דברי חן חלק א עא

אתרוג ותפוח וכ"ד הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר שמא יקוץ אותו לאכלו וכתב עלה הט"ז ולפי מה שכתבתי דאין משתמשין אפי' בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו ביד דאילו נוטלו להדס בידו אסור ע"כ דהנה הר"ן פרק ערבי פסחים אהא דפליגי אמוראי שם ק"ב ע"ב ביו"ט אחר השבת רב אמר יקנ"ה ושמואל אמר ינה"ק כו' וכתב רשב"ם ומה שאין נותנין האמוראים סימן לבשמים כו' כתב הוא וז"ל ואיכא מ"ד דה"ט גזירה שמא יקטום וליתא דאמאי נגזור בתלוש טפי ממחובר דקי"ל סוכה ל"ז הדס במחובר מותר להריח בו כו' הרי דס"ל להדיא דהדס נוטלו בידו דאל"כ לא דחי מידי. אברא די"ל דדברי הר"ן אלה לקוחים מהא"ז ה' מוצאי שבת שכתב קושיא זו על הני איכא מ"ד בשם מורו הראבע"ז, ולפ"ז הא"ז לטעמי' אזיל בקנים הרכים שהביא הרמ"א בשמו בהג"א בשם א"ז דאין בו איסור שימוש במחובר והיינו משום דס"ל כר"נ ודלא כרבינא ובכ"ז א"א לומר דהר"ן נמשך אבתרי' נגד דעת הרי"ף ורמב"ם ואידך רבוותא דפסקו כולם כרבינא ולדידי' אה"נ דבהדס מחובר גזרינן שמא יקטום ואסור לטלו ביד ולא דחה הר"ן לפ"ז כלום. מ"מ יש ליישב כוונת הר"ן גם לדעת ט"ז דהא מודה הט"ז דלרבא בעירובין ל"ד שם דמוקי מתני' כרבנן דר' ול"ס כרבינא דגזרי' שמא יקטום ולדידי' ודאי דהדם מותר לטלו אפי' בידו דהא דכתב הט"ז דאסור לטלו בידו היינו לדידן דלא קיי"ל כרבא אלא כרבינא אבל לרבא גופא שהוא בעל מימרא זו בסוכה ל"ז ע"ב (כ"ה גירסת רי"ף וא"ז והמאור והריטב"א ומ"מ וב"י רבא ולא רבה] והא רבא דס"ל בפסחים ק"ג שם יקנה"ז וגם הוא לא נתן סימן לברכת הדס ולדידי' ודאי תירוץ האיכא מ"ד ליתא ממה דס"ל בעצמו הדס במחובר מותר להריח בו ואפי' לטלו בידו וא"ש. מ"מ בכוונת הר"ן דוחק להעמיס כ"כ ולפמ"ש דרבא גופא ודאי ס"ל דהדס במחובר מותר להריח בו ואפי' לטלו ביד והט"ז לא קאמר אלא לדידן נדחין יהי' דברי הספר באר אברהם בעירובין מ' ע"א דבגמ' שם הנהיגו בני גננא דגזו להו אסא כו' שרא רבינא אזלו שיילוהו לרבא א"ל בעינן בכדי שיעשו והקשו המאור והריטב"א בסוכה והר"ן בביצה פ"ג דכיון דקי"ל דהדס אפי' במחובר מותר להריח בו ולא חיישינן לשמא יתלוש וכן מוקצה נמי ליתא שהרי לא אקצי דעתי' מיני' מלהריח בו וא"כ אפי' ביו"ט נמי שרי ומ"ט בעי בכדי שיעשו וע"ש מה שתרצו. וכתב הב"א דא"צ לכל מ"ש לדעת הט"ז דאסור ביו"ט ושבת בטלטול בידים ולזה צריכין בכדי שיעשו שיהא מותר לטלו גם בידים עכ"ד. ולפמ"ש אין דבריו נכונים כלל שהרי גם הט"ז מודה דרבא מתיר אפי' להריחו בידים וא"כ שפיר הקשו מרבא דלא שרא להו כ"א בכדי שיעשו ולדברי הב"א רבינא דשרא להו ורבא דאסר להו איפכא הל"ל

