דברי חן חלק א עו

והיינו בסעודה ש"מ דבכה"ג אירוסין שרי וזה אינו דאפי' שמואל דשרי אינו מתיר רק בלי סעודה וכדתניא שם לקמן א"ו מה דתנן אין נושאין נשים כו' מפני ששמחה היא לו אפי' בל"ס וא"כ הדק"ל וי"ל בדוחק

אמנם נ"ל לתרץ ברווחא והוא ע"פ מ"ש המ"א באו"ח סימן תקמ"ו סעיף קטן א' לתרץ קושיית רש"ל הנ"ל דנשואין בל"ס תליא בפלוגתא דאמוראי בטעמא דאין נושאין נשים במועד במו"ק ח' דלרב שם דדריש ושמחת בחגך ולא באשתך ה"ק שמחת בשר ויין שאתה עושה יהי' לצורך חגך ולא לצורך אשתך וא"כ משמע דעיקר שמחה היינו הסעודה. א"כ מינה דנשואין בלא סעודה שרי משא"כ לשמואל שם דס"ל משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכן לאידך אמוראי אסור אפי' בלא סעודה והא דתניא במו"ק מארסין אבל לא כונסין כו' ס"ל כטעמא דשמואל ודלא כרב. אבל בכתובות אזלה אליבי' דרב. כת"ד המ"א. ולפ"ז נצטמדה תירוצנו הנ"ל דמתני' דביצה קמ"ל דאפי' בלא סעודה ומשו"ה אין טעם לאסור רק מטעם גזירה דשמא יכתוב. דמתני' ס"ל כרב דעיקר איסורא היא בסעודה. ומ"מ לא תקשי ממתניתין לאידך אמוראי משום די"ל אנן ס"ל כתנא דברייתא דמו"ק דתנא מארסין אבל לא כונסין דמשמע מינה דנשואין אפי' בלא סעודה אסור

לפי דברינו אלה מתוקן לי ביותר תירוץ המ"א. ממה דהוי קשיא לי עליו דאכתי איך פליג רב על ברייתא דמו"ק אם לא שנאמר רב תנא ופליג והוא דוחק מאוד. וכן כה"ג קשיא בחגיגה ח' ע"ב ת"ר ושמחת בחגך גו' יכול אפי' בעופות ומנחות ת"ל ושמחת בחגך ר"א אמר מושמחת נפקא יצאו אלו שאין בהם שמחה. וקשיא לי איך פליג ר"א על ברייתא זו דת"ר. ולפמ"ש א"ש די"ל דלרב ור"א מתניתין דביצה קשיתי' דלמה תני אין מייבמין בהדי הנך דאין בהם רק משום רשות הא אסור משום ערוב שמחה בשמחה. אע"כ דאיכא גוונא דאין בה שמחה והיינו בל"ס וא"כ מוכרח דרשא דרב ושמחת בחגך גו' דתליא בסעודה ודלא כברייתא דמו"ק דמארסין הנ"ל ודלא כברייתא דחגיגה דדריש בחגך מי שחגיגה באה מהן ודו"ק

וראיתי לק"נ במו"ק ט' ברא"ש שם שכתב להיפך מדעת המ"א הנ"ל דלמ"ד בחגך ולא באשתך אסור אפי' בלא סעודה ולמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה דווקא בסעודה אסור. ולפ"ז יישב גם הוא קושיית רש"ל הנ"ל דהתם בכתובות פריך למ"ד אין מערבין שמחה בשמחה וברייתא דמו"ק אתיא כמ"ד בחגך ולא באשתך. ולדידי' אפי' נשואין בלא סעודה אסור. ואין להקשות מהך ברייתא למ"ד אין מערבין דהך מ"ד ס"ל כהא דת"ר בחגיגה בחגך למעוטי עופות ומנחות כו' וכתב הק"נ וז"ל והמ"א כתב בהיפך וליתא חדא דלדידי' קים להו להתוס' להלכה כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה והוא נגד התוס' דמו"ק. ועוד שהתוס' מסופקים אם עושין סעודת פדיון הבן במועד. ולפי מה שמפרש שמחת הסעודה תהי' לצורך חגך ולא באשתך ע"ד זה יש למעט נמי סעודת פדיון הבן עכ"ל. ודבריו בכאן מופרכין מיני' ובי' שהרי בכתובות הקשו תוס' דמאי פריך רב אחאי אר"ה אמר רב אימא דמסר לה ביו"ט הא ושמחת בחגך איסור דאורייתא הוא ולא מצי מסר לה (ור"ל כיון דאשכחן דרשא זו י"ל דרב ס"ל כן כי היכי דלא תקשי עלי' ומכ"ש דרב גופא ס"ל כן] וע"ז תירצו דלהאי דרשא נמי נשואין בלא סעודה שרי ושפיר פריך רב אחאי וא"כ מוכרחים דברי המ"א דלמ"ד בחגך גו' עיקר קפידה בסעודה הוא אבל בלא סעודה שרי. דלדעת הק"נ דנשואין בלא סעודה לא שרי רק למ"ד דאין מערבין שמחה בשמחה א"כ נשארה קושיית תוס' דמאי פריך רב אחאי על רב הונא אמר רב כיון דאיהו ס"ל בחגך גו' דאפי' בלא סעודה אסור וא"א לו שימסרנה ביו"ט. ואין לומר דכוונת תוס' בתירוצם זה דאה"נ דקושיית רב אחאי אינו על רב כלל רק אאידך אמוראי דמסתמא נמי ס"ל למתניתין דכתובות דהאב זוכה בבתו במעשי ידיה ומנלן דאי משום דזכי לי' רחמנא לאב כו' הא מצי מסר לה בשבתות וימים טובים וע"ז הקשו תוס' הא אין מערבין שמחה בשמחה ותירצו דנשואין בלא סעודה שרי. ז"א דא"כ אין התחלה לקושייתם ותירוצם נמי אין בו צורך כלל. כיון דלמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה לאו מדאורייתא הוא כלל רק משלמה נלמד שהוא רק מדברי קבלה ופשיטא לאידך אמוראי שם וא"כ ודאי שפיר פריך רבי אחאי. א"ו העיקר כהמ"א. ועוד לא יתכן שהגמ' במו"ק מייתי ראי' לשמואל שם מברייתא דמארסין כו' ואיהו לא ס"ל כהאי ברייתא לפ"ד הק"נ. הן אמת דמ"ש תוס' בכתובות בקושייתם וז"ל אע"ג דאמר במו"ק ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשא גמורה היא כו' עירוב טעמים קחזינא הכא. דמאן דס"ל בחגך ולא באשתך לא ס"ל אין מערבין שמחה בשמחה וכמ"ש תוס' במו"ק ח' וגם הא דאין מערבין שמחה בשמחה לאו דאורייתא היא וכנ"ל וצ"ל דאשגירת לישנא הוא בדבריהם ולא דקדקו כל כך בדבריהם בקושייתם אך האמת כמ"ש

