דברי מהרי"א חלק ב רעד

תעמוד מרחוק, דהיינו נתרחק שם הראשון מהשני ע"י פיסוק, וע"ז בא כמשיב תעלים עתות בצרה ר"ל שיהא רק שם אחד שהוא מורה על רחמים. באופן אחר נ"ל, דהנה לכאורה קשה, דאיתא בגמרא [פסחים קי"ג ע"ב] כי תראה חמור שנאך וגו' עזב תעזב עמו, ותניא שינא שאמרו אפי' שונא ישראל, ופריך והכתיב לא תשנא את אחיך, ומשני דעביד איסורא, עיי"ש ואפ"ה איכא גביה מצוה דעזוב תעזוב לפרוק משאו, וא"כ קשה למה אין הקב"ה מקיים מצות פריקה אף אם אין ישראל עושין רצש"מ, וי"ל דאיתא תו בגמרא (ב"מ ל"ג ע"א) כי תראה יכול אפי' מרחוק ת"ל כי תפגע דוקא מקרוב ואיתא בחז"ל (ר"ה ל"א ע"א) כשחרב ביהמ"ק הפריש הקב"ה שכינה מן הארץ ונטע אהלה בשמי שמים, וכיון דבעוונותינו הקב"ה רחוק מאתנו לכך אין צריך לקיים מצות פריקה, וזה המכוין במה שאנו מתפללים כל יום קרוב ה' לכל קוראיו, דע"י הקריאה אליי יהיה קרוב אלינו ומתוך כך צריך לקיים מצות פריקה, וז"ש דהע"ה "למה ה' תעמוד מרחוק ואין אתה קרוב אלינו שמפני זה יתעלים לעתות בצרה" שאין אתה מחוייב לקיים מצות פריקה. יט תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי. נל"פ עפי"מ שכתב העיקרים טעם על מה שלא הוזכר בתורה רק יעודים גשמיים, ולא שכר עוה"ב, כי שכר עוה"ב הוא דבר שאינו מושג בחוש, ודבר שאינו מושג בחוש הוא שקר ורחוק אצל המון העם שאין מבינים ולא יאמינו בהם כלל, ותורה ניתנה גם לטפשים ולא רק לחכמים, לכך כתבה התורה יעודים גשמיים שהם מושגים ונראים לכלל וז"ש "תורת ה' תמימה משיבת נפש" דהיינו ע"י העסק בתורת ה' נזכה להשיב הנפש אל האלקים ולזכות לחיים הנצחיים, וא"ת למה לא נכתב בתורה, לז"א "עדות ה' נאמנה" ראויה היא שיתנו בה האמנה גדולה, וזה א"א רק ע"י יעודים גשמיים, כי היא מחכימת פתי" וניתנה גם לטפשים שלא יאמינו בדבר שאינו מושג בחוש. לט נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. אפשר לפרש דהנה לדרוש ברבים להמון העם דרושים אחד מג' תנאים אלו, אי ששיחתו תהיה בלשון נעימה המושכת לב השומעים, או שתוכן דבריו יהיו דברים הנשמעים, ואף מי שאין בו א' מב' תנאים אלו, מ"מ אם הוא אדם המעלה אפשר לו לדרוש, דהמון העם יקשיבו לדבריו מחמת כבודו, אבל אם גם זה אין בו, מוטב שלא ידרוש ולא יבייש עצמו. וכל זה הוא רק בדרשה שלא לשם תוכחה, אבל כשדורש להוכיח ולהשיב רבים מעיון, אז וודאי מחייב להוכיח אף אם אין בי תנאים הנ"ל ולא יחוש על כבודו וביושו. וז"ש דהע"ה נאלמתי" דומיה" דהיינו שאין שיחתי נאה, "החשיתי מטוב'' שגם תוכן הדברים בעצמם אינם טובים, "וכאבי נעכר" מכאב עווניתי נעכרתי ואין אני אדם המעלה, וא"כ מן הראוי היה לי להמנע מלדרוש אבל מפני ש"חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש" התוכחה להשיב רבים מעיון לכך דברתי בלשוני אף שאיני ראוי לזה. מה רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך. נ"ל דהנה אם אחד אומר ד"ת לפני ת"ח צריך לאומרו במהירות ולא יטריח עליהם באריכות לשון כי הם אינם מדקדקים על לשון צח רק על תוכן הדברים, משא"כ כשאומר לפני המון עם אשר הם רק על לשון נאה ינטו אוזן צריך לדרוש להם בדברים נאים המושכים את הלב, והנה ת"ח מכונה בשם מלך כדאיתא [גיטין ס"ב] מאן מלכי רבנן והתורה נקראת טוב כדכתיב כי לקח טוב נתתי לכם,