ובעיקר דעת הט"ז דס"ל דהא דהדס מותר להריח היינו מרחוק א"כ אתרוג ותפוח אפי' מרחוק נמי אסור להריח דילמא ע"י הריחו אתי לידי תלישה והרי רבא ס"ל בפסחים י"א מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קיטוף הוא זכור והכי קי"ל שם מכ"ש הכא דאינו נוגע בידיו כלל ודאי זכור הוא ע"י כך שלא יתלוש. והרי מצינו באבות דר"נ פרק א' באדם הראשון שעשה סייג דנגיעה כדי שלא תבא לידי אכילה ואי לאו ששגג בזה מה שלא אמר לחוה שהוא סייג שעי"כ נדחפה כו' כמוש"ש וכמו"ש רש"י בחומש הוי סייג שפיר והרי אדם הראשון כמו שחסיד גדול הי' [עירובין י"ח ע"ב] כן בל"ס חכם גדול הי' וידע איך לעשות סייג ומשמרת ולא אסר עליו רק מנגיעה ולא מריח אפי' למ"ד אתרוג הי' במדרש בראשית שם הרי מוכח דסייג דנגיעה הוי שפיר סייג לאכילה וכ"ת א"כ הא דאפסיק הילכתא דאתרוג במחובר אסור להריח בו ולא אשתמיט א' מהפוסקים לומר דזהו דוקא כשנוטלו בידיו אבל כשאינו נוגע בו שרי י"ל דכשאינו נוגע ואינו נוטלו בידיו מטעם אחר אסור לכתחילה דכיון דמריח בו צריך לברך על הריח והרי קי"ל באו"ח סימן ר"י סעיף ד' כל דבר שמברכין עליו לאכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו והוא מברייתא ברכות מ"ג ע"ב ובע"כ צריכין אנו לומר סברא זו לפי גירסת ר"ח וגאונים שהביא הר"ן בביצה פ"ג הביאו המ"א בסימן של"ו ס"ק י' דאתרוג מותר להריח מתוך שלא התרת אלא ריח ולא אכילה זכור הוא א"כ מכ"ש דשרי הדס כשאין נוטלו בידיו וה"ל למשרי בכה"ג דמתוך שלא התרת אלא ברחוק זכור הוא א"ו דלכתחילה א"א משום ברכה כדאמרן. א"נ כיון דרגיל ליקח בידו משום הברכה ודאי לא יזהר ויקח בידו

לבד מכל אלה איני יודע מה דחקו להט"ז לפי שיטתו לפרש דהא דהדס בשאינו נוטלו משום שימוש במחובר הא כמו דלא שייך בהדס גזירה שמא יעלה ויתלוש דהא במחובר נמי מריח לי' שפיר וכדפי' רש"י שם מה"ט גופא נמי ל"ש למגזר לשמא יקטום ועכ"פ לדעת הרמ"א והמחבר דל"ג בקנים הרכים וירק ועשבין משום יקטום גם הט"ז מודה דהדס במחובר מותר לטלו בידו ואין בו משום מוקצה ולפ"ז לענין הלכה כיון שהא"ר והת"ש שהבאתי לעיל חולקין על הט"ז והמ"א דבירק ועשבין וקנים הרכים לא גזרו כלל שמא יקטום ושמא יעלה ויתלוש נמי ל"ש בו א"כ מותר בטלטול שהרי כיון דמותר להשתמש בו לא אקצי מדעתי' וכה"ג בהדס דלא שייך לגזור בו משום שמא יעלה ויתלוש כיון דמצי לארוחי בי' במחובר א"כ מותר לטלו אפי' בידי' וכן