דברי מלכיאל א קא

לילה לקדושה אלמא דאיירי רק בהרצאה ולא בקדושה. וע"כ צ"ל דהאי תנא ס"ל דגם לילה מחוסר זמן. ולזה לא הביא הרמב"ם הא דר' אפוטריקי. ורומיא דקראי נימא למעל"ע. ובירושלמי שבת פי"ט ה"ה מייתי מהא דבלילה מקדישים ראיה דתינוק מיקרי בליל שמיני ערל. והרמב"ם פי"א מה"ת ה"ז כתב שקטן כל ז' לא מיקרי ערל א"כ משמע דליל שמיני מיקרי ערל כהירושלמי וא"כ מוכח דס"ל לילה אין מחוסר זמן לענין זה. אבל ז"א דא"כ הו"ל לכתוב בפירוש שבליל שמיני הוי ערל וכמו שמפורש כן בירושלמי. ולזה נראה דנקיט כל ז' דהוי מילתא דפסיקא וממילא נדע דגם בליל שמיני כן כל שלא הגיע שעה הראויה למולו וכן צ"ל בפ"ג מהא"מ שכתב כל ז"י הוא מחוסר זמן לאו דווקא וה"ה ליל שמיני כמש"ל: וכן ראיתי במה"פ פ"א דר"ה ה"א שכתב מדלא הביא הרמב"ם הך דר"א דלא ס"ל כוותיה. ולפלא שלא הזכיר שהכ"מ הרגיש בזה. וגם שהרמב"ם פוסק לילה מחוסר זמן. וגם הך דיומא ס"ג הביא מת"כ ורש"י בחומש. ובש"ק פ"ח דיבמות ה"א מצאתי שכתב דהרמב"ם ס"ל הך דר"א ונשען על מ"ש גבי מילה ז' ימים ובפ"ג מהא"מ. וכבר ביארנו שאין הכרע מזה. ומצאתי בעמק יהושע סי' כ' שהחליט ג"כ שהרמב"ם ס"ל לילה מחוסר זמן במילה ובהך דר"א נסתפק אי ס"ל יעו"ש. ולפלא שלא הביא כלל דברי הש"ק ומה"פ הנ"ל. ועכ"פ מבואר שדעתו ז"ל היה ג"כ דז"י דנקיט הרמב"ם במילה לאו דווקא הוא. וע"ש באורך: ובלא"ה ג"כ לק"מ לענ"ד. שדוחק גדול ליישב רומיא דקראי בהא דמעל"ע. ומאי פסקא דנקיט קרא שהמעל"ע נגמר ביום השמיני ודנקיט לילה לקדושה. י"ל הכוונה באופן אם נגמרו הז' מעל"ע בלילה מותר להקדישו אח"כ כל הלילה. וממילא כיון דנימא דז' ימי הרצאה הם מעל"ע. א"כ ה"ה בחולין לענין נפל דמינה יליף לה רשב"ג. וע' מל"מ פ"ג מהא"מ בזה. ובאשר כי למעשה נדחית שיטה זו מכל האחרונים. וכ"נ פשטות הש"ס וראשונים. לזה אקצר: סימן מ ובעברי בענין זה עלה ברעיוני בהא דתנן ספ"ק דפרה דקרבנות חובה קרבים מיום שלשים ואילך. ונדר ונדבה ופסח בכור ומעשר מיום שמיני. והרמב"ם פ"א מה' מעה"ק לא הביא הא דנדר ונדבה ביום ח' רק בכור ומעשר ופסח. וכבר תמה הכ"מ שם ע"ז ונשאר בקושיא: א) ונראה דביומא ע' ס"ל לרבי דביוה"כ הוי איל אחד מדכ' בפ' אחרי איל אחד וראב"ש ס"ל שני אילים ואיל אחד מיוחד שבעדרו. ורבי ההוא ממבחר נדריכם. וראב"ש חדא בחובה וחדא בנדבה. ובדף ל"ד ע"ב שם איתא דר' ס"ל לכבש האחד קאי על תמיד של שחר דכתיב ביה הכבש האחד ורבנן ס"ל דקאי על ערבית ואחד מיוחד שבעדרו ורבי ממבחר נדריכם [בש"ס שם ובדף ע' איתא ממבחר נדריך וצ"ל נדריכם שכן הוא בפסוק] ורבנן חד בחובה וחד בנדבה. ולפ"ז צ"ל דראב"ש דכבר אית ליה חד קרא לחובה גבי איל יה"כ ס"ל הכא כרבי דקאי על של שחר. ורבנן ס"ל כרבי דאיל אחד ביה"כ וכ"כ בתו' ישנים. ורבי ס"ל דסגי בחד קרא לחובה ולנדבה. וכן מייתו התו' במנחות פ"ג ע"ב תוספתא דילפינן מקרא דמבחר נדריכם כל הקרבנות ע"ש והיינו כרבי כמ"ש. וכן צ"ל בכריתות כ"ז דמייתי האי קרא גבי אשם ע"ש. אכן בספרי פ' ראה יליף חובות מריבויא דוכל מבחר ולפ"ז תלוי זה אי דרשינן כל לרבות ואכמ"ל בזה: ובמגילה כ"ח איתא אם נאמר כבש למה נאמר אחד אחד המיוחד בעדרו. וקשה לרבנן ל"ל האחד בשל ערבית כיון דכבר דרשינן מיוחד בעדרו מאחד קמא. וצ"ל דקמ"ל דבשחרית מקריב המובחר שבכולם אף משל ערבית ובערבית יקריב הפחות ממנו אבל גם הוא יהא מובחר בעדרו. [ולרבנן דס"ל דאיירי בשל ערבית. צ"ל דהא דכתיב כמנחת הבוקר וכנסכו. מיותר הוא לדדרשינן ביומא ל"ד ע"א להקדים קטורת לנסכים ע"ש וראיתי