דברי חן חלק א פט

צד וכן נראה דכיון דמקום הפיטמא בולט בכל האחרונים העגולים ונמצאים הרבה כן אינו פסול משום הדר דעיקר פסול ככדור משום הדר הוא כמ"ש הירושלמי שם. ולא גרע מאתרוג כותי דבמקום שגדילין שם כשר דזה נקרא הדור במקומן כיון שמראה זה מצוי בהם א"כ אתרוג ככדור נמי אם רק הפיטמא והעוקץ הוא כגידול כל האתרוגים שנמצאים מהם הרבה כשר. כן נ"ל פשוט. וראיתי בעטרת זקנים הביאו הבאר היטב וז"ל לפענ"ד נראה דלמצוה מן המובחר יש לחוש לגירסא א' בתוס' ל"ו (ד"ה אתרוג ככדור כו' שגרסי כדור דאפילו אינו עגול כל כך ככדור ממש פסול. עכ"ל. ודבריו תמוהין בכוונת התוס' ע"ש: סימן נד דיני תענית

מה שדקדק כת"ר בדברי המ"א באו"ח סימן תקנ"ג סעיף קטן ז' שכתב בכנסת הגדולה מתיר ללמוד בערב תשעה באב שחל בשבת ואסר בתשעה באב עצמו שחל בשבת, ול"נ להחמיר בשתיהם דהא יכול ללמוד דברים המותרים בתשעה באב, וכן אשכחן במדרש שקרא רבי במגילת איכה בתשעה באב שחל בשבת עכ"ל המ"א. והלא בתשעה באב עצמו שחל בשבת גם הכנסת הגדולה אוסר ומה חידש עליו המ"א

הנה דקדוק קלוש הוא. וי"ל שהביא זה נגד דעת תשובת מהרמ"ל שהביא בתחלה שמתיר אפילו בשבת שחל בו תשעה באב. אך האמת ידע ידידי דהמעיין במדרש איכה שם על פסוק רוח אפינו ובמ"כ שם ימצא שעיקר הגירסא הוא שקרא רבי בערב תשעה באב שחל בשבת. וכ"ה בירושלמי שבת פרק כל כתבי הלכה א'. וכן משמע ממש"ש ששיירו בה אלף בית אחד ואמרו למחר אנו באים וגומרין אותה והיינו בתשעה באב עצמו וע"כ פשוט דטעות סופר בהמ"א מ"ש בתשעה באב שחל בשבת דצ"ל בערב תשעה באב שחל בשבת. וא"ש ראיית המ"א דאף דבערב תשעה באב לכו"ע אין בו איסור מדינא. מ"מ יש להחמיר כיון שיכול ללמוד דברים המותרים בתשעה באב כר' שנהג כן. והחת"ס בתשובה באו"ח סימן ל"ג וסימן קנ"ו הביא דברי המ"א ולא הרגיש בט"ס שבו. אולם לפמ"ש דט"ס הוא במ"א. ובמדרש ובירושלמי מפורש שהי' רק ערב תשעה באב. וא"כ אזדא לי' כל מש"ש על זה: סימן נה

אשר הקשה לי ידידי בהא דאיתא באו"ח הלכות תענית סימן תקע"ד סעיף ד' מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון ואסור לשמש בו מטתו כו' ולחשוכי בנים מותר. והנה בגמ' תענית י"א יליף לה דאסור בתשמיש המטה מדכתיב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב. וקשה מאי ראיה מייתי מיוסף מלידה אשימוש הא השימוש כל שאינו בשנת רעבון אינו אסור אע"פ שהלידה תהי' בשנת רעבון. וה"ל לכתוב בקרא שנתעברה בטרם תבא שנת הרעב. עכ"ד

