דברי חן חלק א פ

כברייתא דתנא ר' מנא דשבתון למידי דלא כתיב בתורה לאיסור ל"ת קאתי לעבור עלי' באיסור עשה

לפ"ז תתיישב לי הקושיא שהקשו המפרשים בר"ה ל"ב ע"ב דתנן שופר של ר"ה אין מעבירין עלי' את התחום כו' ובגמ' שם מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה. והשתא להנהו דס"ל דיו"ט לא הוי אלא ל"ת גרידא ליתי עשה ולדחי ל"ת. וע' טו"א שם וכבר הארכתי בזה במק"א

אולם למ"ש כאן י"ל דאף דודאי אתי עשה דשופר ודחי ל"ת דיו"ט והוי הל"ת כמאן דליתא. מ"מ אכתי מחזי כמלאכה ולא גרע מקניבת ירק משום דמחזי קצת כמלאכה הרי היא באיסור שבתון שבות וה"נ בשופר אף דליכא תו עלה איסור מלאכה והוי כלא כתיבא עוד בתורה לאיסורא. מ"מ כיון דעכ"פ מיחזי כמלאכה הוי' לה באיסור עשה דשבתון ולא אתי עשה דשופר ודחי עשה דשבתון דמאי אולמא כו'. אלא דא"כ לכאורה הדרא קושיא מנ"ל לרבא דר"ע לא ס"ל דללאו יצאת. ודו"ק

ולפי מש"ל בטעמא דתנאי דפליגי בקניבת ירק אתיא לי שפיר ביומא ע"ד ע"א הא דתנו רבה ורב יוסף בשאר ספרי דבי רב מנין ליוה"כ שאסור ברחיצה וסיכה כו' ת"ל שבתון שבות דמשמע מכאן דמה"ת אסור כל הני ור"ת הוכיח שם ע"ז ע"א דכל ענויים דיוה"כ ליתנייהו אלא מדרבנן ודחק לומר דקראי אסמכתא בעלמא עי"ש בתוס' ד"ה דתנן. ולכאורה הוא תמוה דהא משמע דדרשא דשבתון דרשא גמורה היא מה"ת

אולם למ"ש א"ש ונכון מאד דהך ברייתא דספרי דבי רב ס"ל כברייתא דתנא רב מנא דשבתון דשבת נמי להוסיף מלאכות שאינן גמורות לעבור עליהן בעשה עכ"פ וה"נ בעינוי להוסיף ענויים על עינוי דאכילה ושתי' דכתיב בהדיא. וע' פי' רש"י שם שכתב להדיא כמו"ש. אמנם אנן לא קי"ל כההיא ברייתא דאסרה קניבת ירק מקרא דשבתון אלא דשבתון דוקא אמידי דכבר כתיב בתורה לאיסורא קאי לעבור בעשה ול"ת ה"נ ביו"כ קאי שבתון אל"ת דכתיב בתורה לעבור בעשה ול"ת. אבל הנך ד' ענויים דלא כתיבי בתורה אינן אסורין אלא מדרבנן לכך הקילו בהן חכמים לפי מה שהי' נראה להם וכמו"ש ר"ת. וזה נ"ל ברור

אמנם הרמב"ם נ"ל דס"ל דאכל שבות איכא עשה מן התורה שהרי בפרק כ"א מהלכות שבת כתב נאמר בתורה תשבות אפי' מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות כו' וע"ש במ"מ ובלחם משנה. ונראה שלא ראו דברי הרמב"ם בפי' המשניות ביצה ל"ו כל שחייבין כו' ע"ש ודו"ק. ולפ"ז י"ל דאיהו לשיטתו בשביתת עשור לפמ"ש

נשובה לדברי ר"ח הנ"ל דמפירושו נשמע דרבא ס"ל אליבא דר"ע דשבתון דוקא אמלאכה גמורה קאי לעבור עלה בעשה ול"ת וקרא דלא תבערו איו"ט נמי קאי, ונ"ל דר"ע בזה לשיטתי' בשבת קי"ד שם דדריש עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שקרבין ביו"ט ומפרש בגמ' משום דס"ל דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכי איצטריך קרא למישרא ביו"ט. הרי דלר"ע יו"ט נמי שבת מקרי א"כ לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אפי' יו"ט במשמע, ואף דבהוצאה דכתיב לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ס"ל לב"ה בשבת אין ביו"ט לא ע"כ לשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד כמו"ש התוס' בקדושין ל"ז ע"ב בד"ה ממחרת הפסח. ומסולק קושיית הפני יהושע בפסחים שם

לפי מ"ש לעיל בפירוש דברי ר"ח דמוכח מינה דר"ע ע"כ ס"ל דיו"ט עשה ול"ת כברייתא דשרי קניבת ירק ולא כאידך ברייתא דאסרה. א"כ יש להקשות על רבא דאמר ש"מ מדר"ע תלת דה"ל לומר ש"מ מדר"ע ארבע דיו"ט עשה ול"ת. ולא כברייתא דתנא ר' מנא

