דברי חן חלק א פו

בענין זה אכתוב לכת"ר מה שיש אתי בכתובים (וכבר נדפס בספרי שפתי חן פרשת וירא] איך צוה אברהם לשרה מהרי גו' לושי ועשי עוגות ותירגם אונקלס ועבידי גריצן והלא יו"ט של פסח הי' כפי' רש"י בחומש. ומשנה מפורשת בביצה כ"א שלשה דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אין אופין פתין גריצין כו' דהיינו פת עבה. ועד כאן לא פליגי רק ביו"ט דעלמא אבל בפסח אפי' ב"ה מודו דאסור משום חימוץ כמו"ש הרשב"א ורבינו ירוחם ובשו"ע בסי' ת"ס סעיף ה' לפסק הלכה וע' בהגר"א שם וכיון שקיים אברהם אבינו אפי' עירוב תבשילין וכל מילי דרבנן איך צוה לאפות עוגות בפסח ודוחק לומר שסמך אזריזות' דשרה שתמהר לאפות שלא תחמיץ. ע"כ נ"ל דבב"מ ריש פרק הפועלים כתיב קמח וכתיב סולת אמר ר' יצחק מכאן שהאשה צרה עיניה באורחים יותר מן האיש כתיב לושי ועשי עוגות וכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ואילו לחם לא אייתי לקמייהו אמר ר' אפרים מקשאה כו' אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי' ושרה אמנו אותו היום פירסה נדה כו' ופי' רש"י היא אמרה קמח והוא סולת והוא תמוה היכן נזכר בקרא דקמח שרה אמרה והלא אברהם בעצמו הוא שאמר מהרי שלש סאים קמח סולת ומנלי' לתלות בוקי סריקי באמנו שרה. ובפרט גנאי גדול כזה שהיתה עיניה צרה באורחים וכבר צווחו ע"ז קמאי דקמאי. ע"כ נ"ל לולא פי' רש"י דבאמת אברהם תרווייהו אמר קמח וגם סולת וכ"ת תרווייהו למה הא סולת עדיף מקמח י"ל משום דאברהם כבר הובטח מפי הש"י אבל שרה אשתך יולדת לך בן א"כ כל שעה ושעה הי' חושש דילמא עתה פורסת נדה ובא לה אורח כנשים ואם יצוה לה שתאפה רק סולת והוא מחיטין לתותין כדאמר בפסחים מ' דא"א להיות נקיה בלא לתיתה דילמא תטמא העיסה ולא יהי' לחם לאורחים ע"כ צוה קמח וגם סולת שאם תטמא הסולת יהי' פת קמח שהוא מחיטין שאינן לתותין דלא הוכשרו לקבל טומאה ואם לא תטמא יהי' פת סולת דעדיף מפת קמח. אמנם סוף דבר כתיב ויקח חמאה וחלב ואילו לחם לא אייתי קמייהו משום דבאמת פירסה שרה נדה וקשה אכתי לחם הקמח הוה לי' לאתויי שזה לא נטמא וע"כ צ"ל דקמח לא לשחה כלל דזה הי' בעיניה לדבר מותר כיון דיש סולת דעדיפא קמח ל"ל והיא לא ידעה מה שאמר הש"י לאברהם מבשורת הבן וכמו"ש הרמב"ן בחומש שם דאל"כ לא היתה צחקה שרה שמעינן מינה דעכ"פ עברה על צווי בעלה במה שחשבה דקמח אין צורך ונחשב זה להצדיקת לצרת עין משום דלא הוה לה להרהר אחרי דברי אברהם במה שנוגע להאורחים אף שלדעתה אינו צורך כלל. וא"כ הא דאמר כתיב קמח וכתיב סולת ה"ק כיון שצוה לעשות עוגות גם מקמח וע"כ כדי שלא תטמא א"כ הא דלא אייתי לקמייהו ע"כ משום דלא עשתה כאשר צוה עליה אברהם א"ר יצחק מכאן שאשה צרה עיניה באורחין. כנ"ל. אלא דלכאורה עדיין איך אפשר לומר דה"ט דאברהם שצוה ליקח קמח כדי שלא יהי' מוכשר לקבל טומאה דמה מועיל במה שהחטים לא הוכשרו הא נעשו מוכשרים לקבל טומאה ע"י הלישה שהוא במים. אך גם זה לא קשה שמפורש במדרש שם דעשתה מיני מלוטמא. ומצאתי במוסף הערוך דהוא מאכל המתוקן בדבש. וכתב המ"כ דדייק לה מדאמר ועשי שהוא מיותר וי"ל דהיינו דבש תמרים שהוא מי פירות ואינו מכשיר לקבל טומאה עי' במ"א ריש הלכות יוה"כ אלא דהמדרש לא ס"ל כגמ' דילן דלדעת המדרש אה"נ שלא שינתה ממה שצוה עליה אברהם ופת נמי הביא עי' שם במדרש ודלא כאפרים מקשאה וכיון שבאנו לזה א"ש דלא תיקשי מה שצוה לאפות פת עבה בפסח ולא חשש מטעם חימוץ דהרי קיי"ל מי פירות אין מחמיצין. וא"ש:

