דברי חן חלק א צ

לפי שהעתיק שם סעיף ד' דברי הרשב"א מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה לא יקרא עם ש"ץ אלא שומע ושותק. הגה. וכן לא יסייע שום אדם על פה לחזן כו' וכתבו הט"ז והמגן אברהם דה"ט דלא יקרא עם הש"ץ דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"ץ. ולפ"ז ליתא להאי דינא דהרמב"ם משום דכשיקרא הגדול עם הקטן איכא גם כן הך חששא דשמא יתן השומע לבו לקריאת הקטן ולא לקריאת הגדול

אמנם לאחר העיון קצת י"ל דשאני דינא דהרשב"א דמי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה לא יקרא עם הש"ץ. משום דהשומע לא ידע דהמגילה אינה כשרה. לכן יכוון לצאת בה. משא"כ בקריאת קטן דכו"ע ידעי דקטן אינו מוציא הגדול ולא יכוון לצאת אלא בקריאת הגדול. ואין מזה סתירה לדברי הרמב"ם והדרה קושיא לדוכתה למה השמיט המחבר דין זה דהרמב"ם. ועוד דהמעיין בב"י בעיקר דברי תשובת הרשב"א יראה דכוונת הרשב"א אינו כמו שכתבו הט"ז והמ"א בטעמו. דזה לשון הרשב"א בתשובה שהביאו הב"י שם בסימן תר"צ אני אומר שכל מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה לקרות בה פי' לקרות בה עם ש"ץ גריע טובא משנים שקראו אותה מפני שנותן דעת בקריאתו באותה מגילה עכ"ד. הרי דעיקר חששא הוא שמא הקורא בעצמו יתן דעתו בקריאתו באותה מגילה שתופס בידו. ותימא גדולה על הט"ז ומ"א שלא הבינו כן בדעת הרשב"א. וליתא למה שדייק מזה המ"א דמשמע דהוא עצמו יכול לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא דאדרבה דה"ט דהרשב"א דהוא עצמו לא יכוון לשמוע לש"ץ לפי שקורא במגילה

ולפ"ז אפשר לומר להיפך מדעת המ"א דלשמא יתן השומע לבו לזה שתופס המגילה שאינה כשרה לכו"ע לא חיישינן אלא דחששא הוא מהקורא בעצמו. ולפ"ז דינו של הרמב"ם הוא בלי חולק. אלא דהב"י הביא שם עוד בשם אורחות חיים וז"ל נהגו לגעור במי שמסייע לחזן על פה. והטעם שמא יתן לב השומע לזה שקורא על פה ולא לקריאת החזן. וכן העתיק הרמ"א בסעיף ד'. אלא דמ"ש הרמ"א וכן לא יסייע שום אדם על פה כו' על דברי המחבר שהוא מתשובת הרשב"א מי שתופס כו' אינו נכון האי וכן כו'. לפי שטעם הרשב"א הוא משום חששא דהקורא. ודברי הרמ"א הוא מטעם השומע. ולפ"ז דברי המ"א מ"ש בתופס מגילה שאינה כשרה דלא יקרא דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא א"ש לדינא לפי דעת האורחות חיים דחשש שמא יתן השומע לב למי שמסייע לחזן וקורא על פה וכ"ש דאיכא חששא דיתן לב לשמוע מפי הקורא במגילה שאינה כשרה. אבל מ"ש המ"א הטעם שמא יתן השומע לבו שהוא מדברי האורחות חיים על דברי המחבר שהוא מתשובת הרשב"א וזה אינו נכון. ודיוקו ודאי אינו נכון מ"ש דמשמע מזה דהוא עצמו יכול לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא כמוש"ל. אחר כך מצאתי שכבר דקדקו עליהם האחרונים

אמנם מדברי הרמ"א אלה שהוא דברי האורחות חיים דמה"ט לא יסייע שום אדם על פה לחזן שמא יתן השומע לב לזה שקורא על פה ליתא לדינו של הרמב"ם שמתיר לקרות הגדול עם הקטן אפילו בציבור דאם יש לחוש שהשומע יתן לב לצאת ממי שקורא על פה מכ"ש דאיכא חששא שיתן הקורא לב לקריאת הקטן שאינו ידוע כ"כ להרבה בני אדם דקטן אינו מוציא את הגדול ומעתה י"ל דה"ט דהשמיט המחבר האי דינא דהרמב"ם שלא הי' לו הכרעה בדין זה של הרמב"ם לבין דינו של האורחות חיים ע"כ לא העלה על שולחנו גם שניהם

