דברי חן חלק א צא

בירושלמי שם דהא דמתחלה שלח לו קיימת בנו מתנות לאביונים משום דלא הי' מתנה חשובה כל כך לפי ערך הנשיא אלא דבמתנות לאביונים לא איכפת לן רק שיהא להאביון מתנה, משא"כ משלוח מנות בעינן מנה חשובה לפי ערך המשלח [ונ"ל דהכי דייק קרא ומשלוח מנות איש לרעהו ולא כתיב ומשלוח מנות לרעהו. א"ו דבעינן תרתי לטיבותא לפי מעלת האיש המשלח ולפי מעלת רעהו שנשלח לו] ע"כ שלח לו דקיים ע"י מתנה מועטת כזו רק מתנות לאביונים משא"כ כשחזר ושלח לו שוב מתנה ומנה חשובה מזו חד עגל וחד גרב דחמר שלח וא"ל קיימת בנו משלוח מנות איש לרעהו ר"ל דבזה אתה יוצא גם משום משלוח מנות שזה מנה חשובה היא. ופשוט. וכ"פ בספר חיי אדם כלל קנ"ה סימן ל"א

ויוצא לנו דעכ"פ משלוח מנות צריך להיות יותר חשוב ממחנות לאביונים. א"כ מה שמסתפק עוד כת"ר בשולח לחבירו דבר שלם ואינו שוה פרוטה אם יוצא בו דאפשר אין צריך שיעור נתינה כלל כמו בגט כו' דלפמ"ש ודאי אינו יוצא דבמתנות לאביונים ג"כ אינו יוצא בפחות משוה פרוטה מכ"ש במשלוח מנות דבעי שיעור יותר חשוב ואי משום שהוא שלם מאי עדיפותא לענין זה

הן אמת שמצאתי גם להרש"א בח"א דמנות אפי' כל דהוא משמע. אבל לפמ"ש לא יתכן זה דכיון דמתנות לאביונים איכא שיעורא ע"כ גם משלוח מנות איכא שיעורא. ומכ"ש לפי מ"ש הר"ן דכל עיקר טעם דמשלוח מנות כדי לקנות עי"ז אהבה וריעות. א"כ כל שהוא למאי חזי. ואדרבה בוז יבוזו לו. ועוד שתי מנות למה לי. כיון דכל שהוא סגי א"כ בחד כל שהוא איכא ב' משהויין. א"ו שיעור חשוב בעי. בכל מנה ומנה

ולולא דמסתפינא לחדש דבר מה שלא שיערו הראשונים. הי' נ"ל לתת שיעור למשלוח מנות. דהנה שם מנה מצינו מדרז"ל שהונח על משקל מנה דהיינו ליטרא. כדאמרינן בכריתות משקל שבעים שבעים מנה. משמע שמשקל הי' שנקרא כך. וכדאשכחן במשנה ריש פרק ה' דבכורות דף ל"א ושוקלין מנה ע"ש בפי' רש"י. וביחזקאל מ"ד המנה יהי' לכם פירשו המפרשים ליטרא. והונח על מאה זוז כדאמרינן בעלמא מנה ומאתים. והונח ג"כ על חתיכות בשר או דגים חשובים שראויים לתתם לפני האורחים. וכמו דאמרינן ביצה י"ד אין משלחין אלא מנות וע' פי' רש"י שם. וכדכתיב ויקרא ח' כ"ט למשה היה למנה

ונ"ל דהכל דבר אחד הוא דשם מנה הונח על המשקל שהיו שוקלין בו מאה זוז שכל מטבעותיהם היו מקבלין רק במשקל כדאיתא בפרק הזהב וכמ"ש וישקול אברהם לעפרון כו' וכיוצ"ב. ועל משקל מנה הזה היו שוקלין ג"כ בשר ודגים כל שהי' צריך לחתיכה חשובה לפניו או לפני אורחים. ולפ"ז המשקל נקרא מנה. ומאה זוז נקרא מנה ע"ש המשקל. וכל חתיכה חשובה נקראת מנה או מנות בלשון רבים. וע' שמות רבה פרשה מ"א משל לבן מלך כו']

והנה לפי מ"ש הט"ז ביו"ד סימן ש"ה דמשקל חמש סלעים של פדיון הבן הוא חמש לויט וקווינט במשקל. והנחלת שבעה והגר"א שם כתבו דבפורתא לא דק דבדיוק הוא ה' לויט ושליש. א"כ לפ"ז המנה קודם שהוסיפו עליו הי' מכוון מאה זוז דהיינו משקל כ"ו לויט ושני שלישים. אמנם בימי יחזקאל כשהוסיפו על המשקלות שתות מלבר. א"כ המנה נעשה ל"ב לויט והוא ק"כ זוז וכדאמרינן בב"ב צ' המנה יהי' לכם. אלא דנשאר שם מנה על מאה זוז כמו שהיו קוראין קודם שהוסיפו. אבל באמת המשקל מנה הגדיל עד שהוא ל"ב לויט והוא מכוון כליטרא שלנו. וא"כ מרדכי ואסתר דהוו בתר יחזקאל שהוסיף על המשקל מנה. וכבר הי' המנה גדול כליטרא שלנו. א"כ כוונת מצות משלוח מנות לא פחות משני ליטראות בשר או של שאר מיני מאכל. כנ"ל. ועי' דברי חמודות סוף פרק התינוקת: פיקקעלין ב' לסדר ראשיתם אשר יתנו לד' לך נתתים תרמ"ג לפ"ק: סימן נח דיני אישות

