דברי חן חלק א פד

ר"י. אולם אם נימא דמצות תשביתו היינו ביו"ט עצמו א"כ ודאי דגם רש"י אזיל ומודה לדברי ר"י דע"כ נצטרך לומר דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו דכיון דלאוי דלא יראה ולא ימצא הויין מחצות י"ד או מליל ט"ו ומ"ע דתשביתו הוי אח"כ א"כ ע"כ הא דלא צותה תורה להשבית קודם התחלת לאוי דבל יראה ובל ימצא כדי שלא יעבור תיכף בהתחלת זמן איסור משום דבאמת השתא נמי לא עבר כלל על ל"ת משום דמשהה ע"מ להשביתו ולבערו. שוב ראיתי מה שכתב בעל קו"א להש"א שם סימן ע"ז מהגאון מהורא"א ושגג שם בדעת רש"י במחכ"ת ואולי השומע שמע וטעה

נחזור לעניננו דלר' יהודה ילפותא דנותר מגלה לנו אמ"ע דתשביתו דאינה אלא בשריפה ואינו מקיים במפרר וזורה לרוח או מטיל לים כמו דלא מהני בנותר דקדשים וא"כ ממילא דגם ביטול לא מהני לר' יהודה לקיים בזה מצות השבתה כמו דלא מהני ביטול בנותר א"כ הא דאמרינן דחמץ בביטול בעלמא סגי ע"כ היינו לרבנן דלא ילפי מנותר ואזלינן בתר משמעות דקרא דתשביתו היינו בכל דבר שאתה יכול להשביתו וביטול בלב הוי נמי השבתה וא"כ גם קושיית תוס' הראשונה שהקשו על רש"י שפי' דביטול הוא בכלל השבתה מהא דר"ע דס"ל דהשבתה אינה אלא שריפה לא קשיא מידי דודאי ר"ע דס"ל כר' יהודה דיליף מנותר וכמו שפי' רש"י שם ביטול אינו בכלל השבתה והא דאמר דבביטול בעלמא סגי היינו לרבנן וכן תירצו המפרשים ודרך סלולה ופשוטה היא

אמנם לכאורה י"ל דקושיית התוס' הכי הוא דע"כ הא דאמרינן בכמה דוכתי דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי א"א לומר דהיינו רק לרבנן ולא לר' יהודה שהרי כוותי' דר' יהודה קי"ל וכמו"ש התוס' בדף כ"ז משום דסתם משנה כוותי' בתמורה וא"כ אין סברא לומר דסוגיין דתלמודא בכמה מקומות דלא כהלכתא. אבל גם קושיא זו בקל יש ליישב לכאורה דבאמת מאן לימא לן דרש"י ס"ל להלכה כר' יהודה ודילמא כשיטת הגאונים ס"ל דהלכה כחכמים. אולם לפ"ז קושיית תוס' על רש"י באמת חזקה היא שהרי הרא"ש שהבאנו לעיל כתב בשם רש"י דפסק כר' יהודה וכן כתב הטור בסימן תמ"ה וא"כ קושייתם אלימתא דלרש"י אזלא סוגיין דגמ' בכמה דוכתי דלא כהלכתא

הן אמנם שכבר תמהו הק"נ והגרי"ב בהגהותיו על הרא"ש מנלי' דרש"י ז"ל פסק כר' יהודה. ואני אומר במחילה מכבודם דאישתמיטתייהו תשובת רש"י הובא במרדכי ובהגהת אשרי בסוף פרק קמא והובא גם ביתה יוסף בסימן תמ"ד וז"ל הנהיג רש"י כשחל י"ד להיות בשבת לשרוף חמץ בע"ש קודם חצות גזירה שמא ישהה אותו לשנה הבאה אחר חצות וצריך לשורפו דוקא שלא יחליף בשאר השנים דקי"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ע"כ. הרי יוצא לנו מפורש דרש"י פסק כר' יהודה ושפיר הקשו עליו התוס'. ועכשיו שנדפס הש"ס חדש בווילנא ראיתי שכבר הרגישו בזה בעלי ההגהות

לפמ"ש א"כ הרמב"ם שכתב בהלכות חמץ ומצה פרק ב' הלכה ב' דמהו השבתה האמור בתורה היינו שיבטלו בלבו כו' הרי דס"ל כרש"י בהא לא קשיא ג"כ עליו קושיית הר"י מהא דר"ע דלדידי' ודאי א"ש כמו"ש לעיל דביטול אי הוי בכלל השבתה תלי' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן והרמב"ם כיון דפסק כרבנן וכדעת הגאונים א"כ אזלי כולהו סוגיין כהלכה

עתה אחרי שביארנו לדעת רש"י דביטול אי מועיל תלי' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן נשובה נא לעניננו לתרץ קושיית הש"א שהקשה על דברי הרמב"ם שכתב דה"ט דמברכין על ביעור משום דמשעה שגמר בלבו לבדוק ולבטל כבר נעשית מצות הביעור דא"כ מ"ט דרב פפי דס"ל לבער די"ל דפלוגתת הרמב"ם והגאונים דס"ל דהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה לא ס"ל כוותי' ולהר"ב ותוס' ורש"י רבא ס"ל כוותי' היינו פלוגתת רב פפי ורב פפא דרב פפי אליבא דרבא דס"ל כר"ע וכר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"כ ביטול אינו מועיל כמוש"ל וכשהולך לבדוק עדיין לא קיים המצוה כלל וא"כ צריך לברך לבער על להבא וכמו לישב בסוכה. אבל רב פפא ס"ל דרבא אליבא דר"ע קאמר ולי' לא ס"ל אלא כרבנן דתשביתו בכ"ד שאתה יכול להשביתו וביטול בלב נמי השבתה הוא וכשהולך לבדוק כבר גמר בלבו לבטל ונעשית מצות הביעור קודם שיבדוק וא"כ מברך על ביעור חמץ כמו שמברך על נטילת לולב וכמוש"ל

