דברי חן חלק א ע

באילן וכיוצ"ב אבל קנים הרכים כירק מותר להשתמש בהן אע"פ שמחוברין בקרקע כו' ותמה שם הט"ז על הרמ"א דמאחר שהמחבר העתיק מקודם לשון הרמב"ם דאין משתמשין במחובר לקרקע כלל דמשמע אפי' קנים הרכים וירק ושתק לי' הרמ"א ולא כתב עליו כלום איך כתב אח"כ וכ"ז באילן כו' דמשמע דאינו בא רק לפרש ולא לחלוק ונ"ל ממה שתמה רק על הרמ"א. אישתמיט מיני' באותה שעה דברי המחבר בסימן שי"ב שכתב הוא ג"כ דבירק מותר להשתמש ומצאתי שכבר קדמוני האחרונים כמו"ש בפמ"ג שם. והעלה הט"ז דדבר זה במחלוקת שנויה לפי אוקימתא דאמוראי בעירובין ל"ד ע"ב אהא דתנן שם נתנו לעירוב בראש הקנה שהוא תלוש ונעוץ הרי זה עירוב תלוש ונעוץ אין כו' ובאילן דהוי מחובר תנן ברישא שם דהוי עירוב ומשני רבא ור"ח דרישא ר' דלא גזר אשבות בין השמשות וסיפא רבנן דגזרו על השבות בין השמשות וחיישינן לשמא יעלה ויתלוש ולפ"ז בירק דלא שייך חששא דשמא יעלה ויתלוש לא מצינו שגזרו. וכן ס"ל לר"נ שם דמוקי למתני' בקנים עוזרדין שקשים אבל בשאינם עוזרדין שרי אבל לאוקימתא דרבינא דסיפא ד"ה וגזירה שמא יקטום ופי' רש"י לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כו' א"כ מכ"ש בירק שרך יותר דחיישינן שמא יקטום אף דלשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן ולפ"ז הג"א דמייתי בהגה הוא לפי' ר"נ דמיקל ברכיך אבל לפ"ד הפוסקים כרבינא דמשום דרכיך חיישינן לשמא יקטום א"כ כ"ש בירק וא"כ אסור להשתמש בו שמא יקטום והא דמותר לילך ע"ג עשבין שם סעיף ג' שאני התם דאינו משתמש בו וידיו רחוקות ממנו משא"כ במשתמש דהוא עוסק בו ויש חשש שמא יקטום והשימוש באילן הוא ג"כ מטעם זה שמא יתלוש כיון שהוא סמוך לידיו וכיון דהחשש שמא יקטום אפי' בירק שפיר כתב הרמב"ם דאין משתמשין במחובר לקרקע לכלול גם ירק. ותו נ"ל דגם מחמת מוקצה אין להשתמש בירק דודאי מוקצה הוא כו' ע"כ ת"ד הט"ז. והשתא לפ"ז הי' נ"ל דודאי גם המ"א יודה בזה להא"ר ות"ש דכל שאין אסור להשתמש בו במחובר אינו מוקצה שהרי לא אקצי דעתי' מיני' כיון שרשאי להשתמש בו וא"כ שרי בטלטול אלא דהמ"א כט"ז ס"ל דעשבין וירק וקנים הרכים אסורים להשתמש בהם מטעם שמא יקטום] וה"ל דינם כאילן דאסור להנידו משום מוקצה משום דאסור להשתמש בו וה"נ בעשבים וירק ואף דודאי דמ"ש המ"א דרך פירוש על מ"ש המחבר "שלא יזיזם" ז"א שהרי המחבר בפירוש ס"ל שם דבירק לא גזרינן שימוש מ"מ לדינא אפשר כהמ"א וכמו"ש הט"ז ודלא כהמחבר ורמ"א אלא כדעת הרמב"ם ואידך פוסקים שפסקו כרבינא אלא דמ"מ דוחק גדול הוא לומר דהמ"א מסכים להט"ז דא"כ לא ה"ל לעבור ע"ד הרמ"א בסימן של"ו בשתיקה ושפיר השיגו הא"ר והת"ש עליו גם לדינא כיון דס"ל דשרי להשתמש בהן אין בהן משום מוקצה

