דברי חן חלק א עב

הא פחות מג' ישב עליהן אמנם נ"ל דרש"י ז"ל נשמר מזה במתק לשונו שכתב כופו הקנים זה על זה הרבה כמין כסאות לישב עליהן כו' ונראה דמ"ש זה על זה הרבה ר"ל הרבה בגובה [ודייק לי' מדאמר כבשי והוא מלשון עלה בכבש והוא לעלות בגובה] וא"כ מאן לימא לן דלא הוי כעין בנין ואפשר דקשירה ושארי אבות מלאכות נמי הוצרכו לכך דאסורין לעשות בשבת. ולק"מ קושיית ריטב"א. אמנם כדברי הריטב"א מוכח בשבת קכ"ה ע"ב זמורה שהיא קשורה כו' קשורה אין לימא מתני' כו' אמר רב ששת למטה מג' כו' הרי דאף דאין בו משום שימוש במחובר אפ"ה בעי הכנה וי"ל וצ"ע. אחיך ח"ן

פיקעלין יום "ב' ונשמע קולו בבואו אל" הקודש לסדר ולפרט. סימן מ לבני החו"ב מ' אברהם נ"י נאטענזאהן

ועל ד"ת אשר באת בהא דר' אלעזר בשבת י"ב דזימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר לי' רחמנא ידכרינך לשלם כו' ונשאלת למה שינה ר"א לומר פעם כך ופעם כך. ואמרת דכל דחשש ר"א שמא חדר המיטות אינו נקי ע"כ לא רצה להזכיר שם שמים ואמר "רחמנא" דשרי להזכיר בבית המרחץ. ובית הכסא. לדעת הרמב"ם ז"ל הובא באו"ח סימן פ"ה דרחום שרי להזכיר וכל שכן רחמנא. אבל כשידע שהחדר נקי אמר המקום כו'. הנה בסוף דבריך הרגשת בעצמך די"ל דגם תואר מקום שרי לומר בבית הכסא כמו רחמנא. ושפיר הרגשת דבאמת לא נמצא כלל שם מקום שיהא אפי' בכינויים ועכ"פ לא עדיפא משאר כינויים דשרי להזכיר בבית הכסא להרמב"ם ז"ל. אמנם ע"פ דרכך יש לתרץ באופן אחר דמשום חשש אי נקיון לא רצה לומר בלשון הקודש שם שלום דאמר בשבת י' דאסור להזכירו בבית המרחץ א"כ מכ"ש בבית הכסא וע' או"ח סי' פ"ד. אך שלם שהיא לשון ארמית שרי שזה אינו שם שנקרא בו השי"ת דהנקודות נשתנו, ונ"ל ראי' לזה ממ"ש הרמ"א בהגה ביו"ד סוף סימן רע"ו ממהרי"ל בשם התשב"ץ דיש נזהרים לכתוב באגרת מלת שלום דיוכל לבא לידי בזיון כו' וקשה לי א"כ בסנהדרין דף ל"א ע"ב דכתבו ושלחו לי' למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם ע' רש"י שם להכי כתבו כו' איך לא נזהרו מזה. א"ו דמלת שלם שרי לכו"ע [ודוחק לומר דלא כתבו מלת שלם בשלימות] וכ"כ הב"ח בסימן פ"ד דהזכרת שלום אין בו איסור רק כשמזכירו בלשון הקודש ולא בלשון חול. ודלא כמו"ש הפרי חדש וע' באר היטב או"ח שם ס"ק ב' וא"כ בלשון ארמי ג"כ שרי

אמנם לכאורה יש להקשות ע"ז דאם נימא חילוק זה א"כ מאי מקשה על רב המנונא משמי' דעולא דאסור ליתן שלום בבית המרחץ מדכתיב ויקרא לו גו' אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתיב האל הנאמן וכ"ת ה"נ והאמר רבא כו' שרי למימר הימנותא בבית הכסא כו' ומאי קושיא דילמא אין הכי נמי דהימנותא שהוא לשון תרגום של נאמן שרי אבל נאמן שהוא לה"ק אסור וכמו שצריכין לחלק בשם שלום. ונראה לומר דאף דהמקשה לא ס"ל לחלק בין נאמן לבין שלום מ"מ לפי המתרץ התם שם גופא לא אקרי הכי דמתרגמינן כו' הכא שם גופא אקרי שלום ודאי איכא נ"מ בין נאמן לשלום. והחילוק נראה דשלום הוא כינוי ע"ש עצמותיו ית"ש. א"כ הוא כשם ראובן ושמעון שאם נקרא לראובן שלא בנקודותיו המיוחדות למלת ראובן לא נדע כלל למי קוראים. וכן אם נעתיקנו ללשון אחר כגון לראובן שהוא מורכב משתי מלות ראו-בן אם נקראהו חזו-בר שהיא בלשון ארמית ראובן לא ידע כלל אם אותו קוראים. ותדע דהתרגום הניח את כל שמות העצם מבלי לתרגמן רק קראן בשמם של לשה"ק אף שיש להם הוראות על מה שנקראו כן ואפשר לתרגמן וכמו שכתבתי בשם ראובן לא כן חנון ורחום שהכינויים אלה הם רק על שם פעולותיו. ה"ה ככל התוארים שאם גם נזכירם בתרגומן ובכל לשון אפשר לידע מי הם. כגון אם נאמר ראובן החכם או העשיר אף אם נאמר החכם או העשיר בכל לשון ג"כ נדע אל מי ירמזון הדברים. אם רק שם העצם לא ישתנה וע' מה שהקשה תוס' בשבת י' שם בד"ה ומתרגמינן וי"ל דהתם קראו שלום כו' וכוונת דבריהם אף דשלום שם העצם היא מ"מ קשיא למה קראו דווקא בשם עצם זה. וע"ז כתבו דהתם קראו כו' ר"ל דע"פ מדה זו יצא לו בשורת שלום משו"ה קראו בשם זה וע' רש"א ודו"ק. וע' נ"א כלל ג' מ"ש בשם הפרי חדש דאל"כ האיך התירו כו'. וע' מכות ג' דברים עשו ב"ד של מטה כו' ולא קשיא מידי. וע' רש"י שם לישנא אחרינא שאילת שלום בשם כו' ויש להאריך עוד בזה אך אין ספר פרי חדש תחת ידי

