דברי חן חלק א פג

שהרגיש בקושיא זו ע"כ יצא לחלק עוד במצוה שבגופו שא"א להפטר ממנה ע"י שליח ע"ש באריכות. אשר ע"כ נ"ל דהיינו שדחקו להרמב"ם שם בהלכות ברכות שכתב וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו. ע"כ. וא"כ הרי זה דומה ממש לברכת על נטילת לולב דעיקר מצוה של תורה כבר קיים מדאגבהה דמשו"ה מברך בעל לכו"ע להורות דכבר קיים המצוה במקצת

ועתה נתיישב מה שדקדקנו דה"ל למימר והלכתא כרב פפא משום דה"א דהא דרב פפא דאמר על ביעור ע"כ צ"ל דפירושו דעל ביעור נמי יצא אבל לא לכתחלה דאל"כ תקשי עלי' מהא דמברך לישב בסוכה משו"ה קאמר בגמ' והלכתא על ביעור חמץ ור"ל דאפי' לכתחלה נמי ונהי דכל הברכות מברכין בלמד כמו בסוכה משום דמבורר טפי וכן במילה ושחיטה ורק כשאחר מל או שוחט מברך בעל משום דלא סגיא כו' מ"מ בביעור חמץ מברך בעל משום דזה דמיא ממש לנטילת לולב דמברך בעל משום דמעידנא דאגבהה נפק בי' ה"נ משעה שגמר בלבו לבטל כבר נפק מצות הביעור. כל זה נ"ל פשוט וברור בדעת הרמב"ם ז"ל

אמנם ראיתי להרש"א בתשובה כ"ו שתמה על דברי הרמב"ם אלה דאי ה"ט דרב פפא דס"ל על ביעור שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור א"כ מ"ט דרב פפי דפליג עלי' ומשו"ה דחה לדברי הרמב"ם

ונ"ל לתרץ קושייתו ונקדים בתחלה לתרץ דעת רש"י מה שהקשו התוס' עליו בפסחים ד' דרש"י פי' שם הא דאמר בגמ' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב היא השבתה והקשה ר"י הא האי השבתה הבערה היא ולא ביטול דתניא בשמעתין ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר תשביתו ומצינן להבערה שהיא אב מלאכה ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ואחר איסורא לא מהני ביטול. ולתרץ קושיית ר"י השניה כבר כתבו המפרשים ופשוט הוא דלא קשיא אלא לשיטת ר"ת בפסחים י"ב דהא דאמר שם ר' יהודה אימתי בשריפה שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכ"ד דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש שרוב העולם מבערין בשש כתיקון חכמים וטעמא משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו כו' וא"כ כיון דתשביתו הוא לאחר שש כבר אינו ברשותו לבטלו. אבל רש"י פי' שם דשלא בשעת ביעורו דלר' יהודה בשריפה היינו בשש דאכתי מדאורייתא שרי אפי' באכילה וא"כ ודאי דמהני ביטול