והנה על הט"ז דס"ל ג"כ כהמ"א דירק וכיוצ"ב אסור בטלטול במחובר אין להקשות כמו שהקשיתי למעלה על המ"א משבת פ"ב דכיון דלדידי' תליא זה בפלוגתא דאמוראים י"ל דהני אמוראי בשבת לא ס"ל כרבינא דעירובין ל"ד אך הא קשיא לכאורה לפ"ד דתליא בפלוגתא א"כ מאי דוחקא דרבותיו דרש"י בשבת שם לפרש בפלוגתא דר"ח ורה"מ במציאות אי הוי פסיק רישא עדיפא ה"ל לפרש דפליגי אי עשבין מחוברין מותרים לשמש בהן דלמ"ד בעשבין ס"ל דשרי ומ"ד צרור ס"ל דאסור משום שמא יקטום וכרבינא הלכך צרור עדיף דלית בי' לתא דאיסור תורה משא"כ עשבין וי"ל דכיון דר"ח ס"ל בעירובין שם דסיפא רבנן דרבי ולא כרבינא שם א"כ לדידי' לא מצינו שגזרו חכמים בעשבין וירק גזירה שמא יקטום שיהא אסור מה"ט להשתמש בהו א"כ אי בהא פליגי בשבת ה"ל להגמ' שם לומר תסתיים דר"ח הוא דאמר בעשבין וכמו"ש כה"ג לעיל. והנה עיקר חידושו של הט"ז לפרש דשימוש קנים הרכים ועשבים תליא בפלוגתא דאוקימתא דאמוראי הקדימו חותנו הב"ח ז"ל. אמנם שניהם לא ראו שכבר עלה כן בדעת הריטב"א שם בעירובין לפרש כן אבל מסיק דבריו שלא נ"ל כן דמשמע דלא פליגי רבנן בדין תשמיש דקנים ומסיים ולא עוד אלא שלא גזרו חכמים שמא יקטום במידי דלא פסיק רישא אלא באילן שאסרו להשתמש בו והכין משמע לקמן פרק המוצא תפילין וזה הנכון והביאו הח"א כלל י"ב לענין הלכה דלא כט"ז וכתב שגם הא"ר השיג עליו. ולדידי קשיא לי עליו דהנה לפי דבריו יצא לו להרמב"ם דפסיק כרבינא דגזרינן שמא יקטום ופי' רש"י מתוך שהוא רך כו' וא"כ מכ"ש בירק שהוא רך יותר דשייך בהו שמא יקטום וא"כ ודאי דאסורין בשימוש כמו באילן. ואני תמה דאיך אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל בדרבינא דגזירה שמא יקטום איידי דרכיך הוא וכפי' רש"י והלא בפי' המשניות שם פירש גזירה שמא יקטום שמא יחתוך אותו קנה והוא מחובר לקרקע והוא איסור סקילה מפני שיתערב לו בקנה התלוש ממקום צמיחתו שהוא מותר לחתכו וכן הקונדס עכ"ל והביא פי' זה גם הרע"ב במשניות שם בביאור יותר דקנה וקונדם מחליף לי' מחובר בתלוש דקנים הרבה תלושים ונעוצים ונראים כמחוברין כו' ע"כ וא"כ גם לרבינא לא מצינו שגזרו חכמים בקנים הרכים ומכ"ש בירק דלאסרו מה"ט בתשמיש במחובר ודלא כר"נ דעביד עובדא להתירא ומעשה רב וא"כ א"א לפרש מ"ש הרמב"ם ואין משתמשין במחובר כלל לכלול גם ירק וקנים הרכים דמנא לי' הא דלא כר"נ

