דברי חן חלק א פב

צריך לגחלתו. א"נ כיון שמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אע"ג שיהי' לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות. ע"כ. והקשה הגאון רע"א לתירוץ קמא דס"ל דבצריך לגחלתו מותר א"כ אפי' אינו צריך לא להוי אב מלאכה משום הואיל ומקלעי לי' אורחים חזי לי' וע"כ צ"ל דר"ע לא ס"ל הואיל וא"כ ה"ל לרבא לומר שם ש"מ מדר"ע ארבע ולתירוצם בתרא שכתבו דבתחלת הבערה אסור ליהנות ממנו וע"כ ה"ט משום דיש שבח עצים בפת א"כ לימא רבא דש"מ נמי דיש שבח עצים בפת וה"ל למימר ש"מ מדר"ע ד'. ותירץ דלכך לא מצינן למיפשט דאי נימא דלר"ע יש שבח עצים בפת י"ל דלעולם אין שבח עצים בפת והא דאסור משום דתשביתו מיירי בכל גווני אפי' באין צריך לגחלתו וזה ודאי אסור משום הבערה שלא לצורך אפי' בעצי היתר וכ"ת א"כ נימא הואיל ותפשוט דר"ע ל"ל הואיל. יש לדחות דהכא ה"ט משום דיש שבח עצים דאיסורא בפת וזיל הכא קמדחי לי' וזיל הכא קמדחי לי' משו"ה לא תפשוט כלל. עכ"ד

ולדידי דוחק הוא לומר דשני התירוצים דהתוס' צריכי אהדדי ע"כ נ"ל דמכאן ראיה לדעת הרא"ש הנ"ל משום דאיהו ס"ל עיקר כתירוצם בתרא דכיון שמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות ממנו אסור. וקשיא לי' דהוה לי' לרבא לומר ש"מ ד' וצ"ל דרבא לא קאמר ש"מ מדר"ע תלת אלא משום דאיכא פלוגתא בכל חדא מהני בביעור חמץ פלוגתא דר' יהודה ורבנן. במתוך פלוגתא דב"ש וב"ה. ובהבערה פלוגתא דר' יוסי ור' נתן. אבל בשבח עצים בפת ס"ל לרבא דרבי ורבנן רק בלוחשות פליגי אבל באבוקה כנגדו לכו"ע אסור ואין כאן מחלוקת דתנאי ואין זה חידוש ולפי דרכנו זה למדנו דס"ל לרבא כשמואל שם דלחומרא וכמו"ש לעיל ודלא כר' יוחנן וכיון דרבא דהוא בתרא ס"ל כשמואל הכי קי"ל ואע"ג דרבא ס"ל ביבמות ל"ז הלכה כר' יוחנן לבר כו' היינו נגד ר"ל כמו"ש שם התוס' וא"כ מכאן סייעתא לדעת הרא"ש ודלא כהרמב"ם

אמנם כבר כתבנו לעיל דלהגאונים וכן להרמב"ם דס"ל כוותייהו הא דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת די"ל דבשום אחת מהן לא ס"ל כוותי' וא"כ לדידהו אין ראי' מרבא דס"ל דבאבוקה כנגדו אין מחלוקת ורבי ורבנן בלוחשות פליגי דאדרבה י"ל דלרבא דוקא באבוקה כנגדו פליגי וכ"ת מ"ט לא חשיב רבא דש"מ נמי מר"ע דיש שבח עצים בפת באבוקה כנגדו וכרבי משום די"ל דכל הני ג' דקחשיב רבא גופא לא ס"ל כוותי' דר"ע משא"כ בשבח עצים רבא ס"ל בהא כר"ע דיש שבח עצים בפת ואסור באבוקה כנגדו כרבי אבל בלוחשות ס"ל לרבא דלכו"ע שרי אבל להרא"ש ליכא למימר דה"ט דלא חשיב רבא הא דש"מ מדר"ע דאבוקה כנגדו אסור משום דלא חשיב מאי דס"ל כר"ע דא"כ הא דש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה נמי לא ה"ל למחשב כיון דבהא ס"ל כר"ע משא"כ לשיטת הרמב"ם והגאונים דבאמת רבא לא ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ורבא לא חשיב רק מה דלא ס"ל כר"ע א"כ שפיר י"ל דרבא ג"כ כר' יוחנן דרבי ורבנן באבוקה כנגדו פליגי ורבא כיון דס"ל כרבי דיש שבח עצים בפת משו"ה לא מצי למחשב הא נמי ולומר ש"מ מדר"ע ארבע: סימן מח

