דברי חן חלק א צו

ועתה פשוט וא"ש ראיית הירושלמי מרצפה לאשת חמיו ולא קשיא מידי קושיית הכנסת הגדולה

לפי דברינו דהדיוט מותר בפלגש ע"י קדושין א"כ לכאורה ה"ל להרמב"ם לכתוב דין זה בספרו דרשאי לקיים אשה שלא תהי' לה תנאי כתובה כדס"ל לר"י בירושלמי דמסתמא קיי"ל כוותי' נגד ר"מ. אך באמת כבר כתב הרמב"ם בפרק י"ב מאישות הלכה ו' התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים כו' תנאו קיים. אלא דעדיין צ"ע קצת דה"ל לבאר דאם קידש אשה בתורת פלגש שאינו מתחייב לה כל תנאי כתובה

זכינו השתא מכל האמור דגם הדיוט מותר בפלגש אך ע"י קדושין דוקא א"כ גם לדעת הרמב"ם אין אנו צריכין לדחוק דכל הני פלגש דכתיבי בתנ"ך הי' ע"י יעוד דוקא רק שהיתה ע"י קדושין בלא כתובה או תוספת כתובה וזהו שהכריח בגיטין ו' ע"ב ותזנה עליו פלגשו דע"כ אינו כפשוטו דא"כ היתה נאסרת עליו וגם דוחק לומר שנאנסה דמלשון ותזנה עליו לא משמע כן. וע"כ צריכין לפרש זבוב מצא כו' [ועי' תוס' שם ד"ה זבוב מצא. ועי' יומא ס"ו ע"ב תוס' ד"ה פלוני]. ולפ"ז פשוט דא"ש מ"ש התוס' שם דבת יפת תואר היתה ואין אנו צריכין לומר שהיתה ע"י יעוד

והנה הרמב"ן בפירושו על התורה על פסוק ולבני הפלגשים גו' השיג על פי' רש"י וכתב כי לא תקרא פלגש אלא כשהיא בלא קדושין כי הכתובה מד"ס. אבל אפשר שגם ב"נ כשנשאו להם נשים היו נוהגים לכתוב להם מוהר ומתן. ואשר רצונם שתהי' להם פלגש לא כתב לה כלום עכ"ד. ונ"ל דדבריו האחרונים מוכרחים. דאין לומר דדעת רש"י כמו"ש הרא"ם דס"ל כתובת אשה דאורייתא שהרי בירושלמי פרק ה' דכתובות הנ"ל דפליגי שם ר"מ ור"י מה בין אשה לפלגש ר"מ אומר אשה יש לה כתובה. פלגש אין לה כתובה. ר"י אומר אחת זו ואחת זו יש להן כתובה. אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה. פלגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה. ויש לדקדק כיון דאינהו מה בין אשה לפלגש לפרש קאתו א"כ בשלמא ר"מ דס"ל בריש פרק אע"פ דכתובת אשה דאורייתא שפיר קאמר דבזה איכא נפ"מ. אבל ר"י דאמר תנאי כתובה איכא בינייהו והא תנאי כתובה לכו"ע אינו מה"ת רק תקנת חכמים א"כ לדידי' אכתי מה בין אשה לפלגש האמור בתנ"ך. ועוד כיון דלר"י כתובה מדרבנן אמאי קאמר אחת זו ואחת זו יש להן כתובה דמשמע מה"ת כיון דעל אשה ופלגש האמורה בתורה קמיירי וע"כ צ"ל דנהי דלר"י כתובת אשה מדרבנן וכן תנאי כתובה לכו"ע מ"מ היו נוהגין מאז מקדם לכתוב כתובה לאשה וכן תנאי כתובה אבל לא לפלגש. ומוכרחים דברי הרמב"ן האחרונים

ומ"ש כת"ר ובזה יש ליישב קושיית המפרשים על אברהם שנשא הגר לפלגש לפ"ד הרמב"ם דאינו מותר רק למלך. דבריו בהשכל ודעת. מ"מ לפמ"ש אין צריך לכל זה. ולכאורה היה נראה ראי' מהא דנשא אברהם פלגש להיפך מדעת כת"ר דס"ל כמו"ש הרמב"ן דכל עיקר נפ"מ בין אשה לפלגש הוא רק בקדושין דהנה בירושלמי ריש פרק קמא דקדושין אמר ר' יונה בשם שמואל זונה עומדת בחלון [ובב"ר עומדת בשוק] באו עליה שנים הראשון אינו נהרג והשני נהרג על ידו וכי נתכווין הראשון לקנותה כו' הרי דשמואל ס"ל דאפי' ביאת זנות שלא הי' מתכווין כלל להקנותה בזה לאשה נעשית א"א ובעולת בעל א"כ לדידי' מה בין אשה לפלגש בב"נ ומ"ט נקראת הגר פלגש אברהם. וכ"ת דכתובה איכא בינייהו דא"כ מוכח מינה דכתובת אשה לשמואל הויא מה"ת והרי שמואל ס"ל כתובות י' חכמים תיקנו לבנות ישראל כו' מוכח דלדידי' הוי רק מדרבנן ובע"כ צ"ל דאף דכתובה מדרבנן מ"מ נפ"מ בינייהו לפי מנהגם שנהגו לכתוב לאשה ולפלגש לא כתבו כדברי הרמב"ן האחרונים לדעת רש"י והרי זה תברא לדעת הרמב"ן בעצמו דס"ל דנפ"מ בין אשה לפלגש רק בענין קדושין