ועוד אני תמה ע"ד הט"ז שכתב דבעשבין וירק מחוברין אסור להשתמש בהן כמו באילן דהתם ה"ט משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש ה"נ גזירה שמא יקטום וקשיא לי' ממה דפסקינן דמותר לילך ע"ג עשבין ותירץ דהתם כיון שאינו נוגע בהם רק ברגליו וידיו רחוקות אין זה משתמש במחובר דלפ"ז גם באילן כה"ג שרי כיון דזה לא מקרי משתמש במחובר. והא בירושלמי עירובין פ"ג וביצה פ"ה הלכה ב' ר' אחא בשם רב אסור לדוש ע"ג זמורה בשבת הוא שרשי אילן הוא קולסי כרוב בגבוהין ג' כו' [כ"ה עיקר הגירסא "לדוש" וכן מצאתי בא"ז הגדול סוף הלכות יו"ט] ונ"ל פירוש הירושלמי דרב ס"ל דע"ג עשבין וירק מותר לדוש [ודלא כגירסת רי"ף בעירובין ק' אמר רב אסור לילך] והא דקולסי כרוב שהוא ירק עי' ערלה פרק ג' ובר"ש שם דג"כ שרי ע"ז אומר הוא שרשי כו' כיון שדומה לאילן ע' פסחים נ"א תוס' ד"ה כל הספיחין הרי דס"ל לרב אף לענין לדוש שהוא רק ברגליו דע"ג ירק מותר ובאילן אסור ואין לומר דרב ס"ל דלא כרבינא דגזרינן לשמא יקטום ומשו"ה מתיר לילך ע"ג עשבין דא"כ אנן קיי"ל כרבינא וקיי"ל נמי דמותר לילך ע"ג עשבין ובע"כ צ"ל דהלוך שאני דלא מקרי משתמש במחובר והדק"ל מ"ש הלוך ע"ג עשבין מהלוך על גבי זמורה ושרשי אילן

מיהו בל"ה יש לעיין בדברי הירושלמי דאי מיירי ביבשים והא בתלמודא דילן שם דף ק' לא אסר רב אלא באפסטיא משום שאינן בני תורה ולא בכל מקום והכא סתמא קאמר [ואם נימא דפליגי י"ל דאהירושלמי סמך הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת הלכה ו' לאסור ביבש וא"צ למ"ש המ"מ שם בשם המפרשים שעל אותו גדר כו' וראי' ג"כ להמ"א בסימן של"ו ס"ק י"ד ע"ש] ואי בלחין ובירק אפי' בכה"ג שרי וקשה הא רב ס"ל בכתובות ו' ע"א דבר שאינו מתכוין אסור ואיכא חששא שמא יתלוש ברגליו וצ"ל דמיירי כגון דסיים מסאני' וכה"ג דמוקי שם בגמ'. ועפ"ז ניחא לי הא דיש לדקדק בעירובין ק' שם דאמר תני חדא מותר לילך ע"ג עשבין ותני חדא אסור וטרח בגמ' למצא גווני דאפי' לר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור מ"מ בהני גווני מותר ומסיק לבסוף והשתא דקיי"ל כר"ש כולהו שרי א"כ למה לי כל הטורח לוקמי הני תרי ברייתות חדא כר"ש וחדא כר"י אפי' לגי' ר"ח דבאמת גרס כן בגמ' הא ר"ש הא ר"י אכתי הני אידך אוקימתי ל"ל אבל למ"ש הוצרך להן דלא תקשה לרב דס"ל כר"י דבר שאינו מתכוין אסור ואפ"ה שרי לילך ע"ג עשבין בירושלמי הנ"ל

עוד יש להקשות ע"ד הט"ז ממ"ש בשו"ע שם של"ו סימן י' בהא דכתב המחבר הדס מחובר מותר להריח בו אבל