הנה לפי מה שהבאנו לעיל דברי הרב ברצלוני ודעמי' דס"ל דהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה רבא נמי ס"ל כוותי' ולהגאונים והרמב"ם רבא לא ס"ל כוותי' יש אתי מקום ליישב ברחבה בס"ד דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות ברכות פרק י"א הלכה י"ב מל את בנו מברך למול את הבן. מל את בן חברו מברך על המילה. והקשו עליו כל הפוסקים והמפרשים דזהו נגד סוגיית הגמ' בפסחים ז' דאמר רב יהודה הבודק צריך שיברך. מאי מברך רב פפי משמי' דרבא אמר לבער חמץ רב פפא משמי' דרבא אמר על ביעור חמץ. בלבער כו"ע לא פליגי דלהבא משמע כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומר סבר להבא משמע מיתיבי ברוך גו' על המילה התם כו' לא סגי דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי. מיתיבי ברוך כו' על השחיטה התם נמי לא סגי דלאו איהו שחיט. מיתיבי ברוך כו' על נטילת לולב שאני התם דבעידנא דאגבהה נפיק בי' א"ה כו' משום דקבעי למתני סיפא העושה סוכה לעצמו כו' נכנס לישב בה אומר ברוך כו' לישב בסוכה והלכתא על ביעור חמץ ע"כ בגמרא. הרי דלא חילקה הגמ' בין מל אבי הבן למל אחר אלא למ"ד לבער אבל למ"ד על ביעור משמע דאין צריכין לחלק כלל חילוק זה ולעולם מברך על המילה בין אבי הבן או אחר וכיון דאיפסק הלכתא בגמ' דמברך על ביעור חמץ א"כ למה חילק הרמב"ם דאבי הבן מברך למול והמל את בן חברו על המילה. וע' בר"ן פסחים שם ובכ"מ בהלכות ברכות שם

דהנה בגמ' שם אמר והלכתא על ביעור חמץ. ויש לדקדק למה לא אמר והלכתא כרב פפא כבכל דוכתי בש"ס היכי דפליגי תרי אמוראי או תרי תנאי ופוסק כחד מינייהו אמר והלכתא כפלוני. ועוד דלכאורה לא ה"ל למימר הלכתא כלל דהא בריש כתובות בדין אונס בגיטין כתבו התוס' בשם ר"ח דהלכתא דאין אונס בגיטין כו' וכן נראה משום דללישנא יש אונס הוה כולהו הנך ברייתות בקושיא ואע"ג דשנינהו אשינויי דחיקי לא סמכינן וא"כ גם כאן אומר אני דאע"ג דלא הוה איפסקא בגמ' הלכתא כמאן מסברא הוה ידעינן דהלכה כמ"ד על ביעור משום דפשטא דכולהו ברייתות דמייתי בגמר' להקשות אמ"ד לבער הויין לדידי' סייעתא ואע"ג דשנינהו דיש חילוק בין אבי הבן לאחר וכן בשחיטת קדשים מ"מ עדיף טפי לומר דהברייתות בכל גווני מיירו וכמ"ד על ביעור נמי להבא משמע

אמנם לכאורה יש להקשות בגמ' דהנה אמ"ד לבער מקשה מדמברכינן על המילה ועל השחיטה משמע דלמ"ד על ביעור נמי להבא משמע ניחא הא דמברכין בעל אע"ג דלבער ודאי להבא משמע וא"כ למה בחרו יותר הנוסח ברכה בעל. יש לומר כדי להשמיענו חידוש בברכות וכמו"ש הרא"ש והר"ן בשם הראב"ד. אכן לפי זה כשמקשה עוד שם בגמ' מהא דתניא נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב ומשני שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק בי' א"ה לצאת בו יוצא בו מיבעי' לי' ומשני משום דקבעי למתני סיפא העושה סוכה לעצמו כו' נכנס לישב בה אומר ברוך כו' לישב בסוכה א"כ השתא הדרא קושיא אמ"ד על ביעור דבשלמא בלולב מברך בעל גם בלא טעמא דמדאגבהה נפק בי' משום דכיון דעל נמי להבא משמע משו"ה עדיף טפי לברך בעל להשמיענו חידוש בברכות וכמו על המילה ועל השחיטה. אבל בסוכה אמאי מברך לישב בסוכה ואינו מברך על ישיבת סוכה כיון דנוסח על עדיפא לי' וע"כ צ"ל נהי דס"ד בגמ' דמ"ד על ביעור ר"ל דוקא על ביעור כדי להשמיענו חידוש בברכות היינו קודם דמייתי בגמ' הא דתניא נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה משא"כ לבתר דמייתי דבסוכה מפורש בברייתא דמברך לישב בלמד א"כ ע"כ צ"ל הא דס"ל לרב פפא דמברך על ביעור אין פירושו דוקא על ביעור רק פי' דבעל ביעור נמי יצא וא"צ לחזור ולברך כיון דעל נמי להבא משמע אבל עיקר נוסח הברכה הוא בלמד כדי שיהא מבורר טפי וכמו סוכה ולא תקשי אליבי' מ"ש מהא דעל המילה ועל השחיטה, משום דס"ל דהתם לאו באבי הבן או בבעל הקרבן קמיירי אלא בשלוחם משום דסגיא דלאו איהו מהיל ושחיט אבל אבי הבן אין הכי נמי דמברך למול וכן בשחיטה דבעל הקרבן מברך לשחוט. ולפ"ז רב פפי ורב פפא לא פליגי כלל לענין לכתחלה דודאי לבער מברכינן רק פלוגתתם לענין דיעבד כשיברך על ביעור אי חוזר ומברך לבער או לאו. ונראה שזהו כונת התוס' שכתבו והלכתא על ביעור חמץ יכול הוא לומר כן שאף זה הלשון משמע להבא

אמנם דוחק גדול הוא לומר דמה שאמר בגמ' והלכתא על ביעור חמץ דר"ל דוקא לענין בדיעבד קאמר דיצא אלא משמע דגם לכתחלה נמי מברך על ביעור וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מ"ש דבסוכה מברך בלמד והכא בעל. וראיתי בר"ן שם