לפי דברינו לדעת הרמב"ם דרב פפא משמי' דרבא ס"ל דהלכה כרבנן דר' יהודה מתורץ לי דקדוק אחד בפסחים י"ג דר"נ אמר רב הלכה כר' יהודה דאוכלין כל ד' וא"ל רבא לר"נ ונימא מר כו' ושני' לי' ואיבעית אימא רב דאמר כהאי תנא דתניא כו' ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין כדי לאכול עד ד' שעות דברי ראב"י משום ר' יהושע אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כראב"י. מאי לאו אפי' לאכול (רק עד ד' שעות] אמר רב פפא משמי' דרבא לא לבער. פי' הא דקבעו כמותו לאו שלא יאכל אלא עד ד' שעות דלעולם אימא לך דלא קבעו בזה כראב"י ואוכל עד ה' שעות ורק בביעור קבעו הלכה כמותו שמבערין גם תרומה טהורה מע"ש. ויש לדקדק כיון דרבא רק לדחות הא דבעי לשנויי רב דאמר כהאי תנא קאתי לא ה"ל למימר רק דילמא לבער ומנלי' לומר לא לבער דמשמע דהי' ברור לי' דבלאכול לא קבעו הלכה כראב"י. אמנם נכון דלפ"מ דבעי רבא לעיל י"ב לומר דה"ט דר' יהודה דאוכלין עד ד' שעות דר' יהודה לטעמי' דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ורב פפא משמי' דרבא דאמר על ביעור חמץ ע"כ לא ס"ל כר' יהודה כמו"ש לעיל א"כ ע"כ הא דקבעו הלכה כראב"י לאו לענין אכילה אלא לענין ביעור דלענין אכילה פסק רבא כחכמים דר' יהודה דא"צ שריפה ולמה לא יאכל רק עד ד' שעות כיון שא"צ ללקוט עצים ואף דלבסוף חזר בו רבא מהא דאמר ר' יהודה לטעמי' י"ל דרב פפא משמיה דרבא דאמר לא לבער הי' קודם חזרה. והדברים מוכרחים דאל"כ תקשי למה פסקינן כר"י דאוכלין רק עד ד' כיון דר"פ משמיה דרבא דהוא בתרא ס"ל דלא קבעו כראב"י בהא וע"כ משום דס"ל הלכה כר"מ. א"ו משום די"ל דההיא קודם חזרה וכמו"ש

ואפשר לומר עוד דרב פפא דס"ל בכתובות ז' אליבא דרבא דאית לי' מתוך לטעמי' אזיל דס"ל משמי' דרבא על ביעור חמץ דלפי דברי הרמב"ם משום דפסק דביטול מועיל ודלא כר' יהודה והא דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דס"ל דמר"ע ש"מ ולדידי' לא ס"ל א"כ ה"נ במתוך לא ס"ל כר"ע אלא אמרינן מתוך אבל לרב פפי דס"ל לבער לרבא ופסק כר' יהודה והא דאמר ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ס"ל כוותי' א"כ אפשר לומר דבמתוך נמי ס"ל כוותי' והא דלא ניחא לי' לרבא לומר דחמץ מו' שעות ולמעלה אסור מקרא דר"ע משום דבהבערה לא ס"ל כר"ע אלא ס"ל דללאו יצאת וכר' יוסי דשמואל נמי ס"ל כוותי'

ולרב פפא משמי' דרבא בכתובות קשיא לי לפי מה שתמה ר"י בתוס' שבת צ"ה כיון דמותר לגבן ביו"ט מה"ת א"כ נפל ביתו ביו"ט יהא מותר לבנותו ביו"ט מתוך שהותר בנין לצורך דמגבן דהוא משום בונה הותר נמי שלא לצורך כו' וי"ל דאסור מדרבנן כו' ע"כ ובשבת מ"ז ע"ב גבי מטה גללניתא דאהדרוה ביו"ט א"ל ההוא מרבנן לרבא מאי דעתיך בנין מן הצד הוא נהי דאיסורא דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא א"ל כו' משמע דלרבא בנין שלא מן הצד אסור מה"ת וע"כ דל"ל מתוך. אמנם עי' גירסת ר"ח ורי"ף ורא"ש דלא גרסי שם רבא אלא א"ל ההוא מרבנן. ע"ש. וגם אין להביא ראי' דרבא ע"כ ס"ל דבתרי מסכתות או סדרים לדעת הכ"מ] יש סדר למשנה דאל"כ מאי פריך דר' יוחנן אדר' יוחנן בשבת פ"א. דלפמ"ש תוס' שם אין ראיה דרבא ס"ל כן ע"ש

ממוצא דברינו הנ"ל ולפ"מ שתירצנו דברי הרמב"ם לא קשיא תו כלל מה שהקשו התוס' והר"ן אמה שפי' רש"י בהא דאור לארבעה עשר בודקין את החמץ שלא לעבור בבל יראה ובל ימצא דאמאי צריך בדיקה כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ועוד למה לא הוזכר ביטול במשנה כלל דלדברינו אי מתני' כר' יהודה הא לדידי' לא מהני ביטול כמו"ש למעלה וא"כ