דברי מהרי"א חלק ב קצד

א"כ מוכרחים היו ואין מקום להענישם כלל, וא' מן התי' על קושי' זו הוא שהחוטא לא על סמך זו היא חוטא לפי שהקב"ה גזר אומר עליו כן, אלא זדון לבו השיאו לילך בתאות לבו ותכונתו הרע, והנה איתא בחולין דף ק"א תני' א"ל לר"י וכי נאמר ע"כ לא יאכלו בני יעקב וכו' ולא נקראו בני ישראל עד סיני וכו' עש"ה, והנה אם הקבלה לא אהני משום טענת מודעה עדיין שם בני יעקב עליהם ולא בני ישראל, א"כ ז"כ הפסוק ושאלת ריב"ח לתינוק רישא דקרא מי נתן למשיסה יעקב ע"י טענת מודעה רבה עדיין שם בני יעקב עליהם כמו קודם מתן תורה ולמה נחרב ביהמ"ק וגלו ישראל ואת"ל נמי משום שהי' א"י נתון להם ע"ת, א"נ משום חטא של ע"ז, דליכא טענת מודע', ושם ישראל עליהם מסיני ואילך, מ"מ קשי' מי נתן ישראל לבוזזים כמ"ש והי' לאכול וכו' בפ' וילך כי קושי' הר"ם הנ"ל מוכרחים היו עפ"י גזירה ד', והשיב התינוק סיפא דקרא כולו לתרץ הקושי', וה"פ הלוא ד' זו חטאנו לו הלוא מלא בוי"ו ואל"ף דייקא וגם זו דייקא ור"ל בה"א התמיה הלוא ד' זו חטאנו לו וכי בשביל זו שהשם ית' גזר אומר הי' מגמתינו בחטאינו לו דייקא בשבילו, אתמהא הא ודאי לא בשביל זו חטאנו לו, אבל מגמתם היו לא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו ממזגם ורוע לבבם, ולכן שבק התינוק הוי"ו של ולא אבו ואמר לא אבו וכו' לגירסא דגמ' דגיטין נ"ח ועי' יפה מראה בפ"ג דהוריות ובמנחות ש"י בישעי' מ"ב מזה. ולכן יפה אמר ריב"ח מובטחני בו וכו' כי הבין חכמת התינוק גדולה כנ"ל נכון ובזה מובן נמי כונת ירמי' סי' ט' מי האיש החכם וכו' ע"מ אבדה ארץ וכו' ויאמר ד' על עזבם את תורתי וכו' וילכו אחרי שרירות לבם וכו' אשר למדום אבותם וכו' ואז"ל דבר זה שאלו לחכמים ולנביאים ולא פי' עד שפירשה הקב"ה וכו' ותמי' מאד מה הי' נעלם מכולם מכל דברי הקב"ה האלו על שעזבו התיר' והלכו בשרירות לבם וכו', וגם לשונות הפסוקים תמוהים טוב', ונ"ל בהקדים ג"כ מאחכז"ל במדרש איכה רבתא אותי עזבו ותורתי לא שמרו, אמר הקב"ה הלואי אותי עזבו רק אילו תורתי שמרו המאור שבה הי' מחזירים למוטב וכו' ותמו' ג"כ דמאי הלואי אותו עזבו אדרב' השתא יש להם תי' שהיו שוגגים בחטאם, אבל אילו היו לומדים תורה הי' שגגת תלמיד עולה זדון, ונ"ל דעל החטא לכאור' איכא תירץ שמוכרחים היו עפ"י גזירת ד' במאמר וקם העם הזה וזנה וכו', אבל אפשר נמי שיעשו תשובה אח"כ שלא דיבר הקב"ה מזה שישארו בחטאם חלילה. אבל כיון שלא למדו תורה לא ידעי דרכי התשו' ונשארו בחטאם. ובזה הורו כי זדון לבם השיאם לחטוא. ולא משום גזירת ד' עליהם עשו מה שעשו, שהרי יכולים היו לחטיא ולחזור ולתקן בתשובה אח"כ ע"י עסק התור' וזה"ש הקב"ה הלואי אותי עזבו ולא הייתי מענישם כלל משום כי מוכרחים היו מחמת גזירתי לעיני ב"א, רק אילו תורתי שמרו דהמאור שבה מחזירם הי' למוטב ר"ל הי' מור' להם דרכי התשובה וממילא אפי' אם ל"ה עושים תשובה הי' יכולים להתנצל כנ"ל, אבל כיון שגם תורתי לא שמרו ונעלמה מהם דרכי ואופני התשובה, א"כ אגלו בהתתיוהו שלא בשביל גזרתי חטאו, אלא רק מרוע יצרתם אותי עזבו דייקא כוונו למרוד בי, לכן בכונה זו את תורתו לא שמרו. וראוים לעונש כנ"ל. וא"כ מבואר דה"פ מי האיש החכם וכו' ע"מ אבדה ארץ וכו' מבלי עובר דייקא ר"ל הרי לא עברו מדעתם מה שעברו טל מצות התורה אלא אנוסים ומוכרחים היו לעבור עפ"י גזירת הבור' ית', ותי' טל קושי' זון ל"ה ביד החכמים ונביאים לפרש עד שפירשה הקב"ה בעצמו כו הוא יודע תעלומת לב האם לעק וכו' הוא ית' יודע מחשבות ויצרי מעללי איש, ויאמר ד' על עזבם את תורתי, ואם כוונתם הי' לחטוא בשביל גזירתי, למה להם לעזוב התורה מללומדה. כו מכח גזירתי היו יכולים לחטוא ולחזור בתשובה, אבל