אולם נחזי אנן מנא לי' להרמב"ם דינו זה דגדול קורא עם הקטן ואפי' בציבור. והנו"כ לא הערו מקורו. ונ"ל שהוא ממ"ש במגילה כ' ע"א ר' יהודה מכשיר בקטן. תניא אמר ר' יהודה קטן הייתי וקריתיה למעלה מר' טרפון וזקנים בלוד אמרו לי' אין מביאין ראיה מן הקטן. תניא אמר רבי קטן הייתי וקריתיה למעלה מר' יהודה. אמרו לי' אין מביאין ראי' מן המתיר ולימרו לי' אין מביאין ראיה מן הקטן. חדא ועוד קאמרו לי' חדא דקטן היית. ועוד אפי' גדול היית אין מביאין ראיה מן המתיר ע"כ. והקשו המפרשים הא בכתובות סוף פרק ב' אלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקיטנן כו' ומפרש שם בגמרא דה"ט דנאמנין מפני שהם מדרבנן א"כ ה"נ למה אינו נאמן קטן להעיד במקרא מגילה שהיא דרבנן. ונדחקו בזה. ונ"ל דהאי קושיא הכריחו להרמב"ם לפרש דמה שאמרו אין מביאין ראי' מן הקטן ה"ט לפי שיש לומר שגדול קרא עמו ור' טרפון מן הגדול שמע. ולפי שהי' קטן לא ידע לדקדק בזה דר' טרפון מהגדול שמע ולא ממנו ואין להקשות לפ"ז מאי פריך בגמ' ולימרו לי' לרבי אין מביאין ראי' מן הקטן הא ע"כ ר' יהודה לא שמע מן גדול שהי' קורא עם רבי דאי ר' יהודה לא שמע מן הקטן רק מן הגדול א"כ מאי מייתי ר' יהודה ראי' מר' טרפון דילמא ר' טרפון ג"כ בכה"ג הוי. וי"ל דהגמ' הכי קאמר לימרו לי' לרבי אין מביאין ראי' מן הקטן דאף דר' יהודה הביא ראי' מר' טרפון. י"ל דלבתר דאמרו לי' רבנן לר' יהודה דאין מביאין ראי' מן הקטן משום די"ל דר' טרפון מן הגדול שקרא עמך שמע ואתה לא ידעת לדקדק בזה. הודה ר' יהודה לדבריהם וא"כ אין ראי' מעתה לרבי די"ל דר' יהודה לאו מרבי שמע לצאת ידי חובתו רק מגדול שהי' קורא עמו שמע. ומתרץ חדא ועוד קאמר לי'. דממ"נ אי ר' יהודה חזר בו ודאי אין ראי'. ואי ר' יהודה לא חזר בו הא אין מביאין ראי' מן המתיר דהא רבנן פליגי עלי' ומעתה לולי שאיני כדאי להכריע. הי' נ"ל להכריע' מכאן להרמב"ם ז"ל

אלא דיש לומר דאף דבזמן הש"ס הי' רשאי לקרות הקטן עם הגדול בציבור לפי שהיו בני תורה ויודעים שקטן אינו מוציא. ומכ"ש קורא בעל פה אינו מוציא. משא"כ עתה יבואו לטעות לפי שאנן אינן בני תורה, עי' ביצה ו' ע"א תוס' ד"ה והאידנא. ונראה אף לדעת הרמב"ם דליכא חששא דשומע מ"מ דינו דהאורחות חיים דיש לגעור במי שמסייע לש"ץ בעל פה נכון. מטעם דדברים שבכתב אסור לאומרן בעל פה. והקורא בעל פה קעביד איסורא. ואף שהתוס' בתמורה י"ד ע"ב ד"ה דברים כו' דאין להקפיד רק על מה שכתוב בחומש. י"ל מגילה נמי כיון שנקראת ספר נותנין לה כל דין ס"ת. וע' ב"י בטור או"ח סימן מ"ט ובמ"א שם בשם הרדב"ז, ועי' ב"י בסימן תרצ"א בד"ה וצריכה כו' ואכמ"ל בזה עוד. וע' מרדכי פרק ב' דמגילה סימן תשצ"ב: סימן נז דיני משלוח מנות לכבוד ידי"נ ש"ב הגאון המפורסם כו'

מה דמסתפק כתר"ה אם יוצאין ידי חובת משלוח מנות במתנות כהונה ובמעשר שני דאפשר דאין צריך משלו כיון דלא כתיב ליתן מנות

נ"ל דלפי מ"ש הבאה"ט בשם של"ה ומהרי"ל בסימן תרצ"ד ס"ק ב' דפשיטא לי' למהרי"ל דאינו בא משלוח מנות ממעות מעשר שלו ומכ"ש ממתנות כהונה ומעשר שני. אמנם לפי מה שהביא המ"א שם דברי מהרי"ל משמע דלא מיירי רק בענין מתנות לאביונים. וכן מצאתי בתשובת כתב סופר סימן קמ"א דמהרי"ל לא מיירי רק לענין מתנות לאביונים. ובתשובה ההיא מסתפק השואל אם יוצא בשולח מנות לאביון משום תרתי כשישלח לאביון עוד מתנה אחת והוא ספיקו של הטו"א במילואים מגילה ז'. והמחבר כתב סופר מסתפק שם כספיקו של כתר"ה לענין משלוח מנות דאפשר דלא שייך כאן הא דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ורצה המחבר שם לפשוט מהירושלמי מגילה דשלח לי' ר' אושעיא רבה לר' יודן נשיאה קיימת בנו מתנות לאביונים. וקשה מאי קמ"ל וכקושיית הטו"א. אלא ודאי הא קמ"ל דאינו יוצא משום שתים כיון שהם שתי מצות. וטעמא משום דאין עושין מצות חבילות כבסוטה ח'. ע"ש

ואנכי אינני יודע למה נטה המחבר הנ"ל מפי' פני משה