נראה דעת המחצית השקל שהוא מגן בעד המ"א תמיד ושתק כאן להחולקים עליו וכן דעת החיי אדם וכהרמ"א ודלא כהט"ז וודאי אם הי' רואה הט"ז לדברי הריטב"א גם הוא הי' חוזר בו. וראיתי בשו"ע הקטנים באשל אברהם בסימן של"ו שהביא מתשובת בית יהודא שהעלה דמה שאסור לטלו בידו ולהריח בו לדעת הט"ז היינו כפי ההנחה שהניח שאסור להשתמש בירק ובהתבטל הסיבה נתבטל הסובב דהעלה לדינא דמותר להשתמש בירק כו' ולפ"ז יצא לנו דהני עצי הדס ושושנים הנטועים אפי' מחוברים ממש כיון שעומדים להריח וליכא בהו גזירה דשמא יעלה ויתלוש אינם מוקצים כלל דהא איסור מוקצה אינו אלא משום דאסור להשתמש בו ושמא יעלה ויתלוש וכיון דבהדס וכיוצ"ב דל"ג בהו לשמא יעלה ויתלוש כדאמר בגמ' דמצי לארוחי בי' במחובר ולא יתלוש א"כ גם איסור מוקצה ליכא וכ"ז במחובר גמור מכ"ש הני וואזאנעס שנטועים בהם מיני עשבים ועצים המריחים שאינם מחוברים מה"ת דאין בהם איסורא דאין משתמשין באילן ושריין לטלטולי ולארוחי בהו אפי' בידיו. ונ"ל עוד דאפי' אי הני עצים הנטועים בהבלומענטעפ אינם להריח רק לנוי ולתפארת בבית ג"כ שרי לטלטולינהו ולא גזרינן בהו משום שמא יעלה ויתלוש דכיון דאפי' אי תולש אינו רק מדרבנן ופטור כבשבת צ"ה א"כ ה"ל גזירה לגזירה. ועוד דאפי' אי הי' מחובר ממש הי' נ"ל לומר דכיון דבהדס ל"ג משום דמצי לארוחי בי' במחובר מכ"ש בהני שאם יתלשם יבטל היופי והתפארת שנטוע לכך. אך אינני תוקע עצמי לדבר הלכה בזה. עכ"פ בנידון שאלתך שאינם מחוברים לקרקע כיון שיש הפסק בין עציץ הנקוב לקרקע אין שום ספק אצלי דמותר לטלטלם ולהורידם לארץ וכן להגביהם משם ומלבד כשיש רצפה על הקרקע וכמו"ש

עוד רגע אחד אדבר דלפי מש"ל בשם הפוסקים דהיכא דליכא משום משתמש במחובר לית בי' משום מוקצה וקשיא לי בעירובין ל"ד ע"ב בעובדא דר"נ דאמר להו פוקו עבידו כבושו כבשי באגמא ולמחר ניזיל וניתיב עלייהו ומפרש לי' דמיירי ברכין דאין בו משום משתמש באילן כפי' רש"י והקשה הראב"ד וכן הריטב"א שם כיון דאין בהו איסור שימוש א"כ אפי' בשבת נמי ולמה הצריכם פוקו כו' מע"ש. ותירץ הריטב"א דאף דאין בזה משום משתמש באילן מ"מ בעי הכנה לישיבה במעשה מבע"י ולא סגי להו במחשבה כיון שהם מחוברים. ואינו מובן לי דכיון דמותרים בשימוש א"כ אינם מוקצים הכנה משום איסור מוקצה למה. איברא דקושייתם יש לתרץ ע"פ מה שיש לדקדק בגמ' דמאי מקשה רמב"ח לר"נ ממתני' הא כיון שא"ל פוקו כבושו כו' וכיון שיכופו הקנים יהי' למטה מג' ואנן תנן שם צ"ט הי' שרשי' גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן