דברי חן חלק א עט

מקדושין פ"א אמתני' דאשה מתיחדת עם ב' אנשים אר"י א"ר ל"ש אלא בעיר אבל בדרך בעינן ג' שמא יצטרך אחד לנקביו כן הוא גירסת רש"י שם. וכן הוא בסוטה ז' ומוכרח דאי משום להשתין הא אמרינן בבכורות מ"ד משתינין מים בפני רבים ע"ש] נמצינו למדין דבעיר לא חיישינן שמא יצטרך א' לנקביו. א"כ ה"נ לענין לצאת יחידי בעיר אין לת"ח לצאת יחידי דוקא אבל כל שיש עמו אדם אחד שרי אבל בדרך צריך שנים והוא דשמא יצטרך כו'. ומדוייקים מאד דברי רש"י בחומש שכתב דאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך דייקא בלא ב' אנשים שמא יצטרך כו'. ואין לדקדק כיון דהכא רק משום חששא דמזיקין דבלילה למה ניחוש שמא אחד יצטרך לנקביו ויתרחק הא בלילה א"צ להתרחק כלל כדאיתא סוף ברכות דיש לומר דכיון דהנהו ב' אנשים מסתמא אינן ת"ח לא חיישי להתרחק אף שאין צריכין. ועפ"ז יש ליישב דברי רש"י בחולין דהא דאמר שם בגמ' דת"ח אל יצא יחידי בלילה מלתא פסיקתא נקט ואפי' בעיר ודוקא ביחידי אבל כל שאינו יחידי יוצא בעיר וע"ז מייתי ר' אבהו ראי' מאברהם דכתיב וישכם גו' ויחבוש גו' וכונתו אסוף המקרא מדכתיב ויקח את שני נעריו אתו ושנים בדרך למה ע"כ משום חששא דשמא יצטרך כו' וכיון דבדרך חיישינן לשמא ישאר יחידי מינה דגם בעיר אף שאין חששא דשמא יצטרך כו' מ"מ עכ"פ לא יצא בעיר לכתחילה ביחידי. אלא דעדיין קשה לכאורה דאכתי למה לקח עמו שני נעריו. באחד סגי שהרי יצחק ג"כ הי' עמו. ועוד קשה דכלל לא הי' צריך ליקח עמו כיון דשלוחי מצוה הי' כקושיית תוס'. וע"כ נראה לומר דר' אבהו ס"ל דהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין דוקא בהליכתן אבל בחזירתן אפשר דניזוקין ודלא כר"א והוצרך לפ"ז לקחת שני נעריו עמו מלבד יצחק משום חזרה שאז לא יהי' עוד עמו יצחק בנו לפי מחשבתו. וא"ש ונכון גירסת רוב הספרים ופי' רש"י וע"פ גירסא זו דוקא מתורצת קושיית התוס'. ואפשר לומר דהא דאמר רב בחולין שם מקרא דויזרח לו השמש משום דאזיל לשיטתי' דבחזרה לא פסיקא ליה דניזוקין וכיון דלפי הצד דאין ניזוקין א"כ ע"כ הא דאברהם לקח שני נעריו טעמא אחרינא אית בי' ואין למילף מהתם על כן הוצרך למילף מקרא אחרינא ואולי ע"פ הא דאמר בברכות מ"ג ע"ב לשלשה אינו נראה כל עיקר משו"ה לקח אברהם עמו עוד שנים

לפי דברינו יש מכאן ראי' לדברי הצל"ח דהא דר"א לאו מילתא פסיקא הוא אליבא דכולהו ובכל זה לדינא אין זה מספיק אהא דהשמיט הרמב"ם הך דר' אמי שהרי בירושלמי פרק ג' דפאה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי נמי ס"ל כן. אלא דלפי מ"ש תוס' שם בפסחים דלא נכתוב את אלא משום דבר שנתחדש בה יש לתלות זה בדרך פלפול בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דסוטה ג'. ואכמ"ל

נשובה לנידון שאלתנו דודאי אם אפשר שימכור המרתף קודם ליל י"ד מה טוב ואם לאו יבדוק בבוקר יום י"ד לאור היום כמו"ש הפוסקים בחור שבין יהודי לעכומ"ז. אמנם ראיתי להגאון אדמו"ר בעל צ"צ החדש בסי' מ"ז שמיקל בזה וכתב דחיוב הבדיקה לא חל רק על מקומות שיהי' שלו בשעת איסור חמץ ע"ש ולכן יש להקל בכאן דא"צ בדיקה כלל: ידידו חיים נאטענזאהן. סימן מו

ומה שכתב עוד כת"ר וז"ל בפסחים ה' ראיתי שהקשו המפרשים מנלי' לר"ע דתשביתו מערב יו"ט דלמא ביו"ט ועשה דתשביתו דוחה ל"ת דיו"ט וע"כ צ"ל דס"ל דיו"ט עשה ול"ת וא"כ תקשה להנהו אמוראי דשבת דלא ס"ל הא דרב אשי דיו"ט עשה ול"ת. עכ"ד

