דברי חן חלק א עג

להפני יהושע שכתב גם הוא כן בסוף ביצה דיו"ט אינו קובע דהפנ"י מתרץ בזה קושיית המהרש"א שהקשה בשלהי ביצה דמקשה שם בגמ' ומי אית לי' לרבי מוקצה והא בעא מיני' ר"ש בר רבי מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקין בלבד. והקשה המהרש"א לרב נחמן דאית לי' בריש מכילתין דף ב' ע"ב דביו"ט סתם לן רבי כר' יהודה דמוקצה אסור משום דקיל ואתי לזלזולי בי' ובשבת דלא אתי לזלזולי בי' סתם לן כר"ש דשרי מוקצה וכן פסק הרי"ף בשמעתין ודאי דלא פריך הכא מידי דההיא דהכא במדבריות ביו"ט איירי ואסר ר' מוקצה כר' יהודה. וההיא דפצעילי תמרה איכא לאוקמא דבשבת מיירי ושרי ר' מוקצה כר' שמעון כו'. ותירץ הפנ"י דרש"י נזהר מזה וכתב דהא דבעא ר"ש בר רבי מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו ביו"ט מיירי וכוונת רש"י דעכצ"ל דביו"ט מיירי דאי בשבת לא משכחת הך מילתא דגרוגרות וצמוקין ופצעילי תמרה כמ"ש רש"י להדיא לעיל דף ל"ד במשנה דעומד אדם על המוקצה דטעם מוקצה דגרוגרות וצמוקין אין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה וכיון דשבת קובע דכתיב וקראת לשבת עונג א"כ אי אפשר לאוכלן בשבת אפי' עראי אם לא ע"י הזמנה בהפרשת מעשר מאתמול אע"כ ביו"ט איירי ויו"ט אינו קובע כדמוכח מסוגיא דמלילות לעיל דף י"ג כנ"ל כו' ע"כ דברי הפנ"י. ואני תמה מאד איך אפשר לומר דיו"ט אינו קובע. ואיך יתכנו דברי הצל"ח שכתב לתרץ בסברא זו דעת הרמב"ם דנקט דינו דעומד אדם כו' ביו"ט ולא בשבת משום דיו"ט אינו קובע דהא דכתיב וקראת לשבת עונג דוקא בשבת הוא ולא ביו"ט והא בפירוש כתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות יו"ט הלכה ט"ז וז"ל כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ד' מכובד כל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש וכבר ביארנו הכיבוד והעונג בהלכות שבת. עכ"ל. וכן הוא באו"ח סי' תקכ"ט סעיף א' דיו"ט צריך לכבדו ולענגו כמו בשבת. וכתבתי במקום אחר בתשובה סימן ראי' לזה מדאמר בביצה ט' בשוחט חיה ועוף ביו"ט כו' אלמא גבי שמחת יו"ט ב"ש לקולא וב"ה לחומרא כו'. וקשה מאי שמחת יו"ט שייך בעוף. הא בחגיגה ח' אמרינן דאין ישראל יוצאין ידי שמחה בעופות לפי שאין בהם שמחה. [וע' יד אפרים ריש יו"ד ד"ה אא"כ נטל קבלה כו' ואין דבריו מוכרחין א"ו מ"ש בשוחט חיה ועוף שמחת יו"ט לאו דוקא שמחה אלא ר"ל עונג יו"ט א"נ משום חיה נקט שמחה. הרי מכאן דיו"ט ג"כ חייב בעונג. דלא כהפ"י והצל"ח. גם מ"ש הצל"ח להוכיח מזה דס"ל להרמב"ם דדיבור קובע ג"כ לא יתכן שהרי הרמב"ם בפרק ג' הלכה ג' מהלכות מעשר לא מנה דיבור בהני שקובע למעשר ע"ש. והצל"ח נדחק מאד בזה

ע"כ נ"ל דהרמב"ם מתניתין קשיתי' הא דתני רבי דברי רבי אליעזר דעומד אדם על המוקצה בע"ש בשביעית במסכת יו"ט ולא תנא לי' במס' שבת או במס' שביעית ומאי שייאטי' כאן בביצה. ע"כ ס"ל להרמב"ם דר"א שפיר נקט דינו בשבת דשבת קובע לאסור אכילת עראי משום דכתיב וקראת לשבת עונג אבל לא יו"ט משום דר"א לטעמי' דס"ל בפסחים וביצה דשמחת יו"ט רשות ואמר בפסחים ס"ח ע"ב דר"א מודה בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג. מוכח דס"ל דקרא דוקא בשבת קאמר ולא ביו"ט. אבל לר' יהושע דס"ל דגם ביו"ט בעינן לכם ס"ל דוקראת לשבת עונג גם איו"ט קאי. וכיון דרבינו מסדר המשנה ס"ל כר' יהושע משו"ה כתב דינו של ר"א דמיירי בשבת למילף מיני' לדידן ביו"ט. ומשו"ה שייך שפיר משנה זו בביצה וא"ת א"כ לפ"ז לר' נחמן מאי מקשה דר' אדרבי. ועוד בלא"ה קשה מאי קמבעי לי' בפצעילי תמרה משום מוקצה הא בלא"ה אסורין כשלא עשרן. ואי כשעשרן הא אין לך הכנה גדולה מזו שעשרן לאכול מהם בשבת. ואף דרש"י כתב במשנה דדין מוקצה דמתניתין שייך ג"כ במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמילתא נקט כו' היינו כנסם לאוצר כמ"ש התוס'. ובפצעילי תמרה אפשר דאפי' מכניסם לאוצר ג"כ לא נעשו מוקצה כיון דבלאו הכי לא חזיין לאכילה עד שיתבשלו