אשר כתב אלי כבוד ש"ב ידי"נ הגאון הגדול המפורסם בישראל כו' כקדש"ת מ' אלי' דוד ראבינאוויץ שליט"א אבד"ק פאניוועז. [וכעת רב לעדת אשכנזים בירושלם ת"ו]

וז"ל בדבר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד וסייעתם בפרק א' דאישות ובפרק ד' דמלכים דלהרמב"ם לא הותר פלגש להדיוט רק למלך. והקשו עליו מכ"מ בתנ"ך שהוזכר פלגש להדיוט. ואמרתי דבאמת תמוה מאד מנלי' להרמב"ם לחלק בין הדיוט למלך. ונ"ל ע"פ דברי הרמב"ם בפרק ט"ו הלכה כ"ט מהלכות איסורי ביאה שכתב מנין ששתוקי ואסופי מותרין לבא בקהל ממה שאמרה תורה אל תחלל את בתך להזנותה שלא ישא אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת ונמצא אב נושא בתו. ואח נושא אחותו. ומלאה הארץ זימה. ואי ס"ד דאסור לישא עד שיבדוק וידע שכשרה היא א"כ אין חשש בזה. א"ו דשתוקית מותרת לבוא בקהל עכ"ד הרמב"ם ולפ"ז נחזי אנן לשיטתו דהבועל אשה שלא לשם אישות עובר בלאו ולהחולקים עליו דוקא במיוחדת לכך ולהאמור איהו ז"ל לטעמי' לדרוש בכאן טעמא דקרא דלא תחלל את בתך משום ומלאה הארץ זימה וס"ל דמה"ט מותרין שתוקי ואסופי לבוא בקהל וא"כ לפ"מ דקיי"ל פלגש בלא כתובה וקדושין וביחוד בעלמא א"כ ה"נ א"צ גירושין כלל רק שילוח מביתו לבד וי"ל דגם ברצונה תלוי כמו בב"נ כדפסק הרמב"ם פרק ט' מהלכות מלכים וא"כ היום יקחנה ראובן ולמחר שמעון והיא לא תדע ממי קבלה וא"כ גם בזה תמלא הארץ זימה ח"ו ולכן ס"ל דאסור באמת פלגש כמו שאסור לישא אשה במדינה זו ואח"כ במדינה אחרת וזהו רק בהדיוט אבל מלך דאין נושאין אלמנתו ואף בשרביטו אין משתמשין א"כ אף דנאמר דלמלך אחר מותר כפלגש שאול לדוד עכ"פ אין לחוש שתמלא הארץ זימה ואב נושא בתו ואח נושא אחותו דהכל יודעים מזה ולכן הותר בפלגש. ובזה יש ליישב קושיית המפרשים על אברהם איך נשא הגר. ולהאמור י"ל דכיון שכל האיסור משום אב נושא בתו ואח נושא אחותו והוא רק לבתר דהתירה התורה שתוקית ואסופית כדברי הרמב"ם. אבל בדיני ב"נ שכתבו האחרונים דספק אצלם מדאורייתא לחומרא א"כ אסור להם לישא אשה טרם שידעו בודאי שאינן מעריות האסורות להם א"כ בכה"ג ליכא איסור פלגש אף להדיוט כלל. וא"ש

עוד אחת אעירו מה דקשיא לי זה שנים רבות לשיטת הרמב"ם דפלגש אסור להדיוט רק ע"י יעוד. איך נפרנס מעשה פלגש בגבעה שכתבו תוס' גיטין ו' ע"ב דבת יפ"ת היתה ע"ש מקושייתם המוכרחת והרי גר אינו נמכר בעבד עברי וה"נ גיורת ומכ"ש לשיטת הרמב"ם פרק א' מהלכות עבדים דאשה אינה מוכרת עצמה כלל וא"כ ע"כ פלגש בגבעה לא היתה נמכרת לאמה ומוכח מזה דפלגש מותר להדיוט או דתקשי קושיית התוס' דגיטין וא"א להתעקש דבת יפ"ת שאני מיפ"ת עצמה יעיין שם. ושאלתי לחכמים ולגדולים ואין פותר לי ע"כ נא לעיין בדברי כו' עכ"ד ידי"נ הגנ"י

במה דסיים כת"ר אפתח דנ"ל דאנא אשכחנא פתרא ע"פ מ"ש רש"ל בסנהדרין כ"א אהא דאין להם לבנות ישראל לא שער כו' דמעט מזער הי' להן אלא שלא הי' ראוי להסתכן. וכתב שם דאל"כ תקשי למאן דדריש בנזיר פרק ג' מינים לא ילבש גבר שמלת אשה אמגלח שער בית השחי ובית הערוה דלוקה משום דדרך נשים הוא כמו שפי' רש"י שם ש"מ דיש להם שערות ודוחק לומר דקרא איירי אחר חורבן דוקא ועוד וכי לא הי' באותו הזמן סימן גדלות שהעיקר תלוי בשערות. ואין לומר שהי' להם וגילחו. א"כ מאי מקשים מתמר כו'. א"ו שהי' להם שערות מעט מזער. וכתב הרש"ל שם שאח"כ מצא כדבריו ממש בפרק קמא דגיטין בגליון תוס' גבי פלגש בגבעה. ולפ"ז אין אנו מוכרחים לומר כתירוץ התוס' שלפנינו בגיטין דבת יפ"ת היתה: