דברי מהרי"א חלק ב פז

שכינה עלי' כמו האדם שכתב וראו כל עמי הארץ וכו' ויראו ממך ואם זוכים כל כך האדמה שעומדים עלי' גם כן נעשה קודש על ידי השראתו הצדיק עליו וכתיב מה נורא המקום הזה כי כל הקליפות ומיני טומאה וכישוף בורחים משם כמ"ש וד' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ כנ"ל ולזה אמר כאן כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וכו' לאהבה את ד' אלקיך וכו' ולדבקה בו יהיה נפיש זכותכם כמו ר"ח לא יתיצב איש בפניכם אפי' אשה בכשפים כי פחדכם ומוראכם כמו שיראו מכם כמ"ש ויראו ממך כמו כן יראו ממקום השראתם חומר הארץ שתהי' מרכבה לכם וזה"ש פחדכם ומוראכם דייקא יתן ד' אלקיך על פני כל הארץ אשר תדרכו בה דייקא ולא יוכלו לכם לעשותם כישוף בעפרא דתיתי' כרעו' כמו במים כי חומר הארץ תקנם קדושה ויראו מפניך ואמר כאשר דיבר לכם ופרש"י והיכן דיבר את אימתי אשלח לפניך וכו' וקשה התם אימתי וכאן מוראכם כתוב והחילוק מבואר ומורא גדול זו גילוי שכינה כי אין דומה מי שירא מפני מלך הקב"ה למי שירא מפני בשר ודם ונראה כי לפי המבואר בדברינו על פי הגמ' דחולין הנ"ל להציל מכשפים בעי' נפיש זכותיא ואז אין עוד מלבדו כתיב והנה ציבור דבלא"ה נפישא זכותיא דציבור ואם גם כל אחד וא' מהציבור לבדו נפיש זכותי' איכא כפל זכות לבטל כשפים ולכן התם ביחיד קאמר אי נפיש זכותא אין עוד מלבדו כתיב דייקא לז"א אימתי אשלח לפניך דייקא יראו מפני יוהרא בציבור קאמר לא צריך לאימתי אלא גם פחדכם ומוראכם וכו' סגי לבטל כשפים כיון דאיכא כפל נפיש זכותי' לא ותווצב איש בפניכם דייקא כנ"ל – עכ"ל אאמו"ר הג' זצוק"ל: ראה. ראה אנכי וכו' ז"ל התנחומא זה"ש ולעם הזה תאמר כה אמר ה' הנני נותן לפניכם את דרך החיים ואת דרך המות ירמי' כ"א, ותמי' מאי קשו' לי' ובמאי ניחא לי', אמנם יובן דהק' אשינוי לשון את הברכה אשר תשמעו והקללה אם לא תשמעו, ואמוה בין אשר ובין אם לא, וגם בברכה כתיב את, ובקללה והקללה הל"ל ואת הקללה ומ"ט לשינויים הללו, ובקרא דירמי' ק' טוב' לפמ"ש תוס' ריש תענית ד' ה' דאין הקב"ה מייחד שמו על הפורענות ע"ש בשם המד' ולחשך קרא לילה, א"כ אפוא אום כה אמר ד' הנני נותן וכו' ואת דרך המות, ועו"ק לשון הנני נותן וכו' מאי נתינה שייך במות שהוא העדר החיים ולא קנין בשלמות ולא סדרים, עוד תמו' שני המקראוי התם בירמי' תרתי כתי' את דרך וכו' ואת דרך, וכאן כתיב רק ברכה וקללה ולא את דרך הברכה וכו' ועכ"פ הל"ל את הברכה ואת הקללה, ונראה כי הנה מפי עליון לא תצא הרעות וכו' כי הטוב אמיתיי דרכו להטיב, אבל הכל תלוי במקבלים שפע הטובה, להיות הבחירה חפשיית, ואז"ל מי הקדימני ואשלם שבכל המעש"ט שעושה הב"א כבר קדם הקב"ה להטיב עמו בכל הכנותיו, וטעם המלך מ"ח הקב"ה בזה הוא, להיות כי לב יצר האדם הו' רע ומבקש תואנה הוא, אם יחטא ואשם, כי מחוסר כל, עשה מה שעשה, עד שאז"ל דקדוקי עניות מעבירין האדם ע"ד קונו, ואין אדם נתפס על צערו לכן מקדים ד' להטיב עניו בעושר, למען יקל לו עבודת ד', ואם האדם בבחירתו עושה טוב, עשה רצין קונו, במה שהשפיע טובה עלי' לשם כך, אבל לפעמים יש עושר שמור לבעליו לרעתו, כי אם חוטא אחר כל השפעה טובה שיש לו, הנה יותר טוב הי' לו אם היה חסר וריק מכל טוב, שאז הי' לו איזה התנצלות, ולא כן עתה, נמצא שפעת הטובה הוא סיבת רעתו, וזהו הפי' בפ' האזינו חמאת בקר וחלב צאן