ונ"ל דלשונם זה אטעי' לבעל שער המלך הנ"ל שהקשה ג"כ לשיטת ר"ת אמאי לא מייתי ממתניתין דביצה סיוע לשמואל דמארסין במועד שהרי טעמא דאין נושאין נשים במועד קאמר התם שמואל משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכתבו התוס' דהיינו מדאורייתא וא"כ אם איתא דאפילו באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה א"כ היכא קתני לה מתניתין בהדי הנך דאסרי משום שבות עכ"ל דלפמ"ש כאן ולעיל אות ג' כל דברי' וקושיותיו ליתא ודו"ק

ומה שהקשה הק"נ לדעת המ"א שפי' שמחת הסעודה תהי' בחגך ולא באשתך ע"ד זה יש למעט נמי סעודת פה"ב. הנה יש להבין מתחילה פשט דברי הגמ' במו"ק ח' דא"ל אביי לרב יוסף הא דרבר"ה דרב הוא כו' ולכאורה למה לא אמר נמי הא דשמואל ור"ח דרב הוא שהרי מרב ילפינן לכל השמחות שאסור לערב זה בזה. ונראה פשוט דהא דרבה בר"ה אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ר"ל אילו לא הי' כאן רק עירוב שמחה בשמחה שהי' שמח בשתיהן יחד הוי שפיר דמי ולא הי' אסור אבל באמת בנשואי אשה אינו כן רק שמניח לגמרי שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו לבד מה"ט אסור וז"ש דהיינו דרב דאמר ושמחת בחגך ולא באשתך ולא קאמר ושמחת בחגך ולא בחגך ובאשתך ש"מ דעיקר קפידא הוא במה שמניח לגמרי שמחת הרגל. וכ"כ רש"י באלפסי. וא"כ ה"ז דלא כשמואל. וכ"ת באמת מנלן לרב הכי לדייק מקרא דילמא קרא אפי' אעירוב שמחה בשמחה נמי קפיד. י"ל כמו"ש בפסחים ל"ו ע"א מידי בלבד כו' וה"נ מידי ושמחת בחגך בלבד כתיב. ובזה תבין דברי הר"ן באלפסי במו"ק שם] וא"כ לא הקפידה תורה רק שלא יניח לגמרי שמחת החג וקים להו לחז"ל דאין בכל שמחות שבעולם שמחה גדולה כ"כ שיניח בשביל זה שמחת רגל לגמרי כשמחת נשואי אשה. משו"ה דריש ושמחת בחגך ולא באשתך. והשתא יוצא לנו דלשמואל אפי' שמחה זוטרתא נמי אסור ביו"ט משום מערב שמחה בשמחה דילפינן משלמה אך לרב דווקא שמחת אשה לפי שעי"ז מניח לגמרי שמחת החג. אבל שמחה זוטרתא שאינו מניח לגמרי שמחת הרגל רק ששמח בשתיהן ומערב שמחה בשמחה לית לן בה. וזה כוונת תוס' דקיי"ל כר"א ואינו אסור לערב שמחה בשמחה. ור"ל דשמחת פה"ב אינה שמחה כ"כ שיניח לגמרי שמחת הרגל. ורק שמערב שמחה בשמחה וזה שרי לר"א דקיי"ל כוותי' וזה כוונתם בכתובות שכתבו אע"ג דאמר בהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה לא חשיבה שמחה כולי האי שיהא אסור לישא ביו"ט מטעם זה ר"ל מטעם בחגך ולא באשתך לפי שאינו שמחה כ"כ ולא יניח בשביל זה לגמרי ואי שמערב שמחה בשמחה זה שרי לרב ולר"א כן הוא פשט דבריהם ואין מקום כלל לפ"ז לקושיית הק"נ על המ"א

עוד הי' נ"ל לתרץ קושייתך הראשונה והשני' ואגב יתורץ גם קושייתך הג' אמאי לא פשט ממתניתין דביצה הא דשמואל דמארסין במועד מדתנן דביו"ט אסור ש"מ במועד שרי והוא ע"פ מה שהוכיח הש"א בתשובה דליל יו"ט ראשון אינו חייב בשמחה מה"ת דלפ"ז מוכרח הגמ' לפרש דה"ט דאין מייבמין שמא יכתוב ולא סגי מטעמא דחמיר מינה דהיינו משום ששמחה היא לו דאי