דברי מהרי"א חלק ב קכח

וז"ש הן עם לבדד ישכון בנבוא', כי בגוים בל יתחשב הנבוא', והנה עי"ז זכים למחיצה לפנים ממה"ש וז"כ המד' כבדד של בלעם וכו': ולא אבה ד' לשמוע אל בלעם ויהפוך וכו' כי אהבך, נ"ל דאי' במד' ראוי' הי' הקללו' לבלעם והברכות למשה אלא שלא יאמרו אוהבם מברכם ולא יתקיימו כ"כ וכו' ולי נ"ל טעם אחר ויפי' הנה ברך לקחתי ובירך לא אשיבנה דאי' בברכות ראוי' הי' לעשות להם נס בימי עזרא אלא שגרם החטא, והק' דאי' כל דיבור שיצ' מפי הקב"ה לטובה אפי' ע"ת אינו חוזר ותי' צל"ח עפמ"ש ר"מ לחלק בין הבטחה מפי קב"ה עצמו או ע"י נביא, שחס על כבוד הנביא יותר שלא יאמרו שהו' נביא שקר, וכן אי' במד' לא איש אל מה שניבא ע"י נביא ויכזב ההו' אמ' בעצמו ולא יעשה, ולכן במשה דל"ש זה, דכתי' בי' וגם בך יאמינו לעולם, אית' בחזרה ומעתה אלו הי' הדברות ע"י משה הי' בחזר', אבל אחרי שיצ' מפי בלעם שהו' הי' הסיבה להסתלקות שכינה מאו"ה שנביאי' מכשילום, וא"כ אם לא נתקיים נביאתם עודנה הי' פ"פ לאו"ה ויאמרו שא"כ מבלעם שהי' נביא שקר, א"כ מההכרח לאמת נביאתם, ואי' במלאכי אהבתי אתכם וכו' הלא אח וכו' נ"ל דאם גם ישראל אינם בשלימות ולמידום מעש' נכרים שהיו אחים עמהם, עכ"ז הש"י אוהבם, וזהו ראיי' שאוהבם אהבה עצמיו", והי' אהבתי אתכם אהב' עצמיי', אף לא ע"י מעשיכם, וראיי' הלא אח עשיו ליעקב ודו"ק וז"ש ולא אבה ד' וכו' ויהפיך את הקלל' לברכה, שיוצא' הברכה מפי בלעם, של"י בחזרה, ומזה ראי' כי אהבך ד' יר' אהבה עצמיית: ע"ד אשר לא קדמו וכו' ואשר שכר עליך נ"ל המשך ב' עבירו' אלו, עפמ"ש לא יהי' בכיסך אבן ואבן יר' לפעמי' מדת הכלוי והוותרנות, חלבמו סגרו פימו דברו בגאוי, שאינם מהנים מנכסי' ואעפי"כ מתגאים והיו' אשר ל"ק, ואחזו מדת הכלוי, ואשר שכר עליך, היי' מדות הפזיר, ושניהם לרעה הי': כי תדור נדר לד' אלקיך לא תאחר לשלמו ויל"ד מאי קאמר לשלמו והלא אם הי' אומר לא תאחר לשלם נמי מובן וא"כ הוי"ו הוא מיותר ונר' דהנה אית' במתני' היתר נדרים פורחין באויר ותמוה הא ילפינן מקרא לא יחל דברו הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו וא"כ מוכח בפירש דמותר להתיר נדר, ונר' דידוע דמכל מצוה שעושה האדם נעש' מלאך מליץ ובעבירה קונה לו מלאך קטיגור והמלאכים אם גם שהם רק מלא רוח מ"מ יש בהם לחלק כמו באדם שתואר החיצונה הוי הגוף והנשמה מבפנים ה"נ יש במלאך חלק גופניי' ורוחניי' ואם אדם מתחיל לעשות מצוה נוצר תחילה חלק גופניי' מהמלאך ואח"כ חלק רוחני' שבו ואם אנו מתחילין המצוה ואין גומרין אות' א"כ יש כאן מלאך בלא חלק אלקי ורק בהתחלת המצוה נוצר בו חלק גשמיות וא"כ זה המלאך לית ליה אחיזה בארץ דהא אעפ"י שיש בו חלק גופניי' מ"מ הוי יותר מסתם אדם וגם בשמים לית ליה מקום אחוזה דהא עוד לא הוי בי' חלק רוחניי' ולא הגיע למדריגה שיעלה לשמים דאין לו מקום אחר רק פורח באויר בין השמים לארץ א"כ הכא בנדר נמי אם מתיר הנדר ואינו גומר נדרו א"כ אינו גומר המצוה וגם מלאך שינצר ממנה נמי אינו גומר רק חלק אדמה שבו ונמי צריך לפרות באויר וז"כ היתר נדרים היינו אם מתיר הנדר וא"כ מלאך שנברא עי"ז למו וז"כ הקרא וכי תדור נדר לד"א א"כ ממילא נברא מלאך א' א"כ לא תאחר לשלמו דהיינו שהמלאך יהי' שלם בגוף ובנשמה יחדיו שיוכל להיות בשמים מאאמ"ו הג' זצוק"ל: כי יהיה בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה ותמוה כפילות הלשון ויצא וכו' ולא יבא וכו' ונ"ל דאית' דלפעמים