דברי מהרי"א חלק ב קעא

יסורים במקרה ה"ז אכזריות כי תוסיף צרה בו עוד צרות אחרות. וזה נ"ל ג"כ שהי' ענין דוד במעשה דבת שבע וזה בא לו לרוב התאוה ובתשובה שעשה מיעט תאותו עד קצר האחרון בתעניות כמ"ש עניתי בצום נפשי ואמר ג"כ ואני בעניי הכינותי. וזה"ש בסי' פ"ו בתהלים תפלה לדוד הטה ד' אזנך ענני כי עני ואביון אני ר"ל כמו אביון שתאב לכל דבר שמרה נפשי כי חסיד אני עשיתי תשובה באופן הנ"ל כי עני אני וכתיב גומל נפשו איש חסיד. לכן שמרה נפשי, ועוד פירשתי בהנ"ל בתהלים פ"ט אשרי העם יודעי תרועה מלשון תרועם בשבט וכו' היינו שברים גנוחי וילולי אם יודעים ומכירים כי ד' עשה זאת ולא מקרה הוא כי עי"ז באור פניך יהלכון חוזרים בתשובה וזוכים לילך באור ד'. וזה"ש ואמר על כי אין אלקי בקרבי דייק' ר"ל שיאמרו מקרה הוא ולא מיד ד' תוסיף הצרה צרות אחרות והסתיר אסתיר וכו' על כי פנה א"א וכו' ר"ל שלא יתלה הדבר בהשגחתי אסתיר השגחתי מדה כ"מ - עכ"ל אאמ"ו הג' זצוק"ל: עוד נ"ל דבמיכה ג' כתיב שמעו נא וכו' המתעבים משפט וכו' ראשיה בשיחד ישפוט וכו' במחיר יורו שדה תחרש וכו', ותמו' מ"ש דלא הזכירו כלל חטא ע"ז שבגלל זה נחרב הבית, ונ"ל עפ"י קי' הרמב' בהל' תשובה הבחירה והידיעה סותרים זא"ז ע"ש, וא' מן התירוצים שנאמרו בזה היא כי החוטא אין כוונתו משום ידיעת ד' הוא אלא מרוע מזגו הו' חוטא, ובזה נ"ל פי' שפוך חמתך וכו' וא"ת מוכרחים היו מצד דיעתך העתיד, לז"א אשר לא ידועך ובשמך לא קראו, יר' לא אמרו לשם ייחוד קוב"ה, בשעה שהרעו לנו, כי אכל את יעקב וכו', ר"ל כוונתם רק לכלות יעקב לרע מזגם, וזה ג"כ כונת הפ' תבא כל רעתם לפניך וכו', דעוד הק' הרמב"ם שם אמאי נענשו המצרים הלא מוכרחים היו בגזירת ד' ועבדום ועינו וכו' ותי' הנ"ל א"ש גם בזה שלא מה"ט ולכונה זו עבדו בהם. וז"ש תבוא כל רעתם וכו' וא"ת מוכרחים היו וכמ"ש הוי אשור שבט אפי. לז"א ועולל למו כאשר עוללת לי דייק' דקש' ג"כ מוכרחים היינו עפ"י הידיעה, ועכ"ל תי' הנ"ל ודו"ק. והנה בדברים שנפשו שנ אדם מחמדתן כגון מריות וקנין נכסים ודאי להנאת עצמם עושים העושים כן ואין מענה בפיהם כלל לומר התנצלות הנ"ל. וא"כ הנביא מיכה רצה להוכיחם באופן שלא ימצא שום התנצלות עפ"י קוש' הרמב"ם הנ"ל לכן הוכיחם בדברים שנפשם חמדה, וז"ש שמעו נא המתעבים משפט וכו' ראשיה בשוחד ישפוטו במחיר יורו וכו' ומחיר הוא רומז על זנות כמ"ש אתנן זונה ומחיר וכו' עי' סוף תמורה, וכל אלו ע"כ להנאת עצמם עושים. ולא משום ידיעת ד'. והם ישענו על ד' לאמר הלא ד' בקרבינו דייקא ר"ל יודע עתידות מה שבכח עדיין ולכן לא תבא עלינו רעה דמוכרחים אנו ואין מקום לעונש כלל. ובאמת דברים שנפשם מחמדתן יוכיחו לכן בגללכם ציון שדה תחרש וכו' והנה הרמב"ם הק' עוד ע"פ זה וקם העם הזה וזנה וכו' הרי מוכרחים היו ע"ש. ותי' הנ"ל מספיק לכל זה כדמיון מי שרואה מרחוק סומא הולך סמוך לפתחים אומר הרואה אותו מקודם שיפול הסומא. אבל אין אמירתו מכריח נפילת הסומא כנ"ל. וא"כ ה"פ וקם העם הזה וזנה וכו' והסתרתי פני מהם להענישם, והם יקשו ערפם ויוסיפו חטא על פשע באמרם הלא על כי אין אלוקי בקרבי דייקא ר"ל שאין יודע עתידות לכן מצאונו הרעות דאל"כ בטל הבחירה ואין מקום לענוש. ולז"א ואנכי הסתר וכו' כו באמת עיקר טעם העונש בראשונה הוא שאסתור פני הוא על כל הרעה אשר עשו דייק' כי פנה מרוע מזגו ותאותו אל א"א וכו' כנ"ל: ועוד יובן יותר עפ"י הנ"ל דק' עוד לשנא דקרא ואמר לשין יחיד הל"ל ואמרו. ועוד פתח וקם וזנה וכו' וסיים על כל הרעה וכו' ונ"ל דהנה הרמב"ם חי' קושי'