דברי חן חלק א פז

בצפרא מידי לאורחא לא מהני לי' למיכלא ולא יתיב בתענית בערב סוכות ג"כ. א"ו דיש לחלק משום דערב סוכות יכול לאכול הכזית מתובל בתבלין לאכול לתיאבון. משא"כ במצה שצריך לאוכלו כמו שהוא ע"כ ליתא לדינו של מהרי"ל ע"כ דבריך

נ"ל דאף דאפשר לחלק בין ערב פסח לערב סוכות כמו"ש הצל"ח. מ"מ מהא דרב ששת אין הכרח לחלק לדידן. ולכאורה הי' נ"ל דרב ששת ס"ל כר' יהודה בב"ק פ"ז דסומא פטור ממצות וכדעת ר' יוחנן שפסק כן להלכה. אלא דמ"מ כתבו הפוסקים והמפרשים דגם לר' יהודה דפטור היינו ממ"ע אבל בכל ל"ת חייב וא"כ לפ"מ דאמרינן בפסחים מ"ב דנשים חייבות באכילת מצה מה"ת משום דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה א"כ בסומא נמי כיון שישנו בל"ת דחמץ ישנו באכילת מצה. וכ"מ בתשובת רע"א סימן קס"ט. משו"ה רב ששת שהי' סומא כיון שחייב במצה מה"ת יתיב בערב פסח בתענית כדי לאוכלו לתיאבון. משא"כ מ"ע דסוכה שפטור ממנה מה"ת לא החמיר עלי' כ"כ לישב בתענית בשביל שיאכל לתיאבון. ואף דבסוכה כ"ז יליף ר' יוחנן בשם רשב"י ג"ש ט"ו ט"ו מחג המצות היינו לענין זמן האכילה אבל לא לענין אישי האוכלין, ונהי דאי לא היה מקרא או הלכה לפטור נשים מסוכה הוי ילפינן בג"ש ט"ו ט"ו מחג המצות לחייבינהו אף שפטורות מכל מ"ע שהז"ג וכמו"ש רבא שם כ"ח. מ"מ השתא דקי"ל דנשים פטורות מסוכה הרי דג"ש זו לא נתקבלה לענין מי ומי החייבין בסוכה אלא רק לענין זמן חיובא דסוכה דהיינו בליל ט"ו כמו מצה, ולפ"ז סומא ודאי פטור ממ"ע דסוכה כמו מכל מ"ע לר' יהודה ואין להקשות דלפ"ז איך ס"ד בגמרא בפסחים שם דמשום פסחא הוא דיתיב בתעניתא. והרי במ"ע דפסח אין לנו ראיה לחייבו שהרי פסח לא הוקש לל"ת דחמץ שנאמר גם בזה כל שישנו כו'. יש לדחות דלפי מה דס"ד י"ל דר"ש ס"ל דסומא חייב בכל המצות וכרבנן דר"י. משא"כ למסקנא ע"כ צ"ל דס"ל כר"י

אמנם לקושטא דמילתא נ"ל פשוט וברור דבמ"ע דפסח לכו"ע סומא חייב אפי' לר"י. דכמו נשים אף דפטירי ממ"ע שהז"ג מ"מ ס"ל לר"י בפסחים צ"א ע"ב דחייבות בק"פ מדכתיב נפשות ואפי' נשים במשמע. ה"נ נפשות ואפי' סומין במשמע. ואפי' לר' שמעון שם דממעט נשים מדכתיב איש לפי אכלו ולא אשה. מ"מ סומא כיון שהוא איש הרי הוא בכלל נפשות ולכו"ע חייב. ופשוט

