דברי מהרי"א חלק ב רעו

לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה. ויל"ד על כפל הלשון, כיון שאמר לא אמות למה חזר ואמר כי אחיה, ונ"ל בהקדם ביאור הגמרא שבת [ל"א ע"א] מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, א"ל גיירני ע"מ שתלמדני כה"ת כולה על רגל אחת וכי בא לפני הלל א"ל דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך פירושא היא זיל גמור, וצ"ב מה היה כוונת הנכרי במה שאמר על רגל אחת, וא"ל דלכאורה קשה, האיך יכול אדם א' לקיים כל התרי"ג מצוות, ותרצו המפרשים על ב' דרכים, חדא דבזמן שיש שלים בין כלל ישראל וכל ישראל ערבים זל"ז ומה שמקיים חבירו נחשב כאלו קיים גם הוא, ועוד תי' דהנשמה לאחר מיתה מגולגלת עוד פעם לעוה"ז, ומה שלא קיים בגלגול זה, יקיים בגלגול אחר, אבל עדיין קשה, דהתינח למצוות הנוהגות גם בזה"ז אבל מצוות שא"א לקיימם בזה"ז כגון קרבנות האיך יתקיימו, אבל כבר אמרו חז"ל (מנחות ק"י ע"ב) כל העוסק בפ' עילה כאלו הקריב עולה ונחשב כאלו קיים המצווה בפועל. וזש"א הנכרי למדני כל התורה כולה על רגל אחת, ר"ל שאוכל לקיים כל התורה בגלגול אחד ולא אצטרך לחזור ולבא פעם ב', ע"ז אמר לו הלל ואהבת לרעך כמוך, דהיינו שיהיה בשלום ואחדית עם כל ישראל, ואז נחשב כאלו קיים כה"ת כולה ואידך היינו המצוות שא"א לקיימם בזה"ז זיל גמור, דהיינו למוד איתם וכל העוסק בפ' עולה וכו', וזה שאמר דהע"ה, "לא אמות כי אחיה" דהיינו לא אמות באופן שאצטרך לחזור ולחיות וכ"ת הא איכא מצוות שאין נוהגות בזה"ז ע"ז אמר "ואספר מעשי יה" שאספר בפי ואעסוק במצוות הקרבנות ויהיה נחשב כאלו עשיתיו. קלא שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני וכו' נפשי כגמול עלי עמי. נ"ל דהנה מתנאי המוכיח הוא שיהיה זקן בחכמה מיתר העם למען יקבלו תוכחתו, והנה על שני פנים אנו רואים מוכיח בשער בלי מעלה הנ"ל, חדא, אם א' מתגאה ובדעתו הוא חושב שהיא גדול מן השומעים, והב' אף אם יודע מך ערכו מ"מ אם הוא נמצא בין קרוביו ומכיריו, אפשר לו להוכיח באמור להם אך עצמי ובשרי אתה, ויקבלו תוכחתו כתינוק היונק משדי אמו מפני שהוא עצם מעצמה ובשר מבשרה, וז"כ דהע"ה "ה' לא גבה לבו וגו' ולא הלכתי בגדולות ר"ל מה שאני מוכיח בשער הוא לא מפני שהלכתי בגדולות, אלא מפני טעם הב', והוא אם לא שויתי ודוממתו נפשי כגמול עלי אמו, כמו שהתינוק יונק משדי אמו כיון שהיא עצם מעצמה כך אני שויתי נפשי. קכה הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם. נל"פ דאנו רואים שכל עני בעניו אומר שאילו יתן לו הקב"ה עשירות, ודאי ירבה בנתינת צדקה, ויחזיק ידי לומדי תורה וכדומה, אבל באמת יש כאלו שאף אם בפיהם יאמרו כך מ"מ אין פיהם ולבם שווים בדבר, וקמי שמיא גליא שמחשבותיו אינם נכונים בזה, דהע"ה "הטיבה ה' לטובים" דהיינו לאלו שאומרים שיעשו אך טוב אבל רק ולישרים בלבותם שגם בלבם הם ישרים בזה. ובזה א"ל הפי' במשלי (י"ט) טוב רש מאיש כזב. דה"ק טוב שישאר הרש ברישו, מאשר יעשיר וימצא מכזב, דהרי בעניו כוזב לאמר שירבה עשית צדקה. ליקוטים כבד את ה' מהונך. (משלי ג') דרשו חז"ל [פסיקתא פ' עשר תעשר] אל תקרא מהונך אלא מגרונך ונ"ל עפי"מ דאיתא בגמרא (ברכות ל"ה) רבא ד"ן כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב והארץ נתן לבני אדם, ומשני כאן קודם ברכה (אז לה' הארץ)