אמנם כבר כתבתי במק"א לקמן סי' מ"ז] לתרץ דעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם דס"ל כחכמים שפסקו דלא כר"ע דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה אלא אף מפרר כו' והרי הרב מברצלוני הובא ברא"ש פסחים כ"ח הביא ראיה דהלכה כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה מדרבא דאמר ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה משמע דרבא הכי ס"ל. וכתבתי דאדרבה מכאן מוכח כדעת הגאונים דע"כ צ"ל דהא דאמר ש"מ כו' לא ס"ל לרבא כוותי' דאל"כ לעיל שם דאמר רבא דתשביתו הוא מערב יו"ט דכתיב לא תשחט על חמץ כו' והיינו כר' ישמעאל ואמאי לא קאמר מדמצינו להבערה שהיא אב מלאכה כדר"ע. א"ו משום דמדר"ע מוכח הני תלת מילי דרבא לא ס"ל בהא כוותי' אלא כאידך תנאי דפליגי עלי' משו"ה נאיד מלומר מקרא דר"ע. וזהו שאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת לתרץ א"ע במה שאמר מקרא דלא תשחט וכר' ישמעאל ודלא כר"ע. לפ"ז י"ל דר"ח נמי כשיטת הגאונים הנ"ל ס"ל ומכ"ש דהרי"ף תלמידו הכי ס"ל ומסתמא מרבו שמיע לי' דלפ"ז י"ל הא דלא אמר רבא ש"מ מדר"ע ארבע דש"מ דיו"ט הוי עשה ול"ת משום דרבא לא קחשיב אלא הני דרבא בעצמו לא ס"ל כר"ע. אבל ביו"ט דהוי עשה ול"ת כיון דרבא נמי הכי ס"ל לא קחשיב. וראי' דרבא נמי ס"ל דיו"ט עשה ול"ת מביצה ח' כמו שהוכיחו התוס'

ואגב אכתוב לכבודו מה דתמיה לי על האחרונים באו"ח סימן תמ"ב ט"ז ס"ק א' ע"ש מה שהקשה על הב"י ב' קושיות. ופירוש דבריו הוא דא"א דלרבנן יהא בתערובות חמץ איסור דאורייתא. דאיסור לאו ליכא למימר מדאמר ר' אליעזר על עירובו בלאו ורבנן אומרים בלא כלום ודאי ר"ל שאין בו לאו. דבשלמא אי הוה ר' אליעזר אומר על עירובו מלקות היינו יכולים לומר דלרבנן מלקות ליכא אבל לאו איכא אבל כיון דרבי אליעזר אומר על עירובו בלאו וחכ"א בלא כלום עכצ"ל דליכא לאו. קשה כיון דלאו ליכא איזהו איסור תורה יוכל להיות אם לא איסור עשה והיכא כתוב זה בתורה. והנה הרא"ש ז"ל אמר אע"ג דמלקות ליכא איסורא איכא כו' עכצ"ל דכוונתו דליכא מלקות לרבנן וגם לאו ליכא. וכמו"ש. והרא"ש לאו דוקא נקט מלקות. והטור מדייק טפי בזה שכתב דלר"א בלאו ולרבנן איסורא בעלמא כו'. ולפ"ז שפיר מקשה הט"ז על הב"י. אבל מה שהקשה עוד דאי לרבנן איכא איסור תורה א"כ לוקמי מתניתין כרבנן ע"ז שפיר הקשה עליו החק יעקב דאם נאמר דאיכא איסור תורה עכצ"ל איסור עשה ולא לאו דלאו ע"כ ליכא לרבנן כנ"ל. א"כ איך מסיים במשנה "הרי אלו באזהרה" ואזהרה לא שייך רק על איסור לאו. ולפ"ז מה שתמהו הפנ"י והאו"ת בפסחים מ"ג על הת"י לא קשיא מידי. ומה שעלה על דעת בעל או"ח לומר דאזהרה לא שייך רק מל לאו שיש בו מלקות. לא ניתן לומר כן כמו"ש הרמב"ם בפי' המשניות ריש אלו הן הלוקין במכות. וראי' מריש פרק יום הכיפורים ביומא וכמו"ש הפנ"י שם: סימן מז

על אשר שאלתני אחי ידידי בדברי הרא"ש פסחים כ"ח שכתב דרש"י פסק כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכן פסק בסמ"ג וכן פסק הרב ברצלוני ז"ל והביא ראיה מדאמר רבא לעיל ה' ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה והגאונים פסקו כחכמים ואי משום סתמא דתמורה קיי"ל בתרי מסכתות אין סדר וא"כ הלכה כרבים וכן כתב הרא"ש. עדיין קשה לי לשיטת הגאונים ראיית הרב הברצלוני מרבא דמשמע דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולמה לא דחה הרא"ש גם ראיה זו. עכ"ד

תשובה הנה הגאון ש"א בתשובה סימן פ"ז כתב וז"ל מה שהביא הר"ב ראיה מדאמר רבא ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ראיה זו איני מבין הא רבא אליבא דר"ע קאמר לה וכי היכא דליתא לדר' יהודה מה"ט דרבנן פליגי עלי' ה"נ ליתא לדר"ע מה"ט גופא והרי אמר רבא התם ש"מ