דברי מהרי"א חלק ב קסה

ת"ח שנא' ויהי' מלעיבים במלאכי אלקים וכו' עד עלית חמת ד' בעמו וכו' מאי עד אין מרפא א"ר יהוד' כל המבזה ת"ח א"ל רפואה למכתו וכו', ונ"ל מכיון שהמון עם ישראל באותו הדור היו שריה כאילים כבשו פניהם בקרקע ולא רצו להוכיח זה את זה דייקא, ע"כ הת"ח שהיו ביניהם הם הוכיחוה בלתי ספק, אבל הם הוסיפו חטא על פשע, שביזו את הת"ח המוכיחים אתם, באמור להם טול קיסם וכו' השיבו טול קורה מב"ט, ושוב עי"ז לא יוכלו להוכיחם עוד שנית, אחר שהיו מלעיבים בהם ובוזים דברם, וכמ"ש באזני כסיל אל תדבר פן יבוז לשכל מיליך, לכן עלה חמת די עד אין מרפא, נ"ל הכוונה כיון דהתוכחה הוא מרפא לנפש החוטא, כמ"ש ולשון חכמים מרפא, וע"י שבזו הת"ח, פסקה רפואה זו מהם, כי על כל עונות יכול הת"ח להוכיחו, אבל מה שנוגע לכבוד עצמו על שביזה את הת"ח, אין יכול להוכיחו ולהחזירו למוטב, היינו עד אין מרפא אין תרופה למכתו כנ"ל, וממילא והעם לא שב עד המכהו ע"כ יגיעם העונש שאין תרופה למכתם, ולפי"ז נ"ל שהתור' רמזה כ"ז בקרי הנ"ל והי' בשמעו את דברי האלה הזאת מפי המוכיח ומזהיר את העם, והתברך בלבבו וכו' לאמור וכו' שלא יקבל התוכחה, באמרו בשרירות לבי אלך. ולא זו בלבד שלא יקבל דבריו, אלא עוד זאת יוסיף חטא על פשע למען ספות הרוה את הצמאה כתרגומו וכפרש"י, היינו שיהי' בוזה דבריו ומלעיבו באומרו טול קורה מבין עיניך וכו', לכן לא יאבה ד' סלוח לו. כי אז יעשן אף ד' וכו' ורבצה בו כל האלה וכו', כיון שביזה ת"ח הם מלאכי אלקי' עד עלות חמת ד' עד אין מרפא אין תרופה למכתו כנ"ל, ואאמ"ו הג' זצוק"ל כתב ז"ל יובן מאז"ל מאי עד אין מרפא אר"י כל המבזה ת"ח א"ל רפוא' למכתו, וקש' הרי קיי"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ומ"ט לחטא, זה שעונשו חרוץ אין מרפא, ועוד מ"ש דנקט קרא השלילה אין מרפא, וגם מאי חידש לן ר"י הנ"ל יותר מפשטי' דקרא, וגם תיבת אין לו תרופה וכו' לו מיותר, דהל"ל רק אין תרופה וכו', אמנם נ"ל דבר"פ חלק אית' ואלו שאין להם חלק עוה"ב האומר אין תורה מה"ש וכו' ואפיקורס וכו' ובגמ' ד' צ"ט רב ור"ח אמרי אפיקורס זה המבזה ת"ח וכו' ועוד שם כי דבר ד' מה וכו' זה אפיקורס וכו' הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב וכו', הנה זה מסכים לדברי כ"י הנ"ל, דיש לדקדק בפ' ויהיו מלעיבים במלאכי אלקי' ובוזים דבריו וכו', דבריהם הל"ל לשון רבים כדפתח במלאכי אלקים אבל להיות הת"ח קרי להו בשם מלאכי אלקים, הן הן שלוחי דרחמנא, עי' רש"י פ' חקת בפ' וישלח מלאך, א"כ מי שמבזה הת"ח הוא מבזה דבר ד', וזה"ש ובוזים דבריו ר"ל דברי אלקים, וקאי דבריו אהשם אלוקי' כסמוך לו כנ"ל, וכיון דאפיקורס זה המבזה ת"ח, ועליו כתיב קרא כי דבר ד' בזה זהו אפיקורס, היינו מבזה ת"ח, היינו כי דבר ד' בזה, הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב זהו עד אין מרפא אין לו תרופה למכתו אמנם הקב"ה רוצה שלא ידח ממנו נדח, לכן מסבב ד' להחזירו למוטב, ולהיות על הרוב מי הוא זה הפוער פיו לדבר סרה ומבזה להת"ח ורבנים, הם הבעלי כיסים שיש להם רב טוב, ועשיר יענה עזות משרירות לבו, ולפעמים גם בינונים בלא הון רב ע"י שלפעמים הם מהנהם את הרב ושאר ת"ח מנכסיהן בדורון ומתנת ממון, עי"ז נקל בעיניהם כבוד הרב והת"ח לבזותם, כארז"ל בסנהדרין ד' נ"ב אר"א למה ת"ח דומ' לפני ע"ה בתחילה דומה לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומ' לקיתון של חרס כיון שנשבר שוב אין לו תקנה ע"ש, אבל העניים שאין מהנהים את הרב ות"ח וגם טרודים הם במחייתם לפרנס ביתם, אין עולה על דעתם לבזות את הת"ח, כי מה להם ולהם, אדרב' נוהגים בהם כבוד ומורא כראוי, וא"כ שסיבת החטא בזה, הוא הממון, מלינו לו רפואה אם הוא יורד