אין למדין וכמ"ש התו' בחולין וזבחים שם. ואף שכתבו שם דלענין שאין בא אלא מן החולין נלמד מזאת התורה אף שאינו בשלמי נדבה ותודה משום שנוהג בכל דבר שבחובה. מ"מ ליכא למימר ה"נ שנוהג בכל קרבן יחיד. דשאני הכא דע"כ איירי קרא בקרבן ציבור כמש"ל. משא"כ בחובה י"ל דכוליה קרא דזאת התורה איירי רק בחובה ונדר. ועוי"ל בזה לפמ"ש התו' במנחות פ"ב ע"ב ד"ה מה מנחה דלהכי מוקמינן הקישא דמנחה לזכרי כהונה אף שאינו נוהג בכולם משום דאין מה ללמוד ממנחה דין אחר דבלוע ילפינן שם פ"ג מחטאת. והנה מייתי שם תנא דיליף זכרי כהונה מקרא אחרינא עיי"ש. ולדידיה צ"ל דאיצטריך מנחה לבלוע יעו"ש וא"כ אייתר חטאת לדבר הבא מן החולין ע"ש ובתו' ד"ה מה חטאת אינה באה וכו' ולהכי ילפינן שפיר אף שאינו נוהג בשלמים. ועפ"ז מיושב קושית התו' זבחים נ' ע"א ד"ה אם ע"ש. ומ"ד דמנחה לז"כ וחטאת לבלוע י"ל דס"ל כר"א במנחות פ"ב ע"א דיליף מפסח מצרים דבא מן החולין ולמד כל דבר הבא מבקר וצאן מפסח ע"ש בסוגיא וכ"כ התו' בחולין כ"א ע"ב ד"ה מה דהיינו טעמא דר"א דלא יליף חולין מזאת התורה משום שאינו נוהג בכולם ולפמ"ש מבוארת מחלקותם היטיב בס"ד: ד) ועפמ"ש יש ליישב קושיית התו' בביצה כ' שהקשו היכי יליף סמיכה מכמשפט הא הוי יחיד מציבור ע"ש. ונראה דבמנחות צ"ג איתא דסומא אינו סומך. ובטעמא פליגי ר"ח וריב"א ח"א אתיא סמיכה סמיכה מזקני עדה וח"א אתיא סמיכה סמיכה מעולת ראיה ולמ"ד מעולת ראיה מ"ט לא יליף מזקני עדה אין דנין יחיד מציבור ואידך מ"ט לא יליף מעו"ר עו"ר גופא מעולת נדבה גמרה מקרא דכמשפט. והכוונה דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש. ולפז"ק באמת על מ"ד דיליף מעולת ראיה והתו' הרגישו שם בזה ונדחקו מאוד ודבריהם צ"ע וזה גרע מהימנו וד"א דפליגי תנאי בזבחים נ"ז ואכמ"ל. אבל לפמ"ש א"ש בס"ד דמ"ד מעולת ראיה ס"ל כמ"ד דחובה ונדבה מחד קרא גמרינן כמש"ל ולא יליף כלל מכמשפט ולא הוי כלל דבר הלמד בהיקש ושפיר חוזר ומלמד בג"ש. וי"ל דאף בנין אב לא מיקרי רק כיון דגלי קרא דבעי סמיכה בעולה ושלמים שוב אין חילוק בין חובה לנדבה. וממילא מוכח דמ"ד דסמיכה בחובה ילפינן מכמשפט ע"כ ס"ל למעט סומא מזקני עדה וס"ל יחיד מציבור ילפינן ושפיר אזיל לטעמיה דיליף סמיכה בחובה ג"כ יחיד מציבור מכמשפט כנ"ל ומיושב קושית התו': והתו' בחולין כ"א ע"א ד"ה כמשפט הקשו ל"ל בביצה קרא דכמשפט ניליף חובה מנדבה כי היכי דיליף שם לענין מליקה. ותירצו דמליקה הוי גלוי מילתא וסמיכה הוי מילתא אחריתי. והוא דחוק לענ"ד דלאו גילוי מילתא הוא כיון דדרשינן שם כמשפט חטאת העוף א"כ מפורש דעולת חובה דינו כחטאת העוף ומנ"ל דדמיא לעולת העוף. וגם צ"ע שלא הביאו סוגיא דביצה שם דמקשה באמת מב"ה דגמרי חובה מנדבה. ולפמש"ל א"ש בס"ד דתליא בפלוגתא דתנאי אי ילפינן חובה מנדבה ה והנה ראב"ש שם בחולין דריש כמשפט חטאת העוף לענין שא"צ להבדיל ומשמע דס"ל ג"כ דעולת חובה ילפינן מעולת נדבה. וק' דהא ראב"ש בעי ביומא ע' ע"ב תרי קראי לחובה ונדבה לענין מובחר. ונראה דבאמת יש לדרוש כמשפט עולת העוף נדבה וכעין דדרשינן בביצה כ' דכן משמע כמשפט הכתוב בו במקום אחר וכפירש"י שם. ושפיר טפי מלמדרש על חטאת העוף דלא דמי