ולכאורה הי' נראה דמ"ש רש"י דהא דפצעילי תמרה ביו"ט קמיירי דאי בשבת הא לא משכחת לה דלהוי מוקצה דכיון דקיי"ל בשבת דף ל"ד ע"א דשלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת כו' עישרתם ערבתם כו' ופי' שם רש"י משום דאכילת עראי של שבת קובעת למעשר. א"כ לר"נ דס"ל דגם בדבר שלא נגמרה מלאכתן שבת קובע לאכילת עראי כיון דעשרינהו כדי לאכול בשבת כבר אינן מוקצין לאכילה ולא שייך כאן שאלה דפצעילי תמרה מהו לאכול מהן. א"ו ביו"ט קמיירי דכיון דבערב יו"ט לא תיקנו שישאל עישרתם אפשר דשכח ולא עישר. אלא דאכתי אינו מיושב דכיון דבלא עשרינהו קמיירי א"כ תיפוק לי' דאסורים באכילה מטעם שאינו מעושר. ובשלמא לר' יוחנן דס"ל בדף ל"ה דשבת אינו קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתן שפיר י"ל דשאל רק לענין מוקצה. אבל לעשרינהו אינו צריך משום דפצעילי תמרה לא היו נגמרים בכניסת שבת ולא קבע עליהם שבת לאסרם באכילת עראי. אבל לרב נחמן דלא ס"ל כר' יוחנן בהא אלא דאפי' לא נגמרה מלאכתן נמי שבת קובע הדרה קושיא לדוכתה דתיפוק לי' משום שאינו מעושר. ע"כ נראה דרב נחמן יסבור דהני פצעילי תמרה הוי מהקלין שבדמאי בריש מס' דמאי דקחשיב בהם נובלות התמרה וכמ"ד בברכות ל"ו דהיינו בושלי כמרא דהיינו תמרים שאינם מתבשלים באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין כמ"ש הר"ש שם. וכ"כ הרע"ב. וזהו כפצעילי תמרה שכתב רש"י שאינם מתבשלות באילן לעולם וכונסין אותן בתוך כלים ומתבשלין. והיא היא. אלא דיש עושין אותן כימור וחימום בכלים. ויש באדמה. ובירושלמי דמאי שם ס"ל לר' יוחנן דהני קלים שבדמאי אפי' ודאי אינם מעושרים פטורים ממעשר דחזקתן באים מן ההפקר. וי"ל דרב נחמן ג"כ הכי ס"ל ומיירי דפצעילי תמרה לא הי' מעושרין לפי שאינן צריכין עישור ע"כ לא שאל ר"ש רק על איסור מוקצה. אך ר"ל דס"ל בירושלמי שם דדוקא מדמאי פטורין אבל ודאן חייבין במעשר על כרחך צ"ל דאיהו כר' יוחנן ס"ל בהא דשבת אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתן

ואפשר דמ"ש רש"י דפצעילי תמרה ביו"ט קמיירי היינו לקושטא דמילתא דס"ל לרש"י ז"ל דלא כרב נחמן. וגם ביו"ט מוקצה מותר וכמו שכתב הרא"ש בסוף ביצה. דס"ל לרש"י כהני תרי איבעית אימא דסוף מס' דס"ל אליבא דרבי דמוקצה מותר ולא כהאב"א דרבי לדבריו דר' שמעון קאמר. וראי' דלא קיי"ל כר"נ מדלא אמר בגמ' ואב"א כאן ביו"ט כאן בשבת. מוכח דלא ס"ל להגמ' לחלק בין יו"ט לשבת. ע"כ כתב רש"י דעובדא דפצעילי תמרה מהו איו"ט שאל לאורויי לן דלמסקנא אפי' ביו"ט מוקצה מותר. ואי הוה נקט דבשבת קמיירי הוה משמע דלתירוצו דר' ס"ל מוקצה מותר אינו רק בשבת ולא ביו"ט והיינו כרב נחמן. ורש"י ז"ל ס"ל דאפי' ביו"ט נמי מוקצה מותר ע"כ נקט שאלת ר' שמעון בפצעילי תמרה דביו"ט קמיירי. ותו לא מידי: סימן מג לגיסי החו"ב מהור"ר אברהם שרגא נ"י חאצקעלאוויץ בליגום

אשר הקשית אלי גיסי יקירי על מה שכתב הט"ז באו"ח סימן תק"ב דלדעת הרמב"ם לא התירה תורה להוציא אש יש מאין ביו"ט אפי' בשביל אוכל נפש. וקשיא לך מהא דאמר רבא פסחים ה' ש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ לית לי' לר"ע מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דמנא לי' לרבא הך הא יש לומר דאית לי' מתוך בהבערה כשיש לו אש מוכן והא דקאמר ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה כגון דלית לי' אש מוכן אלא א"כ יוציא מחדש דבכה"ג לכו"ע אסור מה"ת. עכ"ד

תשובה. לדידי לא קשיא מידי דכיון דע"כ צ"ל דדעת הרמב"ם דהא דאמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דוקא באש מוכן מיירי. א"כ אין