סימן נא דיני ראש השנה לבני החו"ב מ' אברהם נ"י נאטענזאהן

מה ששאלת בני על מ"ש הרמ"א באו"ח סימן תקפ"א ורבים נוהגים לאכול בערב ראש השנה קודם עמוד השחר משום חוקות העכומ"ז משמע דעל פי דין א"צ לחוש לזה. ובאמת אין המנהג אצלינו לחוש לזה. ושאלת טעמא מאי

תשובה. נ"ל ע"פ מה שראיתי בהגהות מיימונית ברמב"ם הלכות שופר פרק א' הלכה א' שכתב יש מקומות שנזהרין שלא להתענות בערב ראש השנה משום חוקות העכומ"ז. אמנם בפסיקתא פרשת ולקחתם לכם ביום הראשון למדנו שמצוה להתענות בערב ראש השנה וכן בירושלמי פ"ה דנדרים ר' יונתן ציים כל ערב ריש שתא [וכ"ה פ"ב דתענית ה' י"ב]. והנה הוא ראי' למנהגנו עכ"ד. ולא כתב טעם למה באמת אין בו משום חוקות העכומ"ז. וי"ל ע"פ מ"ש הר"ן ופוסקים דחוקות עכומ"ז לא שייך רק במנהג בלי טעם וכמשמעות לשון ובחוקותיהם לא תלכו. דחוק הוא דבר בלי טעם אבל כל שיש במעשה זו טעם לא אסרה תורה ומה"ט שורפין על המלכים ואין בו משום דרכי האמורי ולפ"ז בתענית בערב ראש השנה כיון דאית בי' טעמא שהוא בשביל תשובה אין בו משום חוקות עכומ"ז. אך מ"מ יש לחלק בין האי לבין הא דשורפין על המלכים דהתם מילתא אחריתא הוא ולא שייכא כלל לעבודת כומ"ז שלהן וכן כ"ד שיש בו משום רפואה כדאמרינן בשבת ס"ז אבל כשעושין דבר זה משום עבודה לעכומ"ז שלהם י"ל דאסור משום חוק לעכומ"ז אף דאית בי' טעמא וצריך ראי' לזה להתיר

והנה לכאורה ראיית הגהות מיימונית מפסיקתא אין ראי' כלל די"ל הא דהתענו הני אמוראים ולא חשו משום חוקות עכומ"ז ה"ט משום דבימיהם עדיין לא הי' דרכי האמורי כן להתענות בערב חגיהם ע"כ התענו. משא"כ לדידן י"ל דאסור. אמנם נראה דבמנהג שנהגו ישראל מקודם ואח"כ באו הכנענים ונהגו כן א"צ ישראל לבטל מנהגם בשבילם. שהרי אנן לאו מינייהו גמרינן כדאמר בסנהדרין נ"ב וצ"ע בתוס' דע"ז י"א ע"א. וע' בהגר"א יו"ד סימן קע"ח דהעיקר הוא דללמוד מהם אסור. ומש"ש כיון דכתיבא לאו מינייהו גמרינן לאו דוקא אלא כל דבר שהיינו עושים זולתם מותר ע"ש. ואע"ג דמצבה אסר רחמנא משום שנעשה חוק לעכומ"ז כמו"ש רש"י בפרשת שופטים והיתה אהובה למקום בימי האבות. שאני התם שגם בימי האבות כבר הי' כן מנהג לעכומ"ז במצבות אלא דאז עדיין לא הוזהרו על בחוקותיהם לא תלכו וכמ"ש הרמב"ן בפ' שופטים ולפ"ז ראיית הגהות מיימונית מפסיקתא והירושלמי נכונה מאד. דכיון שמוכח מהני אמוראי שמצוה להתענות בערב ראש השנה ושכן נהגו גם הם להתענות א"כ גם אצלינו אין חשש איסור משום חוקות עכומ"ז ממנ"פ. דאם כבר בימי האמוראים הי' מנהג ודרכי האמורי להתענות וא"כ האמוראים שהתענו ע"כ צ"ל דס"ל דבזה אין בו משום דרכי האמורי משום דדמיא להא דשורפין על המלכים וכיוצ"ב דאין בו משום דרכי האמורי. ואם נימא שבימי האמוראים עדיין לא נהגו הכנענים חק זה לעכומ"ז ומה"ט הי' מותר להם להתענות א"כ לדידן נמי מותר דכיון דקדם מנהגנו לשלהם אנן לאו מינייהו גמרינן ואפי' אי תענית זה לא דמיא להא דשורפין על המלכים נמי שרי. וא"כ ראיית הגהות מיימונית מפסיקתא וירושלמי נכונה בממה נפשך. אבל לפרש טעמא. מפני מה לא דמי לחוקות עכומ"ז לא ברירא לי' ודו"ק. אביך וכו' ח"ן: סימן נב דיני סוכה

מה שכתבת אלי ידידי דלדעתך אין איסור כלל לאכול בערב סוכות מחצות ואילך ודלא כמו"ש הרמ"א בהגהת שו"ע סימן תרל"ט סעיף ג' בשם מהרי"ל דאסור כמו בע"פ. שהרי הצל"ח בפסחים ק"ח ע"א הכריח דע"כ יש חלוק בזה בין ערב פסח לערב סוכות דאל"כ אמאי כל מעלי יומא דפסחא הוה יתיב רב ששת בתעניתא ומפרש בגמ' משום דאיסתניס הוה ואי טעים