תשובה. הנה בלא"ה הקשו התוס' שם מלוי כיון שיוכבד בתו נולדה בין החומות ע"כ צ"ל דשימש בשעת רעבון. ודחקו התוס' לומר דלכו"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות כו'. והוא דחוק מאד. דהא לישנא דאסור לא משמע ממידת חסידות. וראיתי במהרש"א שכתב שבדבריהם יתיישב דהא יוסף חשוכי בנים הוה שלא קיים עדיין פו"ר אלא ממידת חסידות עשה כן וגמר כן לכל הפחות במידת חסידות לאינן חשוכי בנים. ועוד י"ל דיוסף עדיין לא היה מצווה על פו"ר קודם מתן תורה עכ"ל. הנה מ"ש דקודם מ"ת לא היו מצווין על פו"ר אזיל בה המהרש"א לשיטתו בחגיגה ב' ע"ב בתוס' ד"ה לא לתהו כו' שכתבו שם התוס' דמצות פו"ר נאמרה אף לכנען משו"ה עבדים חייבין בפו"ר. וכתב שם המהרש"א וז"ל הוא דבר תמוה דהא מצות פו"ר לישראל נאמרה ולא לב"נ כדאמרינן בהדיא פרק ד' מיתות והרי פו"ר שנאמרה לב"נ דכתיב ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ וצ"ע. והמ"ל בפרק י' מהלכות מלכים השיג עליו. וכתב שדברים אלו נכתבו שלא בהשגחה ודברי התוס' פשוטים דמ"ש בגמ' דמצות פו"ר לישראל נאמרה ולא לב"נ היינו ממ"ת ואילך שנטלה מהם ונתנה לישראל. והטעם מהר רש"י שם. אבל קודם מ"ת ודאי דב"נ היו מצווין שהרי להם הוא שנאמר ואתם פרו ורבו גו' ושפיר כתבו התוס' דפו"ר נאמרה אף לכנען. ואף דעכ"פ מסיני ואילך נטלה מב"נ ואיך יתחייבו עתה עבדים מבני כנען בפו"ר. י"ל דאף שמב"נ ניטלה מצוה זו מ"מ מעבדים לא ניטלה. ע"ש שהאריך. וכ"כ הטו"א בחגיגה שם בהמילואים. ומצאתי בנו"ב מהדו"ת חו"מ סימן י"א שכתב לתלמידו מה שרצית לתרץ תמיהת המהרש"א בחגיגה על מ"ש תוס' דפו"ר נאמרה אף לכנען שהוא נגד הסוגיא דפרק ארבע מיתות דפריה ורביה לישראל נאמרה. וכתבת דיש לומר דכוונת התוס' שקודם מ"ת פו"ר נאמר אף לב"נ. דבריך הם דברים בטלים דמה יועיל להתוס' כאן בחגיגה אם הי' העבד מצווה על פו"ר קודם מ"ת אם הוא עתה אינו מצווה. ואיך יאמר בגמ' יבטל והלא כתיב פו"ר אם הוא עתה אינו מצווה ושפיר תמה המהרש"א. עכ"ל הנו"ב. והנך רואה דדברי התלמיד המה דברי המל"מ שכתב ע"ד המהרש"א דדבריו שלא בהשגחה. ומה שרצה הנו"ב לפרש כוונת המהרש"א דר"ל מה מועיל מה שהי' מצווה קודם מ"ת אם עתה אינו מצווה. במחכת"ר הוא לא ראה דברי המהרש"א בתענית שהבאתי לעיל שכתב דיוסף לא הי' מצווה על פריה ורביה הרי דסבר דב"נ לא היו מצווין כלל בפו"ר מעולם ושפיר תמה עליו המ"ל דזה א"א לומר. ולפ"ז הדרא קושיית המהרש"א למקומה דאיך נלמד איסורא מיוסף והוא הלא הי' מותר שהי' חשוכי בנים. ואין לתרץ דיוסף החמיר על עצמו אף שהי' מותר מדינא לפי שהי' חשוכי בנים ומיני' נלמד לאינם חשוכי בנים דאסירי חדא כיון שעליו לקיים מ"ע ולעסוק בפו"ר איך רשאי להחמיר ע"ע. ועוד כיון דביוסף מדת חסידות הוי א"א ללמוד ממנו איסורא. וא"ת דלא ילפינן מיני' רק למידת חסידות א"כ גם בחשוכי בנים ה"ל למילף מיני'. ועוד דלשון אסור לא משמע מידת חסידות רק ע"פ דין. וע' ט"ז באו"ח שם. וע' ס' גב"א ושאר מפרשים שכולם לא נמלטו מדחוקים ודרכים רחוקים

והמחוור מכל מה שכתבו המפרשים הוא מ"ש בספר איי הים במס' תענית שם דאף לפי מה שכתב הראב"ד הביאו הטור או"ח סימן ר"מ כי התשמיש דג' חדשים האחרונים נחשבים כמצות פו"ר. מ"מ בעת הרעב אסור בג' חדשים האחרונים לכן זכרה התורה כי ליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב כדי שיהי' מותר ליוסף לשמש בג' חדשים האחרונים כדי שיצא הולד מזורז ומשובח עכ"ד. ונ"ל שזהו כוונת הכתוב וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב וכי תימא מאי נפ"מ. דבלידה הא אין קפידא כלל אפי' אם הוא בשנת רעבון. ע"ז אמר אשר ילדה לו אסנת פי' דרק מהלידה ואילך היו שווין ליוסף בזירוז וליבון דלא כמ"ש [ בפרשת וישב] אצל תמר ותהר לו גבורים כיוצ"ב כו' דהתם היו שווין משעת הריון. והכא מלידה ע"י ששמש בג' חדשים האחרונים ודו"ק: סימן נו דיני מגילה

אשר שאלת ממני למה השמיט המחבר בשו"ע סימן תר"צ סעיף ב' מ"ש הרמב"ם בהלכות מגילה פרק כ' הלכה ז' קראוה שנים אפילו עשרה קורין כאחד כו' וקורא אותה גדול עם הקטן ואפילו בציבור. ובשו"ע לא כתב הך סיומא דקורא הגדול עם הקטן

תשובה. נ"ל לכאורה דיש לומר דהמחבר השמיט דין זה