דברי חן חלק א פא

נמי מדר"ע דלא אמרינן מתוך שהותרה כו' והיינו כב"ש ואנן קי"ל כב"ה דאמרינן מתוך כדאמרינן בפ"ק דביצה דף י"ב. ע"כ. ואנכי אינני מבין דבריו ז"ל דאם נניח דהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע כו' ס"ל כוותי' ודאי הלכה כרבא ואף דרבים פליגי אר"ע ור"י מ"מ יש כח ביד אמורא לפסוק אפי' כיחיד נגד רבים כידוע. ועוד דהא איכא סתם משנה בתמורה כוותי' ומה שהביא ראיה להכריח דע"כ רבא לא ס"ל כר"ע דאי ס"ל א"כ לרבא לא ס"ל מתוך שהותרה כו' ואנן קי"ל דאמרינן מתוך. נ"ל דזו אינה ראיה דבכתובות ז' רב יהודא שרא למיבעל בתחילה ביו"ט אמר רב פפי משמי' דרבא לא תימא ביו"ט דשרי הא בשבת אסור דה"ה דאפי' בשבת נמי שרי ומעשה שהי' כך היה. רב פפא משמי' דרבא אמר ביו"ט שרי בשבת אסור. א"ל רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו' א"ל כו' וכתבו שם התוס' וא"ת לדידי' נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דב"ה הכי הוא. וי"ל שהוא סובר דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה כדס"ד מעיקרא בביצה אע"ג דהתם פריך עלה דילמא לרב פפי לא שמיע לה. ע"כ. הרי דרב פפי מפרש לדרבא דה"ט דביו"ט שרי משום דבשבת נמי שרי אבל ביו"ט לחודא לא שרי משום מתוך וא"כ בפסחים שם שפיר יש לומר דרבא משמי' דר"ע אמר וס"ל כוותי' דלא אמרינן מתוך ונהי דאנן קי"ל דאמרינן מתוך היינו משום דאנן שמיע לן אתקפתא דרב יוסף דע"כ לאו בעירוב והוצאה קמיפלגי ב"ש וב"ה אלא במתוך פליגי והלכה כב"ה אבל ר"פ אליבא דרבא דלא שמיע לי' אתקפתא יש לומר דכרבה ס"ל והשתא אף דלא קי"ל כרבא במתוך משום אתקפתא דרב יוסף מ"מ בהא דקאמר דש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה כיון דעלה ליכא אתקפתא צריכין לפסוק כוותי' דרבא

ואין להשיב על דברי הר"ב דאם איתא דרבא משמי' דר"ע וס"ל כוותי' א"כ ה"ל לרב פפי לאותבי' לרב פפא משמי' דרבא מהא דרבא גופא משמי' דר"ע דאמר ש"מ תלת דלית לי' מתוך יש לומר דרב פפא שהעיד משמי' דרבא דבשבת אסור ורק ביו"ט שרי דרבא ס"ל מתוך יכול לדחות דרבא משמי' דר"ע קאמר ולי' לא ס"ל כי היכי דלא תקשי דידי' אדידי' אבל אנן דלא נתבררה לן איך אמר רבא אי כרב פפי או כרב פפא ודאי עדיף טפי לומר דרבא משמי' דר"ע קאמר וס"ל כוותי'

אולם מה שנראה לי בזה דממקומו הוא מוכרע דאין ראיית הר"ב ראי' כלל דע"כ צ"ל לכאורה דהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה לא ס"ל כוותי' שהרי שם בפסחים ד' אמר דכו"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן אמר אביי תרי קראי כתיבי כו' רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ כו' תנ"ה אך ביום הראשון כו' תלמוד לומר לא חשחט על חמץ דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אינו צריך כו' אמר רבא ש"מ מדר"ע כו' וקשה כיון דרבא ידע מהך ברייתא דפליגי בה ר' ישמעאל ור"ע וריה"ג מאיזה קרא נפקא לן דחמץ משש ולמעלה אסור א"כ למה זה נאיד רבא מילפותא דר"ע ונקט ילפותא דר' ישמעאל והא בכ"מ מסתבר טעמו דר"ע והלכה כוותי' מחבירו ולקצת פוסקים אפי' מחבריו. א"ו משום דלפי ילפותא דר"ע ש"מ דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואיהו לא ס"ל כוותי' אלא כחכמים דפליגי משו"ה א"א לו לרבא לומר טעמו וי"ל דהיינו דאמר רבא ש"מ מדר"ע כו' דרבא גופא בא כמתנצל על עצמו למה נאיד מלומר כטעמא דר"ע מקרא דתשביתו כו' ע"ז בא רבא לתרץ א"ע ואמר ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כו' וכיון דאנא כרבנן ס"ל דאף מפרר וזורה לרוח משו"ה א"א לי לומר כר"ע ופשוט. הרי ממקום שבא הר"ב להביא ראיה דהלכה כר' יהודה משם לכאורה ראיה להיפך וכדעת הגאונים והרמב"ם