הדרן לדברינו די"ל דמה"ט לא התענה רב ששת בערב סוכות משום דלדידי' ליכא מ"ע באכילת כזית בסוכה משו"ה לא חשש שיאכל שלא לתיאבון. משא"כ לדידן שחייבין במ"ע מן התורה אה"נ דאסור לאכול בערב סוכות כל שיש בו חששא שיאכל בלילה שלא לתיאבון. אך לכאורה א"א לומר כן דרב ששת ס"ל כר' יהודה דסומא פטור ממצות. שהרי שם קט"ז אמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרו הגדה בביתם להוציא ב"ב ומפרש בגמ' טעמא משום דלא ס"ל כראב"י דבעבור זה אתא למעט סומין דפטירי מה"ת וממילא לא היו יכולין להוציא גם בזמן הזה אפי' למ"ד מצה בזה"ז דרבנן משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא ס"ל דבעבור זה אינו מיעוט כלל ואפי' מן התורה נמי מחוייבין ומוציאין אחרים כ"ה בגמ'. והשתא אם איתא דרב ששת ס"ל דסומא פטור ממצות כר' יהודה. א"כ הדק"ל. נהי דבעבור זה אינו מיעוטא. מ"מ כיון דעכ"פ פטור מכל מ"ע שבתורה וא"כ פטור ממ"ע דוהגדת לבנך ג"כ. וא"כ בזמן הבית אינו מוציא בני חיובא. השתא נמי נהי דס"ל מצה בזמן הזה דרבנן וסיפור יציאת מצרים ממילא נמי מדרבנן מ"מ הא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ומיהו בלא"ה יש לדקדק ברב יוסף ג"כ בכה"ג מדאמר הגדה לב"ב מוכח דס"ל דסומא חייב בו מן התורה ודלא כר"י דסומא פטור ממצות. והרי בב"ק ובקדושין ל"א משמע שהי' לו בזה ספק כמאן הלכה אי כר"י אי כרבנן. ודוחק לומר דהא דאמר אגדתא לב"ב היינו לאחר שאמרו לו שאין הלכה כר"י

ע"כ נ"ל ע"פ מה שכתבתי כבר בתשובה סימן ל"ה דהא דקי"ל דאשה פטורה ממ"ע שהז"ג משום דילפינן ממצה שמחה והקהל היינו לפוטרם ממ"ע שנצטוו ממ"ת ואילך דבהני אמרינן דפטירי. אבל מ"ע שנתחייבו קודם מ"ת ואז לא הי' חילוק בין אנשים לנשים כי לא נאמר להם אז מ"ע דשמחה מצה והקהל למילף מינייהו לפטור נשים ובודאי היו חייבין א"כ ממ"ת ואילך נמי אף שכבר נאמר לפטור נשים ממ"ע שהז"ג מ"מ ממצות שהיו חייבין מקודם מ"ת לא נפטרו דא"כ יצאו בזה ממ"ת ואילך להקל וזה א"א כדמוכח מסנהדרין נ"ט. דמה"ט כל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ משום דליכא מידי דלישראל שרי ולעכומ"ז אסור ופי' רש"י שכשיצאו ישראל מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל עליהם כו'. ומה דקשה ע"ז ממצות תפילין כתבתי במק"א. ועפ"ז מתורץ בכמה מקומות ואכמ"ל

ועפ"ז נ"ל דא"ש דעת החינוך מצוה כ"א שכתב דבסיפור יציאת מצרים בלילי פסח חייבים זכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן והעובר עלי' בטל מ"ע. ותמה עליו המנחת חינוך למה יהי' נוהג מצוה זו בנשים הא מ"ע שהזמן גרמא היא שאינה נוהג בנשים ולומר הטעם לפי שגם המה היו באותו הנס כבר הוכיחו התוס' דדבר זה אינו אלא לחייב מדרבנן כו'. ולומר כיון שחייבין מה"ת באכילת מצה חייבין בסיפור יציאת מצרים. אין זה כלום דהתורה כתבה גבי אנשים בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור כו' והאריך בזה והניח בצע"ג. וראיתי בח"א הלכות פסח שכתב לחייב נשים בהגדה דכיון דחייבות בד' כוסות וקי"ל שתאן שלא על הסדר לא יצא. א"כ בעכצ"ל הגדה בינתיים ושכ"כ תוס' בסוכה ל"ת בד"ה מ"ש. מ"מ אין זה מספיק לחייבינהו רק מדרבנן כמו ד' כוסות אבל מה"ת מנלן דחייבות