לה כלל וגם כתיב סמוך לה והכי ס"ל לראב"ש באמת. ודקאמר כמשפט חטאת העוף היינו מסמיכות הכתוב לחטאת העוף משמע לראב"ש דמקיש בחד מילתא לחטאת ג"כ. ואי לעולה לחוד לא הול"ל כמשפט רק והשני ימלקנה לעולה וממילא הוי גמרינן ג"ש מליקה מליקה מעולת נדבה וכדגמרינן מליקה מליקה מחטאת בג"ש בחולין שם ע"ש כ"א ע"ב ברש"י דהוי ג"ש [ובדף כ"ב ע"א קרי לה רש"י מה מצינו ע"ש ואכמ"ל בזה] ושפיר טפי למילף מעולה. ואי כמשפט חטאת לחוד הול"ל יעשה עולה וכמשפט ומדכתיב עולה כמשפט משמע כמשפט עולה האמורה במקום אחר. ולהכי מפרש ראב"ש שמעשיה כעולת נדבה ורק בהא דאחוז ראש בגוף מקיש לחטאת ע"ש ושפיר ראב"ש לטעמיה ויש להאריך בסוגיא שם ואכ"מ. והרמב"ם פוסק כת"ק דראב"ש דבעי הבדלה בעולת העוף: וענין זה יש להעיר בהרבה מקומות אי חובה ונדבה בעי תרי קראי וע' ר"ה ו' ומנחות מ"ח ע"ב וצ"א ע"א. ובאמת יש לחלק בין הנהו דיומא דף ל"ד ודף ע' דאיירו לענין מובחר לשאר מקומות אך ההכרח לקצר מקוצר הפנאי: ו) והנה בהך דספ"ק דפרה דיליף מוהלאה דבעי בני שלשים יום למצוה וכמ"ש הרמב"ם שם בפירושו קשה דמנ"ל לאוקמא רק בחובה ולא בנדבה ונדר נימא דבכולהו דינא הכי ורק בבכור דלא כתיב והלאה סגי בח' ימים. ונראה דאתיא כראב"ש ביומא ע' ע"ב דבעי תרי קראי לחובה ונדבה לענין מובחר והכא מסתבר ליה לאוקמא קרא לחובה. דביומא ס"ג ע"ב דרשינן מסיפא דקרא ירצה לקרבן אשה לד' לרבות שעיר המשתלח ע"ש וא"כ מבואר דשני השעירים צריכים ג"כ בני שלשים דאתקשו להדדי כדאיתא ביומא שאינו קובע רק הראוי לשם וא"כ ע"כ איירי בחובה ולזה מוקמינן לה רק בחובה. ונדבה ונדר לא ילפינן מינה ומדמינן להו ממילא לבכור. וכן מעשר ופסח איתקשו לבכור בכמה דוכתי וכמ"ש הרמב"ם בפירושו שם. וטעם נדר ונדבה לא ביאר בפירושו שם משום דתלי באשלי רברבי וכמש"ל: ועפ"ז מיושב שפיר מה שלא הביא הרמב"ם בחיבורו הך דנדר ונדבה שמקריבים ביום שמיני. דכיון שבארנו שפוסק כרבי ביומא שם דחובה ונדבה ילפי מהדדי וסגי בחד קרא לתרווייהו לענין מובחר וסמיכה ומליקה. א"כ ה"נ ילפינן מוהלאה דבעי בני שלשים אף לנו"נ ורק בכור ומעשר ופסח סגי בח' ימים וכמש"ל: סימן מא ע"ד אשר שאל בבר אווזות זכרים שע"פ רוב מתפצל בהם הקנה סמוך לחזה לשנים לשני צדדי הריאה וקודם הפיצול יש כמין כפתור שממנו מתפצל. ושאל אם צריך לשחוט רוב שניהם או אחד ומיעוט השני באופן שביחד יהא רוב שניהם אבל אחד לבדו פשוט לו דלא סגי כמ"ש בס' ע"י. והנה אף שאינני מכירו בכ"ז אחרי כי על ד"ת בא אשיבו בקוצר הנלע"ד בזה וכפי שכתב שאומנתו אומנות שו"ב נהניתי כי ילמוד הלכות שחיטה בשום לב ובינה יתירה ומטרדותי לא אוכל להאריך בזה: א והנה לפי דברי הע"י שהביא כבודו ואינו ת"י וכ"כ בזבח שמואל בהיכי תמצא י' ג"כ שצריך לשחוט שניהם ואם שחט אחד והשני הניח שלם לא הוי שחיטה מעליתא וטריפה עכ"ל. לכאורה לשונם תמוה דכיון שלפי דבריהם הוי כנשחט חצי קנה א"כ למה טריפה הא חצי קנה הוי כשירה. וא"ל דמ"מ טריפה משום דחיישינן שמא הקנה שנשחט גדול משהו מקנה הנשאר והו"ל רוב נשחט ז"א דא"כ הו"ל כשר ממנ"פ דאי הוי רוב הו"ל שחיטה גמורה. וא"ל דטריפה משום דלא עדיפא מחתך העור שחוששין שמא נגע בוושט והו"ל שהייה ז"א