ובהאי ענינא נ"ל לפרש מ"ש בנדרים דף י' ע"ב נדר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה ופי' הר"ן שהוא כינוי למשה וקשה מה ענין משה למוהי ונראה ע"פ מ"ש המפרשים דמ"ש ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו ורש"י פי' דמשה הוא מלשון הוצאה כו' ונגזר מלשון משיתהו שהוא בלשון הקודש הוצאה אבל לא יתכן זה לפי שבת פרעה ודאי לא דיברה רק בלשונה לשון מצרית ע"כ כתבו המפרשים דמשה הוא בלשון מצרית מים וז"ש כי מן המים גו'. וז"ש בנדרים נדר במוהי. דמשה הוא מים בלשון מצרית. ומוהי הוא מים בלשון ארמית. והרי זה שפיר כינוי למשה: סימן מא דיני יום כפור

הגר"א באו"ח הלכות יום הכיפורים סימן תרי"ג סעיף ב' נוטל אדם ידיו שחרית כו' וז"ל ע' תוס' שם וע' לעיל סימן תקנ"ד סעיף י' ומש"ש. שכתב שם בסעיף י' וי"א ראיה מירושלמי דשרי רחיצה שאינה של תענוג אפי' ביו"כ והוא מירושלמי דתענית פרק א' הלכה ו'] אבל בירושלמי פרק ב' דברכות אמרינן דביו"כ ותשעה באב אסור רחיצה אלא א"כ חולה שיש בו סכנה. וז"ל א"ל דלא יסחי ימות אין בעי אפילו בט"ב כו' אפילו ביו"כ, ע' בספר נשמת אדם כלל קמ"ה שהשיג על הגר"א בפירוש דברי הירושלמי. אבל כנראה לא ראה דברי הגר"א ביו"ד סימן שפ"א סעיף ג' שהביא שם גירסת הירושלמי וז"ל אבל אסור ברחיצה כל ז' הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל רחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דשמואל עלה בי' חטטין אתא שאלי' לר' אסי א"ל מהו דאסחי א"ל יסחי במה אנן קיימין אם בדבר סכנה אפי' בט' באב אפילו ביו"כ נמי אלא בשאין בו סכנה. ובלשון זה הביא ג"כ הרא"ש סוף פרק ב' דברכות. ולפ"ז מסולקים כל דקדוקיו של הנשמת אדם שם ומה שהקשה דבסימן תקנ"ד הביא הגר"א בעצמו בשם הירושלמי דמותר רחיצת ידים ביו"כ. הרי הגר"א בעצמו הביא זה וכתב אבל בירושלמי פרק ב' דברכות אמרינן כו' ר"ל דפליג אירושלמי שהביא בסימן תקנ"ד. ונ"ל דבדברי הגר"א יש קצת ט"ס ומ"ש א"ל דלא יסחי צ"ל אי דלא יסחי: סימן מב דיני יום טוב

ביצה ל"ד ע"א במתני' ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר וחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן. והרמב"ם בפרק ב' מהלכות יו"ט הלכה ט' כתב העומד על המוקצה מערב יו"ט בשנה השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל. וקשה למה לא העתיק הרמב"ם דינו כמו"ש במשנה בע"ש בשביעית וכתב בערב יו"ט בשביעית. והמ"מ הרגיש בזה ותירץ ע"ש והלחם משנה השיב עליו ע"ש. וראיתי להצל"ח שתירץ דהרמב"ם השמיענו בזה דלא תימא דה"ט דחייב במעשר משום דשבת קובע דכתיב וקראת לשבת עונג כדס"ד בגמ' שם. משו"ה נקט הרמב"ם דינו ביו"ט. וביו"ט הא לא כתיב בי' עונג. ועכצ"ל דהא דקובע משום אמירתו שאומר מכאן אני אוכל כו' כדדחי בגמ' שם ומינה דה"ה בחול דמאי שנא יו"ט מחול בזה. וכתב שמצא