ונ"ל לתרץ דעת הרמב"ן שלא הקשה על פי' רש"י רק לפי ההלכה לפי מה דקיי"ל לדידן דלא כר' יונה בשם שמואל אלא דגם בב"נ בעי כונה לאישות ואיננה בעולת בעל אלא א"כ כיון לקנותה בזה לאשה וכדפליג שם ר"א בירושלמי א"כ נפ"מ בין אשה לפלגש דבאשה צריך כונה לקנותה לשם אישות. ופלגש אינה אצלו רק בדרך זנות בעלמא ואף דלר"א י"ל דנפ"מ בינייהו בכתובה דהא איהו ס"ל בכתובות ט' האומר פ"פ מצאתי כו' וכתבו המפרשים דס"ל כתובה דאורייתא ס"ל לרמב"ן דבהא לא קיי"ל כר"א וכתובה רק דרבנן משו"ה קשיא לי' על פי' רש"י

והא דאמינא דנראה דלא קיי"ל כר' יונה בשם שמואל דירושלמי משום דמשמע לי דרבים חולקים עליו בתלמודא דילן כמו שכתבתי במקום אחר [בתשובה סימן פ"ד]

ובעיקר דברי הרמב"ן שכתב על פי' רש"י אין הדבר כן כו' כי הכתובה מד"ס. לא ידענא. לוא יהא מד"ת כל זה הוא בישראל ממ"ת ואילך אבל בב"נ לא מצינו שיהא עליו חיוב כתובה ודוחק לומר שהוא בכלל דינין דמנלן וע"כ צ"ל שהי' רק מנהג קדום וכמו"ש לעיל ועי' חולין צ"ב ריש ע"ב

ומ"ש כבוד הגנ"י להוכיח מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה דאל תחלל את בתך להזנותה הוא משום דא"כ אב נושא בתו כו' דמכאן דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מה"ת וכתב כת"ר שהאריך בזה במקומו עכ"ל כבוד הגנ"י. ולי נראה דמכאן ראיה למ"ש הנו"ב מהדו"ת ביו"ד תשובה מ"ה דיבש ביבש לכו"ע אסור לבטל לכתחלה מה"ת. ויעי' פ"ת יו"ד סימן צ"ט בנ"ץ שם. כן נ"ל ידידו חיים: סימן נט לאחי המופלג החו"ש מ' שרגא פייוויל נ"י בזאגער

אשר הקשית אחי יקירי. וז"ל קשיא לי לפי מה דמשמע בשו"ע א"ע דמצות פו"ר דוקא זכר ונקבה ולא סגי בשני זכרים. והא במתניתין ביבמות ס"ב תנן בית שמאי אומרים שני זכרים ופי' רש"י אבל לא זכר ונקבה משמע דשני זכרים עדיפי מזכר ונקבה. וא"כ לבית הלל דס"ל זכר ונקבה על כרחך פירושו דגם זכר ונקבה סגי וממ"ש שני זכרים. ועוד קשה לפי זה דלב"ש דדוקא ב' זכרים בעי משום דיליף ממשה דהוה לי' שני זכרים ופירש. ולמה לא יליף מעמרם דה"ל רק זכר ונקבה ואפ"ה פירש כדאמר בסוטה י"ב

תשובה. מה דס"ל דלב"ש לא סגי להו בזכר ונקבה כדמשמע כן מפי' רש"י. כד מעיינת זה ליתא. דהנה בגמרא שם מפרש מ"ט דב"ש ילפי ממשה דכתיב בני משה גרשון ואליעזר וכיון שהי' לו שני בנים פירש מן האשה. והשתא בשלמא אי ב"ש לקולא וס"ל דב' זכרים נמי סגי וכ"ש זכר ונקבה שפיר מייתו ראיה ממשה דבשני זכרים סגי מדפירש אף דלא הו"ל רק שני זכרים אבל אי נימא דלב"ש דוקא שני זכרים ובזכר ונקבה לא סגי א"כ מאי ראיה ממשה ודילמא אף אי לא הו"ל רק זכר ונקבה נמי הי' פורש. ואין להקשות לפ"ז מאי פריך וב"ש לילפי מברייתו של עולם דילמא אין הכי נמי דאיכא ראיה מברייתו של עולם דבזכר ונקבה מקיים המצוה אלא דילפי ממשה דגם בשני זכרים סגי. די"ל דה"ק לילפי מברייתו של עולם דכיון דבתחילה הי' עיקר בנינו של עולם ע"י זכר ונקבה ולא הי' סגי בשני זכרים ה"נ השתא לדידן במצות פריה ורביה דהויא נמי מטעמא דלא תהו בראה כדאמר ר' יוחנן שם בהיו לו בנים ומתו והכי קיי"ל, א"כ מסתברא דבעינן נמי דוקא זכר ונקבה ולא סגי בשני זכרים כיון דתרווייהו חד טעמא אית בהו דהיינו בנין העולם והא דמשה ע"כ טעמא אית בי' משום דמדעתי' עבד או טעם אחר

גם מהא דמשני עלה בגמרא דה"ט דב"ש לא ילפי מברייתו של עולם דאין דנין אפשר משאי אפשר נמי משמע דב"ש מודו דזכר ונקבה עדיפי אלא דא"צ. דאל"כ מאי משני נהי דברייתו של עולם לא הי' אפשר על ידי זכרים לבד על כל פנים כיון דידעינן דעל ידי זכר ונקבה סגי לבנין העולם