נ"ל דבאמת מוכרחין אנו לומר דר"ע ס"ל דיו"ט עשה ול"ת ואפ"ה ל"ק אהני אמוראי דלא ס"ל הכי. דהנה שם אמר רבא דש"מ מדר"ע הבערה לחלק יצאת. ונדחקו רש"י ותוס' לפרש מנלי' כן והריב"א כתב דלמ"ד ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה. וע' בטו"א באבני מלואים סוף חגיגה דבה"ג ל"ל הא דריב"א ועל דעת הריב"א הקשה הטו"א הרבה קושיות וכן הקשה עוד בש"א סימן ע"א ולכאורה א"כ מנלי' לדעת בה"ג דר"ע ס"ל הבערה לחלק יצאת. וראיתי בפירוש ר"ח שכתב וז"ל. ושמעינן מינה הבערה לחלק יצאת דאי ס"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתת חמץ ולדחי לאו דהבערה ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהים מאד דנהי דהבערה דשבת לחלק יצאת וחייב עלה מיתה או כרת אבל עכ"פ הבערה דיו"ט לכו"ע לית בי' אלא לאו ככל מלאכות יו"ט וא"כ אכתי תקשה ליתי עשה דתשביתו ולדחי ל"ת דיו"ט

ונראה לפרש דר"ח לא ס"ל כריב"א אלא דאפי' אי' הבערה ללאו יצאת ואינה בכלל לא תעשו כל מלאכה מ"מ כיון דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ה"ה אפי' ביו"ט דיו"ט נמי כיון שאסור במלאכה וחייב לשבות מהן יום שבת מקרי. אולם לענין עשה דשבתון דיו"ט כיון דהבערה לא נקראת מלאכה איננה בכלל עשה דשבתון דלשון שבתון לא משמע אלא שבות ממלאכה אבל כל שאינה מלאכה אף דנאסרה ביו"ט אין עליו עשה דשבתון, ולפ"ז שפיר קאמר ר"ח דשמעינן מיני' דהבערה לחלק יצאת דאי ללאו א"כ ליכא ביו"ט רק ל"ת לחודא א"כ תיתי עשה דהשבתה ולדחי לאו דהבערה כיון דאין בה רק ל"ת לחודא ולא עשה אבל השתא דס"ל הבערה לחלק יצאת משום דהוא בכלל כל מלאכה א"כ שבתון עלה נמי קאי וה"ל א"כ גם אהבערה עשה ול"ת ולא אתי עשה דהשבתה ודחי להו. כן נ"ל ברור בדעת הר"ח ז"ל

אלא דלפ"ז תקשי ביותר אאמוראי דס"ל דיו"ט ל"ת גרידא היא והא מדר"ע מוכח דע"כ ס"ל דיו"ט עשה ול"ת. אמנם בלאו הכי צריכין להבין במאי פליג רב אשי דס"ל שבתון הוי עשה עם הנהו אמוראי דלא ס"ל דשבתון עשה כיון דשבתון מיותר הוא א"כ ע"כ לעשה הוא דקאתי. ונ"ל דעיקר פלוגתתם תליא בהא דשבת קי"ד ע"ב אמר רב מנא תנא מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והא כתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו אקניבת ירק ופי' רש"י ת"ל בשבת בראשית שבתון שבת קודש ושבתון משמע שבות ולמאי באיזה קניבה אסר לן קרא אילימא במלאכה כגון מחובר הא כתיב לא תעשה כל מלאכה והא תו ל"ל אלא לאו בקניבת ירק בעלמא בתלוש דמידי דלאו מלאכה קאי עליה בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור בכל שבתות השנה הכא לא שרינן לי' משום עגמת נפש למדחי איסור דאורייתא ובשאר יום הכפורים שרי לעגמת נפש. ואע"ג דכתיב בי' נמי שבתון שבות לאו ממלאכה הוא אלא מכל דבר המעכבו מלהתענות כו' לרחיצה וסיכה ודומין להן ע"כ, ובגמ' שם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן יוה"כ שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק מיתיבי מנין ליו"כ שחל כו' שאסור בקניבת ירק ת"ל שבתון שבות. למאי כו' אלא לאו בקניבת ירק ומשני לעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ול"ת. תניא כוותי' דר' יוחנן כו' הרי מכאן דברייתא קמייתא ס"ל דשבתון דכתיב גבי שבת לאו להוסיף עשה על ל"ת במלאכה גמורה אלא ליתן עשה אמידי דלאו מלאכה גמורה היא כגון קניבת ירק ואידך ברייתא וכן ר' יוחנן ס"ל דשבתון קאי אמלאכה גמורה לעבור עלה בעשה ולא תעשה ומידי דלאו מלאכה גמורה היא לא קאי עליה אפי' בעשה

ומעתה נ"ל דזהו ג"כ פלוגתא דרב אשי ואידך אמוראי בשבתון דכתיב גבי יו"ט דרב אשי ס"ל כר' יוחנן וכברייתא דמתרת קניבת ירק אבל אידך אמוראי ס"ל דשבתון דיו"ט כמו שבתון דשבת לאו אמלאכות גמורות קאי לעבור בעשה ולא תעשה אלא לעבור בעשה אמידי דלאו בכלל מלאכה הוא ולא הוזכר בתורה דאמלאכה שכבר הוזכרה בתורה לאיסורא הא תו ל"ל. כדמקשה בברייתא. ור"ע דס"ל דשבתון דוקא אמלאכה קאי כמו שפירשנו לדעת ר"ח ע"כ כר' יוחנן וכברייתא דתניא כותי' ס"ל. אבל אמוראי דלא ס"ל דשבתון לעשה ולא תעשה קאתי משום דס"ל