אולם לפמ"ש א"ש דכיון דסיפור יציאת מצרים בליל פסח ילפינן מקרא דזכור את היום גו' והגדת לבנך גו' שנאמר להם קודם מ"ת ואז לא הי' שום סברא שיפטרו נשים ממצוה זו ע"כ גם לאחר מ"ת חייבין ולפ"ז סומא לר"י נמי נהי דיליף לפוטרו מכל מצות האמורות בתורה היינו ממצות שנאמרו לישראל לאחר מ"ת אבל ממצות שהיו ישראל חייבין בהם קודם מ"ת שאז לא הי' שייך לפוטרם לפי שעדיין לא נאמר להם קרא דאלה המצות גו' וכיון שהיו חייבין מקודם מ"ת אין סברא שוב לפוטרם לאחר מ"ת ואע"ג דבדידהו לא שייך הכרח לומר דעכצ"ל דממ"ת ואילך נמי נשארו בחיובן דאל"כ להקל יצאו שהרי במ"ת נתרפאו ולא הי' בהן סומין כמו"ש וכל העם רואים וכדאיתא במ"ר פרשת נשא והביא רש"י שם. ואף שאח"כ חזרו למומן כמו"ש במ"ר שם הרי פנים חדשות באו לכאן. מ"מ נראה דלא נשתנה דינם להקל ממ"ת ואילך. וע' נזיר נ"ד תוס' ד"ה או בקבר והריב"א פי' כו' דסד"א כו'. ואף שכתבו התוס' בעירובין צ"ו דמה"ט החמירו חכמים לחייב סומא במצות מדרבנן יותר מאשה כדי שלא יהא נראה כעכומ"ז אם הי' פטור מכל המצות משא"כ אשה שעכ"פ מחוייבת בכל מ"ע שאין הז"ג. הא דחייב סומא במצה וסיפור יציאת מצרים כיון שאין זה רק פעם אחת בשנה אין בזה הכירא כ"כ כמו שאין היכר אצלו ממה שהוא נימול לפי שהוא בשב וא"ת ואינו במעשה בפועל וגם שהוא מכוסה אף שלפעמים הוא מגולה. וגם ממ"ש התוס' שלא יהא נראה כעכומ"ז כו' משמע דס"ל דעכ"פ כעכומ"ז הוי וחייב בשבע מצות שנאמרו לב"נ אף שר"י אמר שפטור מכל המצות האמורות בתורה לא קאי אמצות שנצטוו ב"נ קודם מ"ת

ולפמ"ש לעיל דא"א דישראל ממ"ת ואילך יצאו להקל יש לכאורה להקשות בשבת קל"ה ע"א דאמר ר"א כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה. ופריך עלה אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לשמונה ומשני נתנה תורה ונתחדשה הלכה הרי שקודם מ"ת נתחייבו למול בח' ולאחר מ"ת כל שאין אמו טמאה לידה א"צ למולו בח' והרי יצאו להקל י"ל דחומרא נמי אית בי' דכל שאינו נימול לח' אסור למולו בשבת. ועוד דכיון דאינו נימול לח' צריך למולו ביום ראשון ואסור להשהותו ערל עד יום ח'

והנה בגמ' שם מסיק דהא דר"א פלוגתא דתנאי היא וליכא הכרעה בין הפוסקים הלכתא כמאן ופסק הרא"ש לחומרא דנימול לשמונה ואינו דוחה שבת. ומכאן הבאתי ראיה לדעת הש"א דס"ל להרא"ש דמי שדינו למולו בח' אם מהלוהו בתוך ח'