אמנם אמינא שלא תהא מהא דרבא קושיא על דעת התוס' ורש"י והר"ב שפסקו כר' יהודה דמרבא מוכח להיפך יש לומר דאינהו ס"ל דה"ט דרבא דנאיד מלומר כר"ע לאו משום דלא ס"ל כוותי' בדין ביעור חמץ דאינו בשריפה דבהא ודאי כר"ע ס"ל וכסתם משנה דתמורה אלא משום דרבא ס"ל דאמרינן מתוך וכרב פפא אליבא דרבא בכתובות ולרב פפי י"ל דרבא ס"ל דהבערה ללאו יצאת וכשמואל דס"ל בשבת דף ע' כר' יוסי דפליג אר' נתן ואר"ע משו"ה א"א לו לרבא לומר כטעמא דר"ע ולעולם י"ל דרבא כר' יהודא ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואין מכאן קושיא על שיטת התוס' ורש"י ור"ב אבל מ"מ ראי' מכאן ג"כ ליתא ואדרבה השתא עדיף טפי לומר דה"ט דרבא דלא אמר מקרא דתשביתו כר"ע משום דלגמרי לא ס"ל כוותי' ואפי' בחדא מינייהו ומשו"ה לא חש הרא"ש לתרץ ראיית הר"ב לשיטת הגאונים

ויצא לנו דלשיטת הגאונים י"ל דהא דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ר"ל ולא ס"ל בשום אחת מהן כוותי' ולדעת התוס' ורש"י ור"ב וכן הרא"ש שחושש לדעתם כמו שהביאו הפוסקים בשם הרא"ש בתשובה דאין ביעור חמץ אלא שריפה צ"ל דכוונת רבא דאמר ש"מ הכי קאמר כיון דבאחת לא סבירא לי' כותי' דהיינו במתוך או בהבערה משו"ה א"א לי לומר כר"ע אע"ג דלענין ביעור חמץ דאינו אלא בשריפה ס"ל כוותי'

לפי דברינו אלה י"ל פרפרת אחת בדעת הרמב"ם והרא"ש בפסחים כ"ו דכל אחד לשיטתי' אזיל דהנה בפסחים שם כ"ו תנור שהסיקו בקליפי ערלה כו' אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת. בישלה על גבי גחלים ד"ה הפת מותר ושם כ"ז אמר רב יהודה אמר שמואל רבי אומר הפת מותרת וחכמים אומרים הפת אסורה. והתניא איפכא. שמואל איפכא תני. ואב"א קסבר שמואל הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו ובהא אפי' מחבריו וסבר אתנייה איפכא כי היכי דניקום רבנן לאיסורא. בישלה על גבי גחלים ד"ה הפת מותרת שמואל ור' יוחנן חד אמר ל"ש אלא גחלים עוממות אבל גחלים לוחשות אסורים לרבי. וחד אמר אפי' גחלים לוחשות נמי מותרין ופת דאסר לרבי היכי משכחת לה אמר רב פפא כשאבוקה כנגדו ורבנן שרו אפי' כשאבוקה כנגדו ועצים דאסורא לרבנן משכחת לה בשרשיפא. וכתב שם הרא"ש דעבדינן לחומרא היינו כמ"ד לא שנו דלכו"ע הפת מותרת אלא בגחלים עוממות אבל לוחשות אסורה משום דיש שבח עצים בפת לרבי. אבל הרמב"ם פסק לקולא דאפי' לוחשות מותר ואינו אסורה לרבי רק באבוקה כנגדו. ותמהו עליו המפרשים למה פסק לקולא

והנה האור חדש הביא ראיה לדעת הרמב"ם דלכאורה קשה למה לא אמר שם בגמ' תסתיים דשמואל לחומרא ור' יוחנן לקולא דאי ס"ד שמואל לקולא ולוחשות מותר ואינו אסור אלא באבוקה כנגדו א"כ למה אפיך שמואל ותני רבי מתיר וחכמים אוסרים כי היכי דניקום רבנן לאיסורא עדיפא ה"ל לשמואל להניח הברייתא כמו שהיא שנויה ורק ה"ל לפרש דפלוגתת רבי ורבנן בלוחשות וממילא הוה ידעינן דבאבוקה כנגדו לכו"ע אסור וא"כ אפי' אי פסקינן כרבנן ג"כ אתיא שפיר דלוחשות מותר ואבוקה כנגדו אסור. א"ו דלשמואל רבי ורבנן פליגי בלוחשות ואפי' בלוחשות קי"ל כרבי דאסור והא דד"ה הפת מותרת ע"כ דוקא בעוממות וא"כ צריך ע"כ להפך הברייתא. אך י"ל דלכך לא אמר בגמ' תסתיים דשמואל לחומרא משום דבלישנא קמא שם אמר דה"ט דשמואל איפכא תני משום דאיפכא תניא מרבותיו וא"כ אין ראיה מזה אך הרמב"ם דפסק בכ"מ כלישנא בתרא וא"כ טעמא דשמואל דאפכה כי היכי דניקום רבנן לאיסורא א"כ באמת תסתיים דשמואל לחומרא וא"כ ר' יוחנן לקולא וקי"ל שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן משו"ה פסק הרמב"ם דאפי' בלוחשות מותר עכ"ד האו"ח. והשתא יש להקשות על דעת הרא"ש שלא הביא רק לישנא בתרא דמשו"ה אפיך שמואל ותני כי היכי דתיקום רבנן לאיסורא א"כ מ"ט פסק לחומרא

ונראה לומר דהנה התוס' דף ה' ד"ה וכתיב כל מלאכה כתבו אע"ג דכשישרוף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' אומר ר"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' אין