באחרונים שנתקשו בזה] ולרבי קשה ג"כ ל"ל האחד דנכתוב סתמא ויהא קאי על של ערבית ומצאתי בתו' ישינים שנדחקו בזה. אכן לפמ"ש התוד"ה רבי דנ"מ לדינא איזה קודם דלרבי של שחר קודם ע"ש א"כ לק"מ דאיצטריך האחד להקדים של שחר ולא של ערבית. ובספרי פ' פנחס איתא דלהכי נאמר אחד דלא נימא דהנהו דכתיבי בפ' תצוה הוו עוד שנים ע"ש אבל עדיין קשה דגם בפ' תצוה כתיב אחד תרי זימני וצ"ל כעין מ"ש התו' ביומא ל"ג ע"ב ד"ה הכא דכולהו בבוקר דכתיבי בתמיד בפ' תצוה ובפ' פנחס כחד חשיב להו והו"ל כפרשה שנאמרה ונשנית ע"ש וה"נ נימא דכולהו אחד דכתיבי בפ' תצוה ופ' פנחס כחדא חשיבי ונאמרה ונשנית: ב) והנה הרמב"ם לא הביא כלל הך פלוגתא דדף ל"ד אי ילמד שחרית משל ערבית ולפמ"ש התו' דנ"מ לדינא לענין הקדמה קשה וכן לפמ"ש דלרבנן של שחר מובחר משל ערבית. ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לטעמיה שפוסק בפ"א מה' עבודת יוה"כ כרבי דאיל אחד ביה"כ והיינו משום דהלכה כרבי מחבירו. וגם דסתם משנה ור"א ור"ע בדף ע' כולהו כרבי אתיין עיי"ש. וממילא ס"ל דחובה ונדבה מחד קרא אתו כרבי שם. ופוסק בהך דדף ל"ד ג"כ כרבי דקאי על של שחר וילמד של ערבית משחרית. וזה א"צ הרמב"ם להביא דשל שחר קודם. דממילא נדע שאם אין לו נסכים רק לאחד יקריב לשחרית שמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה. ועדיין קשה לפמש"ל דרבנן דדף ל"ד סברי כרבי דדף ע' וא"כ הו"ל להרמב"ם לפסוק כרבנן דדף ל"ד דאין הלכה כרבי מחביריו: ג) והנראה בזה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ג מה' מעה"ק ה"ו כל הקרבנות בין חובה בין נדבה טעון סמיכה שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו מפי השמועה למדו שבכל הקרבנות מדבר לבד בכור ומעשר ופסח. וקשה לי דהא בביצה כ' ע"א איתא דעולת חובה ילפינן מהקישא דכמשפט שטעון סמיכה. ואיך סתם וכתב שהכל נכלל בהאי קרא. ודוחק לומר דכמשפט גלי שגם חובה נכלל בהאי קרא שז"א כמובן. והנראה בזה דבביצה שם פריך כמאן כב"ש דאי ב"ה כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה ה"נ נגמר עולת חובה מנדבה ול"ל קרא. ומשני דגמרי שלמי חובה מעולת חובה במה הצד ע"ש. והתו' הקשו שם דהא דבר הבא בהיקש מיבע"ל להש"ס בזבחים נ' אי מלמד בבנין אב. ותרצו דהכא משני באת"ל. ולפ"ז לפי סוגיא דזבחים נ' דלא אפשיטא הבעיא. צ"ל דס"ל לב"ה דחובה נלמד מנדבה ולא ס"ל דרשא דכמשפט. וגם ר' יצחק בר אבא בביצה שם ס"ל הכי: ולפ"ז א"ש שהרמב"ם פוסק כב"ה וכסתמא דגמרא דזבחים וכר' יצחק בר אבא דלב"ה גמרי חובה מנדבה וא"צ פסוק מיוחד לזה. וממילא מבואר דל"צ תרי קראי לחובה ונדבה ולא ס"ל צריכותא דיומא ל"ד וע' ע"ב והיינו כרבי ביומא ל"ד. וא"ש דברי הרמב"ם שהזכרנו שפוסק כרבי שם וגם דלא מייתי פסוק מיוחד לעולת חובה בסמיכה [ובאמת הרמב"ם פ"ג מה' מעה"ק הנ"ל נראה שדעתו שלמדין כל הקרבנות מהאי קרא דקרבנו ואפשר מפרש הא דמרבינן במנחות צ"ג כל בעלי קרבן לסמיכה דקאי על כל הקרבנות ג"כ וקאי גם על שותפין ואכמ"ל בזה. וגם הא דמסיק חוץ מבכור ומעו"פ משמע דממעיט מקרבנו ובאמת מסקנת הש"ס במנחות צ"ב סע"ב דלא ממעטו מקרבנו ורק דלא ילפינן להו משאר קרבנות דאיכא למיפרך שאין טעונים נסכים וחזה ושוק ע"ש וצ"ל כוונתו לבאר שאינם בכלל קרבנו אבל לא למיעוטא. והתו' בחולין כ"א ע"ב סד"ה כמשפט כתבו דלהכי לא גמרינן סמיכה בהיקש דזאת התורה לפי שאינו נוהג בכל הקרבנות דבכור ומעו"פ ממעטו מקרבנו במנחות צ"ב. וצ"ע דשם מסיק הש"ס דל"צ קרא וקרבנו בעי לדרשא אחריתא