ושורש מחלוקת רש"י ור"ת נ"ל דהנה רש"י ס"ל דבל יראה ובל ימצא עובר משש שעות ולמעלה ודלא כהראב"ד וקצת ראשונים וכמו שפי' רש"י שם דף ד' ע"א ד"ה בין לר"מ בין לר' יהודה כו' חמץ אינו אסור מה"ת בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות משעברו שש שעות כו' וכן פי' רש"י בב"ק כ"ט והתוס' לא מצינו שנחלקו עליו בזה ושתיקה כהודאה דמיא והנה זה ודאי דהא דפליגי ר' יהודה ורבנן בדף כ"א דר"י ס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר כו' לא פליגי אלא מהו ההשבתה האמורה בתורה דלר' יהודה ילפותא דנותר מגלה לנו פירושו דתשביתו היינו שריפה [ודלא כהמפרשים דלר' יהודה תרי מילי נינהו דילפותא דנותר הוא אשלא בשעת ביעורו וקרא דתשביתו דמשמע מיני' דהשבתתו בכ"ד הוא בשעת ביעורו והמעיין היטב יראה דאינו כן ואכמ"ל] אלא דילפותא דנותר מגלה לנו דתשביתו היינו שריפה והא דאמר ר' יהודה דשעת ביעורו השבתתו בכ"ד ה"ט לרש"י דכיון דמחצות ואילך עובר בכל רגע בלא יראה ולא ימצא א"כ צריך לזרז עצמו לבער בכל מה שיוכל ולא ישהה עצמו ללקוט עצים ומצות השבתה דבשריפה כבר עברה לה בסוף שש. ועפ"ז מוכרח רש"י לפרש דהא דאמר ר' יהודה אימתי בשריפה שלא בשעת ביעורו ע"כ פירושו בשעה ו' דאי לאחר ו' כיון דמחצות תיכף עובר בלא יראה ולא ימצא א"כ עד שהוא משבית החמץ מן העולם הרי עובר בכל רגע ורגע בל"ת דבל יראה ובל ימצא. א"ו דמצות השבתה היא קודם סוף שש בעוד שלא אסרה עליו תורה בלאו דבל יראה ובל ימצא ואע"ג דנותר מצותו בשריפה דוקא לאחר זמן איסורו התם ה"ט משום דקודם זמן איסורו הרי עליו מ"ע לאכול הקדשים ואיסור תורה עליו לאבדו כ"ז שראוי לאכילה משא"כ בחמץ ובע"כ לא לגמרי אפשר למילף מנותר. כן הוא שיטת רש"י. אבל ר"ת ס"ל דלגמרי צריכין למילף מנותר ולר' יהודה מ"ע דתשביתו לאחר זמן איסורו וכיון דרבנן לא פליגי עלי' דר' יהודה אלא באיכות ההשבתה ולא בזמן ההשבתה א"כ הא דס"ל לחכמים דאף מפרר וזורה לרוח תליא נמי בפי' דברי ר' יהודה דלדעת רש"י דלר' יהודה בשריפה בשש לרבנן דהשבתתו בכ"ד נמי בשש ולדעת ר"ת דלר' יהודה בשריפה לאחר זמן איסורו ה"נ לרבנן דמפרר כו' ג"כ לאחר זמן איסורו ולכאורה שיטת רש"י מוכרח דלר"ת איך אפשר לומר דמצות השבתה אינה אלא לאחר זמן איסורו דהיינו לאחר שש והא משמתחיל שעה ז' כבר עובר בלאוי דבל יראה ובל ימצא לפי מה שהקדמנו דהתוס' לא פליגי אדעת רש"י דמחצות מתחיל איסורא דלא יראה ולא ימצא. ועפ"ז נ"ל דשיטת ר"י שם לקמן כ"ט מוכרחת לפי דעת ר"ת ג"כ שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה וא"כ א"ש דנהי דמחצות ואילך איכא לאוי דבל יראה ובל ימצא מ"מ כיון שדעתו לקיים מצות עשה דתשביתו ע"כ אינו עובר ומפשטא דקרא נמי מוכרח כן ע"פ שיטת ר"י שכתב ועוד דתשביתו אמרינן לקמן מאך חלק שהוא משש שעות ולמעלה ור"ל משום דכתיב אך ביום הראשון תשביתו משמע דההשבתה תהי' אחר חצות היום וא"כ מחצות עד סוף ההשבתה כבר עבר בלאוי אע"כ דמשהה החמץ על מנת לבערו אינו עובר עלי'

ועפ"ז הרוחנו הרבה לסלק קושיות הש"א העצומות מעל שיטת ר"י שכתב בתשובה פ"א דסברת ר"י תמוה מאד לומר שהמשהה ע"מ לבערו אין עובר עלי' דהא אע"ג דקי"ל לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא ודאי איכא אע"פ שקיים העשה לבסוף ותמה על עצמך לאוי דגזל ומשכון ופאה ואונס שגירש דכל הנהו ה"ל לאוי שניתק לעשה וכי מותר לכתחלה לעבור על לאוין הללו כשכוונתו בשעת עבירת הלאו לקיים העשה שבו כו' ונדחק מאד שם לתרץ דעת ר"י אולם למ"ש אין זה דומה לכל הני דמייתי דהכא ע"כ אפי' לכתחלה ניתק לעשה כמו שכתבנו

אמנם רש"י לא ניחא לי' האי משו"ה ס"ל דר' יהודה ורבנן דפליגי בתשביתו בלפני זמן איסורו פליגי וקרא דאך ביום הראשון דתשביתו דחיק ומוקי אנפשי' דר"ל דמחצות כבר יהא מושבת כמו"ש הפ"י דאי כפשוטו דההשבתה לאחר חצות הרי מחצות ואילך כבר עובר כל רגע בלאוי דבל יראה ובל ימצא

ולפי דברינו אלה לא קשיא מידי קושיית הש"א בסימן ע"ז מה שהקשה על פי' רש"י דע"כ למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה היינו לאחר איסורו דוקא וכפי' ר"ת שהרי ר"ע בפ"ק יליף דהא דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט הא כתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא התם ש"מ דס"ל לר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואי לבתר איסורו לכו"ע השבתתו בכל דבר אכתי י"ל ביו"ט ואע"ג דהבערה אב מלאכה הא יו"ט לאחר איסורו הוא דהשבתתו בכ"ד א"ו לאחר איסורו היא דהוי בשריפה למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה כדברי ר"ת ז"ל. ע"כ. דלפי מ"ש לא קשיא מידי דהא דלר' יהודה לאחר זמן איסורו השבתתו בכ"ד לאו לקיים מ"ע דתשביתו דכיון דתשביתו לר' יהודה אינה אלא שריפה אינו מקיים בהשבתה של שאר דברים אלא דמ"ע דתשביתו אינו אלא עד זמן איסורא דבל יראה ובל ימצא ומזמן איסורא ואילך כבר חלף לו העשה ואז השבתתו בכ"ד כדי שלא יעבור בל"ת וכל זה רק אי תשביתו היינו מערב יו"ט ואז מסברא צריכין לומר דמ"ע דתשביתו הויא קודם שמתחיל איסור לאוי דבל יראה ובל ימצא ולא ס"ל לרש"י לומר דאף דתשביתו לאחר איסורו מ"מ אינו עובר משום דמשהה ע"מ לבערו כדעת